לקראת ״ארץ נוודים״: חזרה אל סרט הביכורים של קלואי ז'או – ״שירים שלמדתי מהאחים שלי״

איך יודעים שבמאית חדשה נולדה? או בניסוח יותר מליצי, כיצד נשמע קול קולנועי חדש וצלול שמהדהד לראשונה בעולם האמנות השביעית? במקרה של קלואי ז'או, מסתבר שהתשובה היא – צופים בסרטה הראשון באורך מלא. יכול להיות שיהיו מי שיספרו כי כבר בתקופת לימודיה בביה״ס טיש ב-NYU, בחצי הראשון של שנות האלפיים-עשרה, אפשר היה לדעת. עוד האמינו בה מהתחלה גם אנשי מכון סאנדנס, שתמכו בסרט עוד בשלבי הפיתוח, וכן השחקן פורסט וויטאקר, אחד המפיקים של סרט הביכורים. אבל עבור כל השאר, המפגש הכי מוקדם עם שמה ועם הקולנוע שלה היה ב-2015 כאשר הסרט החל את מסעו.

״שירים שלמדתי מהאחים שלי״ (Songs My Brothers Taught Me) ערך מסע מופלא בפסטיבלי הקולנוע של אותה שנה. בכורתו הייתה בראשיתה, בפסטיבל סאנדנס שכאמור סימן את ז׳או מבעוד מועד. באמצע השנה הוקרן הסרט במסגרת ״שבועיים של במאים״ בקאן, ובהמשך בעוד רבים נוספים. אחד מהם היה פסטיבל הקולנוע של ירושלים, שם יצא עם פרס פיפרסקי לסרט הביכורים הבינלאומי הטוב ביותר. ותודה לאלים על פרסי מבקרים, או במקרה הזה לצוות השיפוט שכלל את יאיר רוה, שנזכר באירוע בחודש שעבר. במאמרו בכלכליסט, הוא מספר כי הוא ועמיתיו חשו כי חזו בסרט ראשון של במאית שתהיה משמעותית בקולנוע האמריקאי.

הסיבה להיזכרות היא כמובן ״נומאדלנד״ (Nomadland), או ״ארץ נוודים״ כפי שהבנתי שהוא ייקרא בישראל ככל הנראה, סרטה הנוכחי של הבמאית שעושה את דרכו לאוסקר עם שש מועמדויות, אחרי סחף זכיות שהחל עם ״אריה הזהב״ בפסטיבל ונציה. כיוון שאני הכרתי אותה בכלל בזכות ״הרוכב״, סרטה השני מ-2017 שהוקרן בישראל בפסטיבל חיפה ואז מסחרית, מבחינתי ״שירים״ (בקיצור ובחיבה) הוא חור בהשכלה. ״ארץ נוודים״ טרם עלה ארצה, ואני מקווה שזה יקרה לפני האוסקר כדי שיהיה אפשר לדבר על הפלא הזה בהרחבה. בקצרה כבר כתבתי עליו, בדיווח מפסטיבל ניו יורק עבור עיתון הארץ. בינתיים, חשבתי שזו הזדמנות לבחון, שוב או לראשונה, את הסרט שהזניק את הקריירה של ז׳או. גם כי מאוד אהבתי את שני הסרטים שלה שראיתי ותמיד מתחשק לי עוד מיוצרות שאני אוהב, אבל בעיקר כדי לגלות עד כמה ברור היה שיש כאן פוטנציאל למאסטרית חדשה. ספוילר להמשך הטקסט: חד וחלק. חשוב ומעניין מכך, יש כאן את היסודות הסגנוניים והסיפוריים לכל הקולנוע שלה מאז, גם אם לא באותה רמת ביצוע או אימפקט רגשי.

זה יכול להיות קצת משונה לראות פילמוגרפיה שלמה, גם אם קצרה, בסדר שאינו כרונולוגי. כי הדבר הראשון שחשבתי עליו כבר בשוט הפתיחה הוא ״הנה סרט של קלואי ז׳או״, למרות שבעצם לא היה ממש דבר כזה כשהיא צילמה אותו. חוכמה שבדיעבד היא חוכמה פעוטה, אבל לא יכולתי להניח למחשבה הזו. פלטת הצבעים הייתה מוכרת מאוד, כמוה גם עיצוב הפריים שנותן מקום לשמיים התכלכלים-אפרפרים, המוארים באור נוגה של שמש בין ערביים. אפילו הסיטואציה של נער המאלף סוס פרא לרכיבה לא הייתה זרה לי, הודות ל״הרוכב״ (שבא אחר-כך אבל ראיתי לפני כן). אלא שכאן מדובר בגיבור צעיר הרבה יותר, נער ממש. הקריינות שלו מטפורית, בעודו מספר שצריך להשאיר משהו מהפראיות ואפילו שמץ של רוע השוכנים בנפשו של הסוס, דבר הכרחי ״כדי לשרוד במקום הזה״. קל לנחש שהוא מדבר גם על עצמו והנחת היסוד הזו תתגלה כנכונה כאשר יתבהרו טיבו וטבעו של המקום הזה – שמורת פיין רידג' שבמדינת דקוטה הדרומית.

הנער הוא ג׳ון (ג'ון רדי), המתגורר בבית קטן בשמורה רחבת הידיים יחד עם אחותו הקטנה, ג'יישון (ג'יישון סנט ג'ון), ואמם הבלתי מתפקדת בעליל (איירין בדארד). הילדים פחות או יותר מגדלים את עצמם, כאשר ג׳ון מפרנס חלקית על ידי הברחת ואספקת אלכוהול לדרי השמורה, בה משקאות חריפים אינם חוקיים. בניגוד למערכת היחסים עם דמות האם, הקשר בין הילדים מוצג כחם ואוהב – אח גדול ואחות קטנה שנאלצים להיות בוגרים מכפי גילם. עולמם מתערער סמוך לפתיחת הסרט, עקב הבשורה שהאב, הנעדר ממילא, הלך לעולמו. המוות מוחק כמעט סופית את האם מבחינת תפקוד, אבל נותן לילדים הזדמנות להתראות או להתוודע לראשונה אל המשפחה המורחבת שלהם. אביהם היה קאובוי שהעמיד 25 צאצאים מתשע נשים שונות, מה שאומר שיש לג׳ון וג׳יישון הרבה חצאי-אחים. חלקם אפילו יכולים ללמד את הקטנה שירים, כמובטח בכותרת.

הסרט הוא למעשה סיפור התבגרות כפול, הכולל חיפוש או מציאת נתיב עצמאי. ג׳יישון היא ילדה שאמנם למדה להסתדר בגיל צעיר מדי אבל היא לא איבדה אמון באנשים ולרוב מתעניינת בהם. בעיקר באמן מקומי בשם טראביס (טראביס לון היל). היא אינה מאויימת מן המראה המקועקע שלו ואף מציעה לעזור לו אמנותית בתמורה לשמלה אינדיאנית מסורתית (Pow Wow), מוכיחה חוש לעסקים לצד סקרנות טבעית. ג׳ון הוא בחור צעיר ופיזי מאוד, עם כשרון או משיכה לספורט, דוגמת רכיבה או אגרוף, מה שהופך אותו גם למוקד משיכה עבור מספר דמויות נשיות. הוא עצמו שומר אמונים לנערה בשם אורליה (טאישה פולר), שרוצה לעזוב את השמורה ולנסות את מזלה בלוס אנג׳לס, מה שמעורר מחשבות על עזיבה גם בג׳ון.

כאן היה לי נדמה שהעלילה זולגת למקומות קצת מוכרים, אבל כבר לא מהקולנוע של ז׳או אלא בכלל מדרמות עצמאיות וסרטי ארטהאוס. זה היה יכול להיות לחובתו של הסרט, אילולא שני דברים. האחד הוא שכמעט שום הרמה והנחתה לא התרחשו בדיוק כפי שציפיתי. השני הוא שהעלילה שאבה השראה ישירה מחיי המשתתפים, בדגש על הגיבורים הצעירים. ולקרוא לחיים של מישהו קלישאת סרטי פסטיבלים זה פחות לעניין מאשר להאשים סרט בדיוני לגמרי באותה האשמה. יתרה מזאת, העלילה פחות מעניינת את הבמאית מאשר המצב הנפשי של הדמויות.

במה שיהפוך לאחד מסימני ההיכר של ז׳או, הסרט מורכב למעשה לא רק מסצנות עוקבות בהן דבר מוביל לדבר כדי לקדם את הסיפור, אלא מהרבה וינייטות, דרכן אפשר ללמוד אף יותר על הדמויות והסביבה. התמונות הקצרות, או השירים הוויזואליים אם לשאול מן הכותרת, הם הפורטה של הבמאית עוד בשלב מוקדם זה של הקריירה. שם היא מרגישה בנוח ושם הקולנוע החופשי אך מסוגנן ומוקפד שלה מוצא את האמת בשיא תפארתה. או במילים שלה: ״האמת היא כל מה שיכולנו להרשות לעצמנו״, כפי שהסבירה כשדיברה על אילוצי ההפקה והתקציב הזעום במסגרתו פעלה.

במקום סטים ענקיים, המרחבים העצומים שעומדים לרשותה ממלאים את המסך. בית בודד מוקף שממה נראה כמו ציור, אבל השוטים הרחבים דווקא מייצרים תחושת כליאה. הגיבורים אמנם לא צפופים בכלוב אבל השמורה היא המכלאה שלהם, כמו ספארי בו הם חופשיים רק לכאורה. במקום אפקטים מיוחדים, נדמה לי שבכל הסרטים שלה יש מדורה לילית רבת משמעות. אש ושריפות הן מוטיב מרכזי ב״שירים״ וספרתי לפחות חמש כאלה שהיו המוקד של סצנה חשובה, הן לעלילה והן להצטברות פואטית של האש ככלי שבכוחו לאחד או לפרק בין דמויות שונות בסרט.

לכאורה, ז׳או היא האוטרית המוחלטת של היצירה – היא לא רק כתבה, ביימה והפיקה אלא גם חתומה על העריכה של הסרט. עם זאת, בראיונות היא מקפידה לתאר את עבודתה כמאמץ קבוצתי ולחלוק בקרדיט לא רק עם השחקנים הלא-מקצועיים שממלאים את המסך ביצירותיה, אלא עם שותפיה הקבועים מאחורי המצלמה. ״שירים״ הוא סרט ראשון באורך מלא גם עבור הצלם, ג׳ושוע ג׳יימס ריצ׳ארדס, שצילם לז׳או גם את ״הרוכב״ ו״נומאדלנד״. הוא אף צילם את ״ארץ אלוהים״ הבריטי לצד מספר רב של סרטים קצרים. בזכות המצלמה המשוטטת שלו, המלטפת את העשב בגובה המותן של הדמויות, בתוספת השימוש בנופים על רקע אור דמדומים, הגיעו ההשוואות לקולנוע של טרנס מאליק. אבל את ז׳או לא מעניינת בהכרח השעה הזהובה אלא המעברים בין יום ולילה, אותו זיק של אופל שג׳ון מדבר עליו בפתיחת היצירה.

אם מבחינה צורנית ההשוואה בין מאליק וז׳או מובנית, אך לתפיסתי לא מדייקת, התוכן והדגשים מרחיקים עוד יותר בין היוצרים. אמנם, אצל שניהם כשהפנים של הדמויות בפריים לרוב הן מתבוננות ושותקות. אבל בעוד אצל מאליק הן לרוב עסוקות במחשבות כאילו-עמוקות שחלקן נהגה עבורנו בקריינות מעיקה לאורך היצירה, אצל ז׳או ברור שהדמויות פשוט שם. הן מתבוננות כי הן פשוט קיימות, כך הן מנכיחות את עצמן. את הקריינות שומרת הבמאית רק לפתיחה ולסיום ונמנעת עד כמה שניתן משמאלץ. הדמויות הראשיות שלה מובילות את הסיפור, כאשר לא מעט פעמים אפילו נעקוב אחריהן מאחור, אולי כדי להמחיש זאת.

לבסוף, השוני המכריע בין שני הקולנוענים הפיוטיים הוא המבט על אמריקה, שהוא כמו ההבדל בין לדבר ולהקשיב – בעוד מאליק לרוב מנסה לייצג או אפילו לנכס, ז׳או מביאה נקודת הסתכלות מלאת השתאות ופליאה. זה קורה לא מעט כשקולנוענים זרים או מהגרים מסתכלים על ארצות הברית ושיפוליה. ז׳או היא יוצרת קולנוע סינית-אמריקאית, ילידת בייג׳ינג, שבילתה מאז התיכון בלונדון ובלוס אנג׳לס לפני שהתבססה בניו-יורק לטובת לימודי הקולנוע. ההיקסמות שלה מן הטבע עצום המימדים של ארה״ב מוצהרת שוב ושוב בראיונות, והרב-תרבותיות שלה מעניקה לה ייחוד ומקוריות כיוצרת גם בז׳אנרים לעוסים. אולי היא גם מה שמושך אותה אל אוכלוסיות ותרבויות המתנהלות בשוליים של אמריקה או של החברה בכלל.

הז׳אנר הסמוי של ״שירים״ מתאים מאוד לעיסוק הזה בשולי האמריקנה – המערבון. יש בסרט הזה קאובויים ואינדיאנים, אך העיסוק בהם הוא עכשווי. הילידים האמריקאים, שהם רוב הדמויות המרכזיות, מוצגים כאמור ככלואים בשמורה אך גם כמרוחקים מאורח החיים המסורתי. היחסים שלהם לאלכוהול שמרעיל אותם הוא כיחסם לתרבות המערבית שהכניעה אותם. הבוקרים המוצגים בסרט אינם אדוני הארץ המדכאים, אלא דווקא מי שחיים את חייהם באופן אותנטי ותוך שמירה על מסורת, למשל רודיאו. הספק-היפוך הזה, והיעדר הקונפליקט בין האוכלוסיות שיודעות לריב מספיק טוב בינן ובין עצמן, נובע מכך שזהו לא ממש פוסט-מערבון / מערבון פוסט-מודרניסטי – אלא מערבון שהמאבק בו כבר הוכרע. לפחות פעם או פעמיים מוזכרת ההיסטוריה של פיין רידג׳, ספציפית המושג ״Wounded Knee״. מדובר בטבח המזעזע ביותר שהתרחש בעימותי המאה ה-19 הקרויים מלחמות האינדיאנים, רקע לסרט שהדמויות הבוגרות מדברות עליו והדמויות הצעירות גדלו בצלו.

קלואי ז׳או תשוב ותעסוק בנושאים דומים ואף תוסיף לשכלל את סגנונה בסרטיה הבאים. היא תשוב אל הרודיאו ואל התרבות של ״אמריקה השנייה״ אם תרצו, תשלב בשנית בין ריאליזם חברתי לסיפורים אישיים של המשתתפים בסרטיה, ותציג על המסך יחסים בין אחים ובין האדם והטבע, ספציפית של דרום דקוטה. כל אלה רלוונטיים ל״הרוכב״ ואפשר להכילם על ״נומאדלנד״, שבהחלט יכול להשלים את טרילוגיית הבדלנדס (״בתרונות״ בעברית) של קלואי ז׳או. אני מרשה לעצמי לנחש שזו רק טרילוגיה, משום שכבר ידוע על סרטה הבא. היא אמנם עבדה עליו במקביל לנוכחי והם גם היו אמורים לצאת בסמיכות, אבל המגפה סידרה לנו דחייה ואולי זה לטובה מבחינת חלוקה לתקופות בחייה האמנותיים של הבמאית.

הסרט הבא של קלואי ז׳או יהיה ״הנצחיים״ (The Eternals), חלק מן היקום הקולנועי של מארוול (עדיין קוראים לזה ככה אחרי שהוכרזו סדרות טלוויזיה?). הקאסט העצום כולל אנג'לינה ג'ולי, ריצ'רד מאדן, ג'מה צ'אן, קומיל נאנג'יאני, בריאן טיירי הנרי ועוד. הם מגלמים גזע חייזרי רב-עוצמה ששמו כשם היצירה ונאלץ לצאת ממחבואו לאחר אלפי שנים למלחמה גורלית. מצד אחד, זה לא ״הנוקמים״ אלא הכנה לאפוס חדש ודמויות חדשות. מצד אחר, אני פשוט לא מצליח לדמיין איך ייראה סרט מארוול בבימויה של הבמאית המורגלת בתקציבים זעירים וקולנוע מופנם. האם היא תלהק חייזרים אותנטיים? תצלם שקיעות נוגות במקבילה הבין-גלקטית של דרום דקוטה? חשוב לציין שהפעם ז׳או רק מעורבת בתסריט וגם לא ערכה. אפילו הצלם שלה הוחלף, בצלם הלונדוני המצויין בן דייויס – האחראי לכמה מן המרהיבים שבסרטי מארוול, מ״שומרי הגלקסיה״ ועד ״דוקטור סטריינג׳, כמו גם לקולנוע עצמאי יותר דוגמת ״שלושה שלטים״. בכל מקרה, אני כבר אלך אחרי קלואי ז׳או באשר תלך.