״סינכרוניק״, סקירת נטפליקס

"סינכרוניק" (Synchronic) כבר זמין בנטפליקס ישראל מזה מספר שבועות, אך הסקירה שלו התעכבה וטרם עלתה באתרנו, עד היום. זאת למרות שהיצירה של שני הבמאים שלו, ג'סטין בנסון (שגם כותב את התסריט) וארון מורהד (שגם מצלם), זכתה ללא מעט אהבה בבלוג – החל מסרטם המשותף הראשון "התרה", דרך "אביב" ועד "האינסופי", שזכה כאן לשבחים ויותר מפעם אחת. בכל זאת, הכתיבה על הסרט התעכבה, משתי סיבות. הראשונה היא שהפעם קצת פחות הסתנכרנו עם הסרט של היוצרים, למרות שאני לפחות עדיין חיובי לגביו, בסופו של דבר. השנייה היא שזה סרט שדי קשה לכתוב על העלילה שלו מבלי להרוס את ההפתעות שלו, שמגיעות בשלב מאוד מוקדם, שלא לומר בפתיחה. אנסה ללכת בין הטיפות ולא להרוס יותר מדי.

חשוב לי לכתוב על הסרט הזה כי בנסון ומורהד מייצגים את מה שאני אוהב בסרטי ז'אנר: סרטים שחושבים על העולם שהם בונים וכתוצאה מכך מעוררים מחשבה הן ברמה הפסיכולוגית והן ברמת ההזדהות עם הדמויות. או לפחות, זה המצב בסרטי הצמד עד כה. גם אם "סינכרוניק" הוא הפיצ'ר הכי פחות טוב של הצמד, הוא עדיין יותר טוב מרוב סרטי המד"ב של השנים האחרונות, ומרוב סרטי המקור של נטפליקס, למרות שבמקרה זה לא מדובר בסרט מקור: הסרט עשה את סבב הפסטיבלים שלו החל משנת 2019 עד שנחת בשרתי חברת הסטרימינג. הפעם אין מה להאשים את הקורונה, משום שזה סרט שכנראה לא היה רואה בארץ את המסך הגדול, מעבר להקרנה בפסטיבל אוטופיה. אף כי הפעם שני היוצרים השתדרגו לעומת הסרטים הקודמים מבחינת תקציב, ולראשונה הם גם עובדים עם שחקנים מוכרים דוגמת אנתוני מקי וג'יימי דורנן.

ייתכן והמעבר לתקציב יותר גדול הוא הסיבה לכך שיש ירידה מסוימת באיכות או בחווית הצפייה, שכן חלק מן הקסם בסרטים של בנסון ומורהד היה טמון באופן בו הם מייצרים בתקציב מינימלי סרט שנראה מושקע. אולם, לתחושתי האווירה הכללית של סרטי הצמד נשמרה וגם אם יש כוכבים בסרט, היצירה עדיין מרגישה אישית ודנה הן בשבירה של קונבנציות של ז'אנר קולנועי והן בטבע של חברוּת ומחוייבות בין בני אדם, נושא אשר התשלב תמיד ביצירה של הצמד. כל זה גם משולב בסטים מושקעים ואפקטים יעילים, אבל זה לא תלוי תקציב במקרה של הצמד הזה. הסיבה היחידה לכך כי האמצע של "סינכרוניק" קצת פחות טוב מן הרגיל אצלם, טמון בפיתוח הדמויות בכלל וביתר פירוט בדמויות הנשיות. סוג הקולנוע של בנסון ומורהד נשען על דמויות מעוררות הזדהות כפי שהוא נשען על בניית עולם חכמה. במקרה של הסרט הזה, יש פער בין שני הרבדים.

מקי ודורנן מגלמים צמד פרמדיקים בניו אורלינס. הם מתמודדים עם רצף קשה של טיפולים במה שנראה כמו מנות יתר של סמים, אבל גם לא בדיוק כמו מנת יתר רגילה. הפתיחה הנהדרת של הסרט מסבירה לצופים כי אכן לא מדובר במקרה שגרתי של מנת יתר, גם אם הסרט מתעכב מעט יותר בלהסביר מה זה כן, ומה החוקיות של העולם בו הסרט מתרחש. השניים הם חברים ותיקים, אולם במהלך הסרט הם מתמודדים עם אתגרים שונים בחייהם האישיים. דורנן מגלם את דניס, גבר שנשוי מזה זמן רב אבל דומה כי אחרי שנים משהו חורק בקשר עם אשתו, טרה (קייטי אסלטון). זה גם בגלל שהוא לא מבין את מה שעובר על בתו, בריאנה (אלי יואנידס), שלומדת במכללה באותה עיר. דומה כי המבוגר שהיא מפגינה כלפיו יותר חיבה הוא דווקא השותף של אביה, סטיב, אותו מגלם מקי. סטיב נודד בין נשים שונות אבל מבין כי אין לו טעם להתמסד, שכן הוא מקבל בשורות רפואיות קשות סמוך לתחילת הסרט. כל זה עדיין לא ספוילר כי מדובר במידע שולי יחסית להפתעות הקשורות לז'אנר בו מתנהל הסרט, וגם לסיבות ולקשרים או לניתוק בין הדמויות השונות.

ייתכן ובנסון פשוט פחות טוב בכתיבת דמויות נשיות, משום שבסרט זה יש שתי דמויות מהותיות להנאה מן הצפייה אך הן נעות בין לא אמינה (הבת) ללא באמת כתובה או מנומקת (האם). עם או בלי קשר, גם החברות בין שני הגיבורים אולי עוברת תפניות ופערי מידע, אבל רוב הזמן הקשר ביניהם לא מצליח לרגש או לתת מידע ספציפי על העבר של השניים. גם לא על הדרך בה הם מתפקדים כחברים בזמן העבודה ומחוץ לשעות העבודה, פרט לכך כי נאמר שזו חברות קרובה. לפרקים, התחושה היא כי התסריט הוא טיוטה לא גמורה ומתישהו אמורים היו לשכתב את הדיאלוגים כך שיהיו יותר טובים, או לתת עוד פרטי מידע על הדמויות ומערכות היחסים. התוצאה הסופית היא שדווקא כאשר צמד הבמאים עבר לעבוד עם שחקנים יותר מפורסמים, המשחק בסרט שלהם פחות מרשים.

אולם וכאמור, הסרט עדיין מומלץ. זה מפני שפיתולי הנרטיב מוצלחים ובניית העולם, הן ברמת הסטים והן ברמת החוקיות הפנימית, עובדת בצורה בהירה אך מבלי להיות שטחית. כמו כן, יש לסרט כמה רגעים מאוד חזקים והשניים הכי טובים מצויים בנקודות החשובות ביותר. הפתיחה מרהיבה ומעלה הרבה שאלות, וגם חושפת את הדבר הייחודי למציאות של הסרט. הסיום גם סוגר את קווי עלילה הרגשית, גם מסביר את האלמנט המד"בי של הסרט כולו, וגם מצליח בכל זאת לרגש דרך הדמויות הלא ממש אפויות עד הסוף שראינו עד כה.

כמו כן, ושוב מבלי לספיילר, הסיום של הסרט מהדהד בצורה החדה ביותר את מה שהסרט מנכיח כך הזמן, אך לא תמיד בצורה גלויה: זהו סרט על חברות בין-גזעית בדרום ארה"ב. ככל שהסרט מתקדם, השדים היותר האפלים של ההיסטוריה של ניו אורלינס נחווים כדבר שמוסיף להדהד גם בהווה. לא תמיד סוף טוב פירושו שהכל טוב, אך במקרה של הסרט הזה הסוף העשוי-טוב כן מכניס עומק למה שקודם לכן היה רק סביר, או לא מספיק טוב, לא כמו שקיוויתי. כאמור, אני אוהב את השאיפות של בנסון ומורהד גם ביום פחות מוצלח שלהם, וגם אם עליי להודות שבאופן אישי אף סרט שלהם הוא לא יצירה שלמה לחלוטין בעיניי (כאמור, יש דעות אחרות באתר הזה). למעשה, נראה לי כי ייתכן והם לא יעברו ליצור להיט ז'אנרי של ממש, אבל גם כך אני אשמח אם יותר אנשים יכירו את היצירה שלהם ואקווה כי בסרטם הבא גרף האיכות יוסיף לעלות.