"רחוב הפחד – פרק 2: 1978", סקירה

כפי שהובטח, והרי לא הייתה לנו סיבה לחשוב אחרת, תוך שבוע מחשיפת "רחוב הפחד – פרק 1: 1994", שחררה נטפליקס את סרט ההמשך, שני מתוך שלושה, הקרוי "רחוב הפחד – חלק 2: 1978" (Fear Street Part 2: 1978).
מכיוון שאין לנו נתונים מהימנים האם החלק הראשון היה להצלחה בהזמנות, קשה לדעת אם ההייבריד הנטפליקסי של מיני-סדרה, מותג סרטים ואנתולוגיה, עורר את סקרנות הצופים והאם יביא לעוד ניסיונות משונים שכאלה בהמשך. עם זאת, במהלך השבוע היח"צ נתן עבודה, והבמאית לי ג'נייאק התארחה במספר ראיונות, וסיפרה על התהליך הארוך שעברו הסיפורים של ר.ל. סטיין מהדף למסך הטלוויזיה. היה די מרתק להקשיב לה, והתגלה שכן, כפי שהנחתי בטקסט על הסרט הקודם, באמת מדובר במשהו שאמור לנסות ולסדוק את הדרך שבה אנחנו תופסים, או מגדירים, את התוכן הטלוויזיוני שלנו.

אבל אם "1994" הרגיש כמו סרט שיכל גם להגיע לקולנוע (לפחות בחלק משמעותי של הזמן), זה הרודף עובר יותר כמו פרק, במיוחד כשהוא נפתח בתקציר האירועים שקדמו לו. שזה קצת משונה כי בעצם, כפי ששמתם לב משמות הסרטים, אנחנו הולכים אחורה בזמן.
כפי שמוסגר לנו בסוף "1994", הסרט השני הוא פלאשבק, סיפור שמסופר לשניים מגיבורי הסרט הראשון. כזכור, בסוף הקודם הילדים גילו כי מאבקם במכשפה שרה פיר לא לגמרי הוכרע, והם מגיעים אל גברת ברמן (ג'יליאן ג'ייקובס), אישה צעירה משיידיסייד, כי הם חושבים שלה התשובות. היא מארחת אותם בסלונה ומחזירה אותם בזיכרונותיה אל קיץ גורלי בילדותה, כאשר פיר הטילה את אימתה על מחנה הקיץ נייטווינג.

בשונה מיריית הפתיחה של "1994, הפעם עם "1978" מתווספים גם קונטקסט, המשכיות, ומתגלה בפנינו המבנה הרחב של "רחוב הפחד". במקום הזה בדיוק גם התפצלה דעתי לשתיים מנוגדות, על המעטפת הבעייתית והליבה הכיפית והמשוחררת.
הרעיון של סרטים שחוזרים אחורה בזמן (הפרק הבא יתרחש ב-1666) הוא די מגניב, ויש הרבה מה לעשות אתו. הוא גורם לנו להיות מעורבים יותר מכיוון שאנחנו לעיתים, אפילו באופן לא מודע, מגיבים לדברים שלמדנו מהסרטים הקודמים ומתעניינים כיצד הם התחילו, כמו למשל איך השריף מ"1994" היה כנער, או מה האוריג'ין סטורי של הרוצח עם הגרזן.
הבעיה שלי הייתה שב"1978" זה עובר כמו קונספט ריק מתוכן שרק מחריף את החפיפניקיות התסריטאית של "רחוב הפחד", בין אם העובדה שהסיפור מובא מנקודת מבט של דמות מאוד ספציפית, אבל איכשהו היא יודעת לספר על אירועים שהתרחשו שלא בנוכחותה, גם של אנשים שמצאו את מותם באותו לילה ולכן לא יכלו לשחזר בדיעבד; וגם לא לגמרי ברור מה ברמן עכשיו חופרת לשני הילדים האלה צ'יזבט כשברור שיש עניינים תכופים יותר על הפרק. אם את רוצה לעזור, הואילי להגיע לשורה התחתונה, תעשו מה שאתם צריכים, ואז בואו נעביר את הזמן בלהיזכר איך המדריכה ההיא הייתה חמה על המדריך ההוא.

אם מתעלמים מזה – וזה די קל, פשוט צריך לעשות משהו אחר בשבע הדקות הראשונות של הסרט – אני חייב לציין, שכמו עם הסרט הקודם, היה לי די כיף עם "1978". למרות שהוא יותר פרק מאשר סרט, למרות שהוא מטופש, ולמרות שאני לא בטוח עד כמה הוא באמת מצליח להפחיד (עלי זה לא עבד, אבל אני לא דוגמא), הוא צפייה מאוד מהנה, תוצר של אנשים עם אהבה גדולה לז'אנר.
אז אמנם סרטי האימה במחנאות הם יותר שנות השמונים מאשר הסבנטיז, אבל הסרט מלא רפרנסים, חלקם מוצלחים, חלקם קצת בוטים מדי. אני מניח שהשנה שנבחרה לעלילת הסרט קשורה לשנת יציאתו של מחולל מהפכת הסלאשרים "האלווין" של קרפנטר (ארבע שנים אחרי ההתנעה של "המנסרים מטקסס"), אבל זו רק תיאוריה.
ובכלל, זה די מדהים איך זאת פעם שלישית תוך שלושה חודשים שאני נתקל בסרט אימה חדש שמתייחס באופן מאוד ישיר ל"קארי", הספר בן ה-47 של סטיבן קינג, והעיבוד של דה פאלמה מ-1976. זה קרה גם ב"הכוח" וגם ב"סיאנס". אין ספק שאם יעשה מצעד של אירועי התרבות החשובים ביותר בתולדות האימה, יציאתו לאור של הספר הזה, וכתוצאה ישירה הכתרתו של מלך האימה החדש ואולי המשפיע ביותר במאה העשרים, חייב להיות שם.

כמו ב"1994", גם כאן הערכתי את הצילום והעריכה, ואת רוב האפקטים. אמנם הרציחות ב-"1978" פחות מסעירות או יצירתיות (אין פה פורס לחם הפעם) אבל הן אלימות ומדממות, וגם הופתעתי מכמה הסרט הזה לא רואה בעיניים ביחס שלו לילדים בסכנה. אל תסמכו על אף אחד שישרוד, זה מה שאני אומר לכם. אבל מעבר לדם, הצלם קיילב היימן ("סיפורי בית הלוויות") הרים כמה שוטים מאוד מוצלחים, ואפילו כאלה שנוטעים חרדה מרגשת בזמן הצפייה. השימוש שלו ביער ובתאורה החשוכה של הירח והמחנה הזכירו לי כמה אני אוהב סרטי סלאשרים כאשר אנשים שיודעים מה הם עושים עומדים מאחוריהם.
וגם, בדומה לקודם, הערכתי את זה שהדמויות המובילות של הסרט הן בנות. ולא בקטע של "נערות אחרונות" או מלכות צעקה, אלא ממש דמויות אמיצות שחושבות ומתכננות ונלחמות. אנחנו די בשלב שבו זה הופך להיות נון-אישיו, אבל חשבתי שכדאי להזכיר גם את זה.

שדרוג אמיתי מהסרט הקודם הוא היחס של "1978" לסקס. כאילו שבמהלך השבוע בין שני הסרטים הבמאית ותסריטאיה התבגרו והפסיקו להיות מובכים ממין (זה כמובן לא נכון. על פי ג'נייאק, "1994" היה האחרון שצולם, אז התהליך הוא הפוך, אבל בכל זאת). הנוכחי מתמודד קצת יותר טוב עם חרמנות נעורים.
עם זאת, דווקא מקום בו החדש פחות חזק הוא עיצוב הדמויות וההופעות של השחקנים. קשה לומר שמדובר במשהו רע באמת, אבל בשונה מ-"1994", הפעם קשה לי להיזכר בפרצופים שהיו על המסך (להוציא את השחקניות בתפקיד הראשי, אמילי ראד וסיידי סינק) ואין פה איזה מישהו שגונב את ההצגה, או דמות שלא ראינו בסרטים אחרים. גם התימות המרכזיות שעולות בסרט, במרכזן ילדים ומתבגרים שקטלגו אותם כפחות טובים מאחרים בגלל נסיבות שלא בשליטתם, כבר טופל בסרט הקודם אז פה מרגיש מעט רפטטיבי.

כך נוצר מצב שבעצם "1978" מציג שדרוגים וגם עיכובים מ-"1994", אז אנחנו במצב של איזון מוחלט. אני מניח שאם לא נהניתם מהסרט הקודם גם ככה לא תחזרו לחדש, אבל האמת היא שאולי כדאי לכם אם יש לכם שעה וקצת פנויה. הוא אמנם בדיוק על אותו וייב, אז הסיכוי שתעשו עליו סלטות של התלהבות לא עצום, אבל גם יש בו דברים נחמדים שעומדים בפני עצמם. ומה שבטוח זה שהוא מוצלח יותר מכל העונה התשיעית והמיותרת של "אימה אמריקאית", זאת שעסקה במחנה קיץ באייטיז, ונמתחה למוות. "1978" הוא רק איזה מאה דקות, אז זה עסק משתלם.
עכשיו נותר רק לקוות שבסרט הבא יתברר שהמסגרת העלילתית תצדיק את עצמה ואת הקליף-האנגר המיותר. ייתכן שאבדוק את זה ואדווח, אם כבר הגענו עד לכאן.