אימת החודש – יולי 2021: "המסור: המעגל נסגר", "סיפור אימה קלאסי", "זאבים בתוכנו", "לבי לא יפעם אלא אם תאמר לו"

עוד לפני אימת החודש, יולי זכה ללא מעט טקסטים על סרטי הז'אנר בזכות טרילוגיית "רחוב הפחד", שכל שלושת פרקיה קיבלו סקירה משלהם. כפי שקיוויתי, הסתבר שזו כן הייתה הצלחה (הטרילוגיה, לא הטקסטים) ועל כן יש כבר תכנון נטפליקסי להרחיב את המותג ולהפוך אותו למין יקום משותף. אמנם זה מושג שיכול לייצר צמרמורת בשלב הזה, אבל תעשיית התוכן לא לומדת דבר. נראה מה יקרה עם זה.
מעבר לשלושת סרטי האימה הללו, עוד החודש לירון בחרה לחזור ל-1992 ולאימה שבדירה משותפת עם "דרושה שותפה רווקה", הסרט שלא לגמרי מחזיק מעמד אבל עדיין יש בו דברים מעניינים.

באולמות הקולנוע מתרחשים דברים גם. "אסקייפ רום: השלב הבא" יצא לנסות להיות להיט כמו הראשון, ולאחרונה ממש מ. נייט שיאמלאן, עוף החול של הקולנוע, חזר עם "זמן" שכבר זוכה לתגובות מעורבות כדרכם של סרטי הבמאי. אני מפחד מבתי הקולנוע במהלך החופש הגדול אז אצטרך לחכות קצת עד שאראה אותו, אבל עופר כבר דאג לזה.

וזה מביא אותנו למהדורת אימת החודש של יולי, שכוללת גם היא סרט שיצא לבתי הקולנוע לאחרונה, סרט איטלקי שאורב לכם בנטפליקס, ועוד שני סרטים עצמאיים מארה"ב שעשו בכורה בטרייבקה 2020 – אחד זוכה לאחרונה לתגובות חיוביות מאוד, והשני לא זכה להכרה (עדיין?) אבל כן השתתף בפסטיבל אוטופיה.
האם הם ראויים לזמן שלכם? בואו נבדוק.

"המסור: המעגל נסגר"  – Spiral: From the Book of Saw

הסיקור העולמי עמד מאוד מבולבל מול השמועות שהשחקן, הקומיקאי ומנחה האוסקר כריס רוק עומד להעיר מחדש את מותג סרטי האימה הקיצוניים "המסור". הוא לא בדיוק הבן אדם שחשבנו שמתלהב מפורנו-עינויים דלי תקציב ורוצה לקחת בהם חלק, אבל העולם שלנו מאוד מוזר, וזה אכן קרה.
"המסור" החל כסרט סאנדנס קטן ומפתיע ב-2004, מאת הבמאי ג'יימס וואן והתסריטאי-שחקן לי וואנל. במהרה זה הפך לתופעה ואף נכנס למקום ה-13 במצעד סרטי האימה הכי גדולים של האלף החדש על פי סריטה ומבקרי ישראלי. אני נטשתי את הסדרה אחרי החלק השלישי, אבל האחרון עד כה במותג, "ג'יגסו" (כינויו של הרוצח), יצא ב-2017.

הבמאי של התחייה המחודשת הוא דארן לי באוסמן, שלקח את המותג מג'יימס וואן וביים את 2 עד 4. בדרך הוא עושה עוד כמה סרטים לא מאוד מוצלחים כמו "יום האם" ו"בית מטבחיים". הכתיבה של "המעגל נסגר" היא מאת ג'וש סטולברג ופיטר גולדפינגר (הצמד שכתב את "ג'יגסו" ו"פיראנה" של 2010), כאשר רוק לקח על עצמו לא רק את התפקיד הראשי אלא גם את כובע אחד המפיקים האחראיים.
הפעם הראשונה שאנחנו רואים את כריס רוק בסרט היא בסצנה לפני שוד או משהו, שאני לא יודע למה, אבל נראתה לי כמו מחווה לסצנת הפתיחה של "רומן על אמת". שיחת "כלום" טרנטינואית בין פושעים רגע לפני פיצוץ. אפילו נושא השיחה, תקינות פוליטית ו"פורסט גאמפ" (היריב המרכזי של טרנטינו באוסקר 1994) נראתה כמו איזה לינק משונה, ובואו נזכור שסמואל ל. ג'קסון הוא עוד קישור בין הסרטים. זה נראה לי כאילו הסרט ממש מצפה שנחשוב על פיוז'ן בין אימה לטרנטינו מסיבה כלשהי, אבל מצד שני יכול להיות שזה היה רק בראש שלי. זאת גם הייתה הפעם האחרונה שהשקעתי מחשבה במשהו מהאירועים שהתרחשו על המסך.

אם להמנע ממקצב סביב השיחים, כמו שאומרים אצלנו, ולהביט למציאות בפנים, מה שצריך להיאמר זה ש"המסור: המעגל נסגר" הוא סרט כל כך גרוע, שבאיזשהו שלב התחלתי לשכנע את עצמי שזה בכוונה. אין סיכוי שכל כך הרבה אנשים עם שתי אונות מתפקדות הצליחו להוציא משהו ברמה כל כך נמוכה, לכן זו חייבת להיות בדיחה. אולי פרטית שלהם, אולי על חשבון הצופים, אני לא יודע. אבל מה שאמור להיות סרט אימה קיצוני מלא תפניות נראה בעיקר כמו המערכונים המוקלטים מראש ב"סאטרדיי נייט לייב". חוסר האמינות קיים מהתסריט, דרך המשחק, ועד השפמים המוגזמים שהדביקו לשחקנים כדי שנדע שמדובר בפלאשבקים. משהו מחריד.

אבל בעיקר, וזה הכי משונה, החטא הכי נוראי של הסרט הוא בכך שאף אחד מהיוצרים – חלק עבדו על סרטי "המסור" בעבר כאמור, ואפילו כמה קצרו שבחים על כך – לא הבין את הקונספט של ג'יגסו. אני יודע כמה מגוחך, ויומרני, זה יוצא כשאני מסביר לאנשים מאחורי המותג מה הרעיון המרכזי בו, יש להניח שהם יודעים טוב ממני, אך עדיין בלתי נמנע. (זה ספויילרון, אמנם אבל לא כזה שמתייחס לטוויסט המרכזי. אבל בסדר, גם ככה אין צורך לראות) הרי כל הרעיון מאחורי המעשים של ג'יגסו, אם אינני טועה, הוא שהרוצח נותן לקורבנות הזדמנות להימלט מהמוות אם יעשו משהו בלתי נתפס שילמד אותם לקח. הם צריכים לבחור בין מוות נוראי או אקט הצלה נוראי לא פחות. הרוצח ב"המעגל נסגר", י/תהיה מי שי/תהיה, לא באמת בקטע הזה. המוות מגיע בכל מקרה, לא משנה מה הם יבחרו. אז מה עשינו?
באמת קטסטרופה של סרט. אין מילים אחרות.

"סיפור אימה קלאסי" – A Classic Horror Story

אחרי שניצחו את האירוויזיון והיורו, הגיע הזמן לעשות לאיטלקים כבוד גם באימת החודש. אני לא לגמרי זוכר, כי זה קרוב לעשר שנים הדבר הזה, אבל אינני בטוח כמה אימתונים איטלקיים נכחו באימת החודש לדורותיו, להוציא קלאסיקות של פוזו או ארג'נטו. הכניסה האיטלקית למהדורת יולי מגיעה בחסות נטפליקס, לשם עלה לאחרונה בלי הרבה רעש וצלצולים.
זהו סרטם של רוברטו דה פאו ופאולו סטריפולי, אותו כתבו יחד עם לוצ'יו בסאנה. את הקאסט של הסרט לא זיהיתי במהלך הצפייה, ואפילו רציתי להכריז על השחקנית הראשית, מטילדה לוטס, כתגלית חדשה ומנצנצת, כזו שעוד נשמע עליה. אבל תראו איזה קטע, מסתבר שלא רק שהיא כבר מוכרת, אלא שאני בעצמי כבר כתבתי עליה באימת החודש פעמיים בעבר, עם "נקמה" ו"הצלצול 3". היא מדהימה, ואני לא מבין למה אין לה קריירה בינלאומית בשלב הזה. באמת משהו אחר.

"סיפור אימה קלאסי" מתחיל באופן שמצדיק את שמו, אבל זו רק הסחת דעת. קבוצת זרים שכוללת בחורה צעירה כנראה ממשפחה מסורתית בדרכה לכנראה הפלה (לוטס), סטודנטית רוסיה-איטלקיה (יוליה סובול) ובן זוגה הבריטי (וויל מריק מהסדרה "סקינס"), רופא ואיש משפחה (פפינו מאצוטה), וקולנוען חובב (פרנצ'סקו רוסו), מתאגדת למסע בוואן על מנת לחסוך בהוצאות נסיעה לצד השני של איטליה, דרך דרכים צדדיות ונאות למראה. כבר בלילה הראשון מתרחשת תאונה מסתורית ובבוקר הם מתעוררים כשהוואן נמצא באמצע שדה גדול, לא מאוד קרוב לזירת התאונה, מול בית משונה שתוכנו מבשר על פעילות פולחנית לא נעימה בכלל. הם מנסים להימלט מהאיזור אך מבינים שהם הולכים במעגלים, כאילו כוח על טבעי שולט בהם, וכשילדה קטנה נכנסת לסיפור זה בכלל מסתבך. מהשלב הזה הסרט שובר ללא מעט כיוונים, אז עדיף לדעת כמה שפחות.

ברשותכם, אני רוצה להתחיל בהתייחסות לשם של הסרט, כי אני לא לגמרי בטוח אם הוא עושה לו שירות טוב. לא רק שעלילת הסרט רחוקה מלהיות קלאסית באיזושהי צורה, השם גם מייצר מערך ציפיות על בסיס אירוניה למשהו שכביכול מודע לעצמו. אולי משהו כמו "בקתת הפחד" או "צעקה". אבל זה לא הכיוון, לפחות לא ברוב הסרט. לדעתי, כמובן. אמנם יש בו מידה של מטא ורפלקסיביות, במיוחד לקראת הסוף, אבל אם הרעיון היה ליצור תחושה שהסרט מזלזל בעצמו כדי להרים לאמירה עלינו הצופים, משהו כמו "סיפור אימה רגיל" או "סיפור אימה מוכר" היה עושה את זה יותר טוב. בכל מקרה, אל תתנו לשם להטעות אתכם.

מעבר לתלונה הקטנונית הזו, אני מצאתי את "סיפור אימה קלאסי" מאוד מפתיע לטובה. לא רק שהוא מצולם ומולחן נהדר, משוחק טוב, וכולל בתוכו רגעי אכזריות מאוד מאוד לא נעימים שעשויים באופן אפקטיבי להכאיב, יש בו המון חשיבה מקורית (רגע, אני אגיע לזה) וכמה אג'נדות שאני לא בטוח שנתקלתי בהן בעבר. לפרט יותר מזה יהיה להיכנס לספויילרים, אז לא אעשה זאת, אבל יש משהו בחלקיו האחרונים שנע בין הברקה לבכיינות, שמבקר את הדרך בה אנחנו צורכים תוכן ומתייחסים לסרטי אימה בעידן הרשתות החברתיות. סוג של ברק בבקבוק שכזה.
הרבה מגיבים אמרו שהסרט הזה הוא "מידסומר" לעניים, אבל בעיני זה לא לגמרי הוגן. גם כי אני לא בטוח אם היוצרים באמת הושפעו מהסרט המשובח והמדובר של ארי אסטר, וגם למרות שיש בו כמה שוטים דומים, הוא הולך למקום אחר לגמרי. האמת שלי הוא בעיקר הזכיר את "הפולחן", גם הוא בנטפליקס.
כך שבזמן שאני יכול להבין מדוע יש צופים שהדפו את הסרט הזה והביטו עליו בזלזול, אני ממש התרשמתי ממנו. הנושאים בו מטופלים ביד די גסה למדי, הוא נוטה לאג'נדה-לפני-סיפור לקראת הסוף, והוא לא מתאים לכל אחד, אבל מבחינתי הוא הביא לשולחן משהו קצת אחר, משהו עם לא מעט מחשבה, וככזה הוא אחת מחוויות הצפייה הכי טובות בתחום הז'אנר של 2021. הלוואי שעוד אנשים ייתנו לו הזדמנות.

"זאבים בתוכנו" – Werewolves Within

ייתכן וסרטי אנשי הזאב עושים קאמבק. זה לא שהם אי פעם עזבו, אבל לאחרונה התחושה שלי היא שיותר ויותר יוצרים נמשכים למפלצת המפורסמת של אולפני יוניברסל, ומוצאים דרכים חדשות להשתמש בה. כלומר, אם פעם סרטי אנשי הזאב היו אלגוריה לפחד מזרים או חרדה משינויים גופניים (התבגרות, זקנה או מחלה), כיום אותה דמות של אדם שלא בשליטתו הופך לחיה מסוכנת מקבלת משמעויות אחרות. למשל, באחד מסרטי אנשי הזאב הטובים ביותר של השנים האחרונות, "הזאב מסנואו הולו" (או "זאב בשלג" אם אתם מנויי yes) הייתה הקבלה לאלכוהוליזם ואיבוד שליטה. מעניין מה יהיה בגרסה המתוכננת של לי וואנל עם ריאן גוסלינג בתפקיד הראשי, אבל אם לשפוט על פי "בלתי נראה" יש למה לצפות.
בינתיים, השחקן והקומיקאי ג'וש רובן לקח את זה למקום חדש-ישן, כזה שמאוד רלוונטי לארה"ב על השסע והחשדנות של האוכלוסיות השונות בה. כמובן שגם ישראל יכולה להזדהות.

הרבה שבחים זכה הסרט הזה החל מפסטיבל טרייבקה. בפודקאסטים להם אני מאזין דיברו בו רבות, ורובן הבמאי אפילו התארח בחלקם, ממנף את החיבה לה זכה סרטו הקודם, "תפחיד אותי", שאותו טרם ראיתי. ככזה, ניגשתי אליו בציפיות גבוהות למדי. אמנם ז'אנר אנשי הזאב איננו החביב עלי ביותר, אבל היו לא מעט הצלחות בתחום הזה לאחרונה, אז תמיד כדאי לפתוח את הראש.
עוד דבר מסקרן שקשור לסרט הזה הוא שמדובר בכלל בעיבוד למשחק מחשב, לא פחות. שם הסרט נלקח ישירות מהרפתקת VR של רד סטורם אנטרטיינמנט מ-2016, שקצת מזכירה את משחק החברה "הרוצח", בה עלינו לגלות מי מחברי הקבוצה הוא, אה, הרוצח.

"זאבים בתוכנו" מתרחש בעיירה אמריקאית מושלגת וממעוטת אוכלוסייה, אליה מגיע פקח חדש (סם ריצ'רדסון מ"ויפ"), בדיוק כשגופות מתחילות להתגלות בה, ונראה שמשהו קצת יותר מפחיד מחיה רגילה אחראי להן. כאשר סופה מבודדת את המקום לחלוטין, והסכנה נראית קרובה מתמיד, הפקח החדש מוצא את עצמו כלוא בבית המלון המקומי יחד עם קומץ תושבים נוספים, וכעת צריך לגלות האם האיום הקטלני נמצא בחוץ, או שמא ממש בפנים. כלומר מדובר במשהו בין סרט אנשי זאב, לסיפור סטייל אגתה כריסטי, לספר של סטיבן קינג.
עם זאת, בדקות הראשונות ברור יותר מכל דבר אחר מהי ההשפעה הכי גדולה על רובן, וזה לא שום דבר מאלו שהוזכרו. לפי עיצוב הדמויות, המצלמה, אבל יותר מהכל השימוש בסאונד, אי אפשר שלא להיזכר ב"שוטרים לוהטים" של אדגר רייט. המערכה הראשונה היא כמעט אחד-לאחד. זה, יחד עם כתובית הפתיחה המצטטת את לא אחר מאייקון הטלוויזיה מר רוג'ס, קובעים את הטון הקומי של הסרט. וגם את המוטיבים המרכזיים בו.

על פניו יש בסרט הזה את כל מה שאני אוהב. אימה, קומדיה, עיירה קטנה, שחקנים טובים, כל מה שצריך כדי פשוט לשבת ולספוג בהנאה. הדבר היחיד שמנע ממני לעשות את זה, הוא שמדובר בסרט בלתי נסבל. אבל על מאתיים. איזו התשה חסרת כיוון רקח לנו ג'וש רובן. לא רק שרוב הדמויות מרגיזות והעלילה צפויה, הכל כל כך צעקני, היסטרי, פשטני, לא נעים, לא מתוחכם, ובאופן כללי מטופש ולא בקטע טוב. אילנות גבוהים מאוד מצא לעצמו רובן להתלות עליהם, אבל הדרך שלו, אם לשפוט לפי הסרט הזה, ארוכה מאוד עד שישתווה אליהם. אני ממש לא מצליח להבין את ההתלהבות שמשתרכת אחרי הסרט הזה, כך שמבחינתי קללת הסרטים המבוססים על משחקי מחשב ממשיכה.

"לבי לא יפעם אלא אם תאמר לו" – My Heart Can’t Beat Unless You Tell it To

על אף שבכל מקום הסרט הזה מוגדר כאימה, ועל אף עשה סבב פסטיבלי ז'אנר מרשים שנפתח בטרייבקה (שם זכה בפרס מיוחד על הצילום), המשיך לסיטג'ס ואפילו צץ בגרסת אוטופיה הישראלי, אפשר להבין שמדובר במשהו קצת אחר כבר מהשם הפואטי שלו – מילים מתוך השיר "אני נשלטת על ידי אהבתך" של הלן סמית', שבמהלך הסרט מושרים בסצנת קריוקי ביתית.
ואכן, למי שמקווה לקבל מנת אימה הגונה מסרט הביכורים של ג'ונתן קווארטאס תתגלה חוויה קצת אחרת, שלא נאמר מאכזבת. לכן אומר כבר בשלב הזה, בעיני הכללתו באימת החודש היא סוג של דחיקת גבולות ואולי אפילו תייצר מערך ציפיות בעייתי. עם זאת, אנחנו בעד הגדרות מחדש של הכל. בואו ננסה, מה אכפת לנו?

"לבי לא יפעם אלא אם תאמר לו" נפתח בגבר מזוקן – שבחיים לא תזהו שזהו פטריק פוג'יט מ"כמעט מפורסמים" – העוקב אחר הומלס בשולי עיירה אמריקאית. הוא מציע לו מקלט ללילה, ואוסף אותו בטנדר שלו, אבל כאשר הם מגיעים לבית הקטן ברחוב פרברי, מתגלה שאותו הומלס לא יאריך חיים. הסיבה לכך היא שאותו תוקף, דווייט, חי בבית הזה עם אחותו ג'סי (אינגריד סופי שראם) ואחיו הצעיר תומאס (אוון קמפבל, שבשום אופן איננו לו טיילור פוצ'י למרות שלמיטב ידיעתי אף אחד מעולם לא ראה אותם באותו חדר), הסובל מאיזושהי מחלה שלא רק מונעת ממנו לצאת לאור השמש, אלא גם מאפשרת לו דיאטה של דם בלבד. או במילים אחרות, לא ברור איך ולמה, אבל תומאס הוא ערפד, והאחים שלו נאלצים לספק לו מנת דם אנושי כדי שישרוד.

אז אם זה לא סרט אימה, אתם ודאי שואלים, במה בכל זאת מדובר? ובכן, התשובה שלי לכך היא "דכאון מוחלט". באמת, אני לא זוכר סרט כל כך עצוב, מייאש, עגום ומדכדך כמו זה כבר הרבה מאוד זמן. זהו סיפור על אחריות ועל בדידות, והוא נכנס לזה עם כל הכוח. זה בא לידי ביטוי בדמות של תומאס שרק רוצה לפגוש חברים בני גילו אותם הוא שומע מתרוצצים בחוץ אבל איננו יכול, ובדווייט שמשווע גם הוא לחיים רגילים שמחוץ להישג ידו, ואת האינטרקציה האנושית היחידה שלו מחוץ לתא המשפחתי משיג רק בביקורים תכופים אצל זונה מקומית. מעל שניהם מרחפת הנוכחות של ג'סי, שמצד אחד חונקת אותם ומחזיקה אותם קרוב מדי, מצד שני פועלת מתוך תחושת אחריות ודאגה להתקיימות שלהם. טוב זה לא ייגמר.
סרטי ערפדים לרוב מגלמים בעצמם עצב רב, זה חלק מהעניין. כל הקטע הזה של חיים נצחיים בחושך והרצון לרצוח את מי שאתה אוהב זה לא בדיוק החומר לקומדיות רומנטיות, אבל "לבי לא יכול" לוקח את זה לאקסטרים. הוא מרסק את הלב וממש לא מתבייש בזה. הבעיה היא שזה באמת יותר מדי. בכל השעה וחצי הזו אין רגע אחד של נחמה, של חיוך, של תקווה למשהו טוב יותר. רק כמה אנשים שלא באשמתם נקלעו לסיטואציה שהם לא יכולים לצאת ממנה, ונאלצים לשלם מחיר כבד מדי. אני מניח שמדובר באלגוריה על חיים בצל מחלה קשה של מישהו מיקירך, כאשר הרצונות האישיים שלך מתנגשים באלו של הזקוק לעזרה ללא הפסק, ובאמת יש בזה יופי ורגישות גדולים. בתחום הזה קווארטאס מפציץ. עם זאת, אני הייתי מוכן לעזוב את הסרט הרבה לפני שנגמר, כי יש גבול לכמות עצב שאני יכול להכיל בזמן נתון. בואו נגיד את זה ככה, הלב שלי איים לעצור ושום דבר ממה שקרה על המסך לא אמר לו להמשיך.

ובנימה משמחת זו, הגיעה לסיומה עוד מהדורת אימת החודש. לכל הפרקים הקודמים, הקישו על התגית הרלוונטית מטה. אתם גם מוזמנים לדף הפייסבוק חתולשחור שם תוכלו להגיד את דעתכם על הסרטים, ועוד דברים כאלו ואחרים.