פסטיבל SXSW אונליין 2021: The Fallout, Lily Topples The World, Ninjababy, WeWork

בתחילת השבוע סיפרתי כאן על חלק מהחוויות שלי בפסטיבל הקולנוע המקוון של SXSW לשנה זו, שננעל בסופש והחל למעשה לפני שבוע בדיוק. הדיווח הקודם שלי היה בדיוק על סף סגירת האירוע הווירטואלי, ואת זה הנוכחי והמשלים שקלתי להעלות באותו יום ראשון כחלק השני של פוסט אחד גדוש. לבסוף, חשבתי שאולי לקרוא בעברית על אירועים רחוקים וסרטים שרובם עדיין בגדר שמועה יכול דווקא להיות נחמד דווקא היום, כשמהדורות החדשות ודאי יטחנו מים עד הערב (ואולי גם אל תוך הלילה).

גם הפעם מרכיבים את הפוסט ארבעה סרטים עצמאיים שראיתי בבית אבל דמיינתי ממש חזק שאני באוסטין טקסס, שם מתקיים הפסטיבל בשנים נורמליות, אלא שבניגוד לדיווח הפושר הפעם כולם המלצות ברמה כזו או אחרת. שני הראשונים הם הזוכים המרכזיים של הפסטיבל, מה שתמיד מעניין בעיניי כדי לנסות להבין לאן נושבת הרוח. ב״סאות׳ ביי סאות׳ ווסט״ אוהבים ללכת נגד הזרם לפעמים ולכן בחרו בסרט המקסים בקטגוריה התיעודית ובסרט עם הנושא החשוב בתחרות העלילתית. או שזה לגמרי מקרי. אליהם מצטרף עוד דוקומנטרי אחד שוודאי יקסום לקהל בישראל, וגם הסרט הכי טוב שראיתי בפסטיבל שממש לא נשמע כזה – קומדיה נורווגית על הריון בהפתעה. אם תיתקלו בסרטים הללו בהמשך השנה, להלן הרושם הראשוני שלי מהם.

The Fallout

סרטה של מייגן פארק, שחקנית (״אולי בכל זאת״) שהפכה לבמאית, הוא הזוכה של התחרות העלילתית בפסטיבל השנה. אפשר היה אולי להמר עליו מהתחלה בהתחשב במילת מפתח אחת – ירי המוני בבית ספר. אולם, התמונה שנבחרה לקטלוג (ולעיל) וגם טריילר שמצאתי כדי להשתכנע לצפות בסרט על הנושא המדכא, הבטיחו דרך התמודדות שונה. או לפחות הכל חוץ מעוד דרמה כבדה ומוסרנית בסגנון כמו-אירופאי. הייתי מגזים ואומר שזו אפילו נראתה במבט ראשון כמו דרמת התבגרות כמעט קלילה, או אולי יותר מגוונת מבחינה רגשית מאשר רק התבוססות בסבל.

זה אכן מתחיל כמו סרט תיכון לכל דבר, המתמקד בצעירה בשם ויידה (ג׳נה אורטגה). היא מוצגת לנו תחילה בסביבה הביתית עם הורים אוהבים (ג׳ון אורטיז וג׳ולי בואן) ואחות קטנה נדחפת (לומי פולאק) וכמובן החבר הגיי (וויל רופ) שאף סרט על תיכוניסטית לא שלם בלעדיו. סמוך לפתיחה היא גם מוצאת עצמה בחלל אחד עם מי שנראית כמו מלכת השכבה, מיה (מדי זיגלר), שאין לה ול-ויידה הרבה במשותף איתה. אלא שהדקות הבאות יהיו גורליות עבורן ועבור נער נוסף, קווינטון (ניילס פיטץ׳). השלושה יחלקו בעל כורחם מקום מסתור מאירוע ירי שמתחולל בבית הספר, מהסוג שרק קוראים עליו בחדשות עד שהוא פשוט מתפרץ גם לתיכון שלך.

מנקודה זו הסרט עוקב אחר ההשלכות על שלוש הדמויות הללו, בדגש על ויידה ומערכות היחסים הנרקמות בינה לבין שותפיה לטראומה הלא מטופלת. וזה לא שההורים לא מנסים, כולל טיפול פסיכולוגי (אצל שיילין וודלי, לא פחות). אבל ויידה מרגישה שרק מי שחלקו איתה את הרגע הקשה מבינים אותה, בעיקר מיה. בין שתי הנערות פעורה תהום של תחביבים מעמד סוציואקונומי ומצב משפחתי. אבל נדמה שסוג של חברות כן נרקמת שם, באופן מקורי יחסית. או כך חשבתי בתחילה. כי יש משהו יפה באנטיתזה לסרט תיכון שהופך כל זבוב לפיל – בסרט הזה, אירוע מטלטל חיים מודחק על ידי מי ששרדו אותו, שבעיקר מנסות להראות שהכל קול ולא ביג דיל. הצגתן של הנערות (והנער, במידה פחותה) לא כקורבנות אלא כמי שלא מסוגלות להכיל את המצב ומסוקרנות זו מזו בסיטואציה הדפוקה שנוצרה, מתגלה רק כגישה אחת מיני כמה שנוקטת היוצרת.

ככל שהוא נמשך, ״הנשורת״ מתגלה כיותר שגרתי ממה שנראה בתחילה. זה קורה כשהוא מספיק להתעניין או לפתח את הדמויות והופך להיות מה שחששתי שיהיה – סרט על נושאים. לקראת הסוף הוא כבר הופך למסומן נורא, עשוי מדי, ברמה של לנחש את הסצנה הבאה. למזלו של הסרט, גם ברגעים האלה יש לזכותו את אורטגה, שאני לא הכרתי אך לשמה קרדיטים רבים כולל בכותרים פופולריים של נטפליקס כמו ״השמרטפית מכה שנית״, ״יום הכן״ והסדרה ״ג׳יין הבתולה״ (בתור הגרסה הצעירה של הדמות הראשית). אז בין אם מדובר בכוכבת בהתהוות או בהתגלמותה, זה פחות קריטי – כי היא בכל מקרה כוכבת. משאר ההופעות של הקאסט הצעיר התרשמתי פחות, במיוחד זיגלר, שאין שום קשר בינה ובין משחק והיא כבר ספגה השנה הרבה אש על ״מיוזיק״ של סיה (זיגלר גם מככבת בקליפים של הזמרת-יוצרת). לסיכום, כסרט ביכורים יש כאן הצלחה יחסית, אבל כתרים כמו ״זוכה פסטיבל״ סתם יכבידו עליו וחבל.

Lily Topples The World

כמו ״מועמד ילד״ שכתבתי עליו בדיווח הקודם, גם הסרט התיעודי הזה עוקב אחרי צעירה אמריקאית שערוץ היוטיוב שלה הביא לה תהילה והפך מה שנראה כמו תחביב לא רציני לעיסוק במשרה מלאה, מה שעזר לה לגדול כאדם. וגם הפעם מה שמתחיל בסיפור פרטי ומינורי משליך אור על פינות מסויימות באמריקה כולה ובדור שלם. אבל איזה הבדל בין הסרט החביב בקושי ההוא לבין הסרט הלגמרי-מקסים ושובה לב הזה. ״לילי מפילה את העולם״ היה בסוף הפסטיבל לזוכה של התחרות התיעודית, ועל אף שלא ראיתי את כל המתמודדים שמחתי מאוד בשבילו. באמת שאיני יודע למה חשבתי שסרט על צעירה המוגדרת אמנית דומינו יהיה רעיון טוב, אבל זה התגלה כנכון לא רק עבורי אלא גם עבור חבר השופטים.

לילי האביש היא אמנית דומינו, מה שנדמה לי ומוכר בישראל בתור ״דומינו ראלי״. בכל מקרה, אין הכוונה שהיא אלופה במשחק התאמת הלבנים הקטנות והמנוקדות, אלא בסידור אמנותי של לבנים צבעוניות לכדי שלל מבנים גיאומטרים מסובכים, והפלתן לכל צהלות הקהל או שמחת התיעוד בערוץ היוטיוב שלה, שנקרא Hevesh5 על שמה. כלומר, לילי לא רק הוגה ובונה את המבנים המסובכים והארעיים עד מאוד, אלא גם מנציחה אותם כשהיא מצלמת ועורכת בעצמה. סרטו התיעודי של ג'רמי וורקמן (״The World Before Your Feet״) מלווה אותה בנסיונה לאזן בין תחזוק הערוץ ולימודים בקולג׳ בניסיון להיות נערה רגילה, שהיא מפורסמת ואנונימית בו זמנית. לערוץ שלה יש אמנם מיליוני צפיות ומנויים, אבל היא עצמה לא מככבת בסרטונים כי אם היצירות שלה.

כפי שמתברר בשלב מוקדם, דומינו זו אמנות שיש בה לא רק יופי ושעשוע אלא גם מתח וחרדה. כי לצפות בקונסטרוקציות העצומות האלה יוצאות לדרך ומתרסקות בתזמונים מדוייקים זה בהחלט מרהיב, ברמות שלא ידעתי שדומינו יכול להיות. אבל לראות את לילי ואמנים נוספים בונים ומניחים לבנה לצד/על לבנה בידיעה שכל תנועה לא נכונה יכולה להחריב ברגע עבודה של שעות או ימים – זה מלחיץ נורא. לפחות אותי. אני כן מניח שלכך התכוון הבמאי כששתל את המחשבה הזו סמוך לפתיחה וגרם לי לחשוש שאין סיכוי שיתועדו כאן רק הצלחות ללא שום תאונה. אולם, אפקט הפחד או הדומינו הזה הוא שחקן משנה בסרט, שבמשך שעה וחצי מבקש להכיר לעולם את לילי, שנפלתי לרגליה כמו אבן פלסטיק צבעונית.

הגיבורה יוצאת דופן לא רק משום שהיא מצליחה ופופולרית בתחום נישתי, אלא משום שהיא האישה היחידה בתחום זה בארה״ב והיא יודעת מה היא שווה. בלעדיה, זה רק סרט קטן וכאמור מקסים, שהוא בכל מקרה ממש לא חובת צפייה. אבל בזכות לילי הסרט מצליח להתעלות מעל לנושא ולספר סיפור רחב יותר. סיפור על התבגרות ויציאה מהקונכיה, על יזמות צעירה באמריקה, על הדור החידתי הזה שקרוי זי, על לעשות את מה שאת אוהבת ולהפוך את זה למרכז החיים, על להיות אישה צעירה בעולם גברי, ואיכשהו גם על גזע וקבלת השונה. המסר האחרון רלוונטי במיוחד, בימים בהם פשעי שנאה נגד אוכלוסיה אסייאתית-אמריקאית מבעירים את השטח בארה״ב. אני לרגע לא מאמין שזו הסיבה לזכייה של הסרט, פשוט כי קשה להתנגד לקסמו.

WeWork: Or the Making and Breaking
of a $47 Billion Unicorn

הנה סרט תיעודי על מישהו שלכאורה אין להתנגד לקסמו, אבל אני לא הבנתי איך. להערכתי הסרט יעניין את הצופה הישראלי, אם וכאשר יגיע ארצה בכל צורה. ישראלים הרי אוהבים לראות ישראלים אחרים מצליחים, אבל גם מתרסקים – ופה יש הכל כולל הכל, עם הרבה יותר מבטא ישראלי מבכל סרטי גל גדות גם יחד. בארה״ב הסרט יופץ בלעדית אצל הולו החל מהחודש הבא, עם השקה מתוקשרת בפסטיבל בשבוע החולף. כאילו שסרט דוקומנטרי על WeWork ועל עלייתו ונפילתו של אדם נוימן, זקוק לעודף יח״צ כדי לעורר סקרנות. כמובן שלא עמדתי בפיתוי וניצלתי את הגישה אל ההקרנה המוקדמת הזו ואפשר לומר שקיבלתי את מה שרציתי – או שהגיע לי.

למי שבכל זאת לא מכירות או מכירים, ווי-וורק הוא מותג שהחל באמריקה והפך לגלובלי, כולל סניפים בישראל. הרעיון הוא השכרת חללים משרדיים לעסקים קטנים עד זעירים (אדם אחד עם מחשב נייד), במה שאמור להפוך לכוורת של יזמות ושיתופי פעולה. זה תמיד נשמע לי קצת אוטופי מדי אבל כיוון שיצא לי לבקר בכמה האנגרים כאלה, בארץ ובברוקלין, התרשמתי שזה איכשהו עובד. את החזון מציג בתחילת הסרט אדם נוימן, שבמרוצת העשור הקודם הפך מעוד יזם ישראלי צעיר בניו-יורק לבעלים של חברה ששוויה מוערך ב-47 מיליארד דולר, כפי שמסופר עוד בשלב הכותרת. שמו המלא של הסרט גם מודיע על הסוף של החברה, שחלקנו ודאי מכיר ממהדורות החדשות. ה״חד-קרן״ מוסבר בסרט כחברת סטארט-אפ שצופים לה עתיד של שווי המוערך במיליארדים. מה הקשר בין השכרת שולחנות עבודה להייטק זו שאלה שגם אני שאלתי את עצמי, והסרט מתייחס אליה.

כצפוי מהפקה של שירות סטרימינג אמריקאי גדול, הולו במקרה זה כאמור, סרטו של ג'ד רותשטיין מלוטש וקולח לפחות כמו העולם היזמי והאמיד שהוא מתאר. 104 הדקות המרכיבות את הסרט דחוסות עד להתפקע במידע, עד כדי כך שבעיניי יש בו משהו שמתאים לצפייה ביתית בה אפשר גם לעצור רגע ולנשום. מאידך, לו הייתי נוכח בפסטיבל של ממש, זה מסוג הסרטים שקל לדמיין אנשים יוצאים ממנו אל הלובי בשיחות רמות, או מצותתים לשיחות של אחרים. זאת מכיוון שהסיפור של ווי-וורק בכלל ונוימן בפרט מופרך יותר מ״פסטיבל FYRE״ ו״הזאב מוול סטריט״, אבל מזכיר אותם באנרגיה. אז יש לי כבר ליהוקים לגרסה העלילתית, אם מישהו רוצה (רמז: זה צריך להיות סרט של חבורת פרנקו-רוגן).

בכל פעם שחשבתי ״אוקיי, עכשיו זה באמת כל מה שאני שונא ומתחלחל ממנו באמריקה מרוכז בסרט אחד״, פתאום צצו איזה אילון מאסק או גווינית׳ פאלטרו כדי להזכיר לי שתמיד אפשר לנגן לי על העצבים עוד יותר. אגב, הייחוס המשפחתי של נוימן כנראה לא ממש מוזכר. הוא רק נבנה בתור יזם צעיר וחייכן, או איש מכירות שמסתיר חרדה מאחורי חיוכים ריקים והבטחות סרק. אדם מהסוג שהמרואיינים בסרט רק מספרים שאין לעמוד בכריזמה שלו ואני יכול רק להוסיף שזה כנראה מצריך להיות איתו באותו החדר. כי כמו ברוב הסרטים על נוכלים אמיתיים, אני לא הרגשתי כך. אולי זה כי אני לא אמריקאי ויודע לזהות מתי ישראלי מתחמן אותי, אם כי הסרט גם מעלה שאלות על תחמנות והלגיטימיות שלה.

Ninjababy

שמרתי את הכי טוב לסוף. או לפחות, את הסרט החביב עליי מתוך המעט שראיתי בפסטיבל. מראש לא היה סיכוי שאוותר על סרט שנקרא ״נינג׳ה-בייבי״, בטח לא אחרי שהוא עשה קצת רעש בפסטיבל ברלין לפני חודש. אפילו כשגיליתי שמדובר בדרמה קומית נורווגית על הריון בלתי רצוי, מעין ״ג׳ונו״ הסקנדינבי כפי שדמיינתי זאת, בחרתי שלא לסגת. בפועל זה היה יותר בכיוון של ״הדייט שתקע אותי״ בהיפוך מגדרי וזה בדיוק מה שהייתי צריך בחיים כרגע, לא ברור למה. סלחו לי מראש אם אטעה בשמות, נורווגים זה הכי מסובך לי מכל הנורדים.

ראקל (קריסטין קויאת תורפ) היא מאיירת ואמנית קומיקס שלא לוקחת את החיים יותר מדי ברצינות. התוכניות שלה גרנדיוזיות אבל להתארגן ולצאת מהבית עם כל החפצים שהיא צריכה קצת גדול עליה. את החששות והשאיפות שלה היא משליכה על הנייר, בעודה חולקת את חייה עם שותפה לדירה שהיא גם חברה, אינגריד (תורה כריסטין דיטריכסון). אינגריד היא ששואלת את ראקל אם היא בהריון, בשל כל מיני סימנים מקדימים. בדיקה ביתית פשוטה מגלה שאכן כך הדבר וראקל חושדת בסטוץ האחרון שלה (נאדר קאדמי). בדיקה יותר מקיפה, הפעם במרפאה, מגלה שהיא הרבה יותר בהריון ממה שחשבה ושאין דרך חזרה. התינוק הזה התגנב בהפתעה, כמו נינג׳ה, וכך היא מתחילה לצייר אותו במחשבותיה או על הדף. נינג׳ה-בייבי הופך לדמות שמדברת אליה, לרוב ברגעים הכי לא מתאימים. מכאן הסרט נעשה לא רק מוזר אלא גם מאתגר מוסכמות חברתיות.

מסתבר שגם סרטה הקודם של הבמאית, אינגבילד סווה פליקה, עסק בין היתר בהריון בהפתעה. קראו לו ״נשים בחולצות גברים מגודלות״ ואני מתפתה להשלים אותו, אחרי שנחשפתי למוח הקומי הבלתי רגיל שלה. חיבתי לסרטה הנוכחי פרחה די מהר כשבחציו הראשון הוא התגלה כמעין קומדיית סקס שהופכת לקומדיית הריון. יש בו איזה חספוס או ממש גסות לפרקים, עם הומור לא מתחנחן ולא מרחם על הנושאים הרגישים. הסרט מציג את הסיטואציה במלוא מורכבותה הכעורה – ראקל אינה בשלה להיות אמא, ולא רק כי היא בשלב מרד נעורים שלא הבשיל בעצמו. החברות של ראקל ואינגריד, שיש בה בעיית גבולות אבל לא חסמים, הייתה ייצוג מרענן של חופש. משחרר כמו לגלות שיש בסרט דמות שהן קוראות לו פשוט ״זין-ישו״. אני לא חושב שנשים שמתנהגות כמו גברים בסרטי סטלנים מבטיח צחוק אוטומטית, אבל על הדמויות הללו זה לא סתם הולבש אלא ממש ישב יפה ובאופן מחמיא.

אולם, אהבתי עוד יותר את החצי השני של היצירה. אז מתגלה שהסרט בעצם מתגנב אל הלב כמו נינג׳ה, בייבי! הוא מגיע אל מחזוות רציניים, רגשיים וכאמור גם די רדיקליים. כי זה לא רק סרט על נשיות שלא דופקת חשבון או איזה חוסר ניכוס של אחריות ילדותי השמור לגיבורים ממין זכר בקולנוע. הזרם התת-קרקעי שבו מתפרץ אל פני השטח ומציף דיון על מה מצופה או נחשב מקובל בתור התנהגות נשית וגברית בחברה, בעיקר בכל הקשור במשוואה של הורות ולקיחת אחריות. הבמאית והשחקנית הראשית שלה, בהופעה פשוט מעולה בכל רמה, מצליחות בכל כמה סצנות להציב מראה לא מחמיאה מול החברה הנורווגית, אך לדמיין גרסה תל-אביבית היה קל מהצפוי. גם הדמויות הגבריות, בעיקר שני אלה המהווים מעין ספקטרום של התנהגות ג׳נטלמנית או דושבאגית, יכולות בקלות להיות מושלכות על לאומים אחרים.

״נינג׳ה-בייבי״ אינו בהכרח סרט ענק אבל הוא גם לא מנסה להיות. רק להציע כיף קצבי ומטונף שמגניב בדלת האחורית דעות שנויות במחלוקת על נושאים שהם טאבו חברתי, אבל נשאר חמדמד ויצירתי בזכות אלמנטים קולנועיים כמו שרבוטים שקמים לתחייה או רגעים קומיים שנעים בין הניואנסי למוגזם לגמרי. אני מעריך שרוב הקהל יירתע ממה שיש לסרט להגיד על יחסה של החברה כלפי חרדת ההריון וקדושת הילודה. אבל דווקא משום כך משהו בו דיבר אליי ישירות ושיקף אצלי דברים שאני לא זוכר בהרבה סרטים אחרים, אם בכלל. מסוג הסרטים שמצדיקים לחוות פסטיבל שלם.