״פלה: אגדה ברזילאית״, סקירת נטפליקס

סרטי תעודה על ספורט הם סרטים עם סוג של קהל נאמן של חובבי ספורט שרוצים מידע נוסף על ספורטאים אהובים, כמו גם חשיפה לענפים או דמויות מפתח שהם לא הכירו. לכן אין זה פלא שפרט לתכנים בערוצי הספורט (שנעים בין הרמה הגבוהה לרוב של הפקות ESPN לבין כתבות תדמית רדודות), גם בנטפליקס ניתן למצוא לא מעט סרטי ספורט, שהופקו ישירות עבור שירות הסטרימינג או נרכשו עבורו בדיעבד. "איקרוס" שהעניק לנטפליקס את האוסקר לסרט התיעודי באורך מלא, הוא סרט הספורט הכי מפורסם של השירות, אם כי ייתכן ורבים תופסים אותו יותר כסרט פוליטי.

בימי השיא של הסגר הראשון, הסדרה "הריקוד האחרון" (The Last Dance) שהופקה בשיתוף עם ESPN הצליחה להגיע לקהל שאינו חובב ספורט טיפוסי. אף כי יש לי כמה הסתייגות מאותה סדרה, אני סבור כי היא קבעה סוג של קו תקן למה דיוקן ספורט צריך לשאוף לעשות. הסדרה עסקה ברוב הקריירה של הכדורסלן מייקל ג'ורדן סביב סיפור של עונה בודדת, והמבנה של 10 פרקים איפשר גם להרחיב לגבי דמויות משנה ולבדוק (אך לא מספיק לדעתי) גם צדדים של ההשפעה של הספורט באופן רחב יותר על החברה.

במידה רבה, הסרט החדש "פלה: אגדה ברזילאית" (Pelé) הוא הדבר הקרוב ביותר שנטפליקס הפיקה ל"הריקוד האחרון" מבחינה חשובה אחת – מבט על ספורטאי שהוא אחד מן הגדולים בהיסטוריה בתחומו, במקרה זה כדורגל, או הטוב ביותר אי פעם בעיניי רבים (בהערת אגב: התכנים על מראדונה שקיימים בנטפליקס אינם הפקות מקור). בנוסף, פתיחת הסרט מבשרת על החלטה שנראית מעט דומה. זאת משום שהסרט לא נפתח בתחילת הקריירה של פלה או בסיום שלה, אלא בגביע העולם של 1970, גביע העולם האחרון בו פלה שיחק בנבחרת ברזיל. סוג של הריקוד האחרון שלו, בו הפך לשחקן היחיד עד היום שהיה חלק מנבחרת שזכתה בשלושה גביעי עולם בכדורגל (אם כי בגביע השני שלו היה פצוע בשלבים המכריעים של הטורניר). במהלך הסרט מתגלה כי הטורניר מציג את פלה באחד משיאי הקריירה שלו וגם ברגע בו התעמת עם מאמן הנבחרת בפתיחת הטורניר ולא התעמת עם השלטון הדיקטטורי הרצחני בברזיל, שהשתמש בפופולריות של הכדורגל בפרט ובפלה בכלל כהסחת דעת מול דיכוי ורצח של מתנגדי משטר.

פרט לפתיחה, הסרט עובר למבנה כרונולוגי יותר. פלה גדל כנער עני ובן לאב שהיה בעצמו שחקן מקצועני, פרץ כשחקן בוגרים בגיל נוער, והוזמן באופן מפתיע לנבחרת ברזיל בגביע העולם של 1958, כשהיה בן 17. במהלכו כבש שישה שערים מרבע הגמר עד לגמר (הסרט העלילתי על פלה שהופק לפני מספר שנים מתמקד בתקופה זו); לאחר גביע העולם, פלה הפך לשחקן הנודע בעולם בדיוק בזמן בו האופציה להפוך לכוכב בינלאומי קיימת די לראשונה עבור כדורגלנים. למרות שלא היו עדיין שידורים ישירים לכל רחבי העולם, קבוצתו של פלה, סנטוס, קיימה פרט למשחקים רשמיים הרבה משחקי ראווה ברחבי העולם על מנת להרוויח כסף מן התהילה של הכוכב הצעיר שלה. לאחר מכן עלה בברזיל שלטון רצחני ופלה נשאר כוכב גדול, גם כאשר במשחקים רשמיים שחקני הגנה החלו לתקל אותו בצורה אלימה. בגביע העולם בשנת 1966 ברזיל הודחה בצורה מפתיעה ומעט משפילה, ואחריו פלה שקל לפרוש מן הנבחרת. לבסוף הוא חזר ובאופן שספק מזכיר את אחד מן השחקנים בני זמננו שמתחרים על תואר השחקן הטוב בעולם.

הסרט נוגע בכל הדברים הללו באופן המזכיר סעודת טעימות. ניתן לעשות סרט אפילו רק על ההתמודדות של פלה עם התהילה ועם הפיכתו לכוכב עטור מעריצים, כמו גם על האופן בו סגנון המשחק שלו שינה את הכדורגל, או על דרך בה הצליח לשנות את סגנון את המשחק תוך כדי הקריירה לצד שינויים שקירבו את המשחק של פעם למשחק המודרני (דבר שרק נרמז בסרט). גם השאלה של מעורבות של ספורטאים בפוליטיקה היא נושא בפני עצמו, כאשר גם אי-התערבות מוצגת בסרט כדבר שיכול להיות בעייתי, אפילו אם לא ברור האם לכוכב הייתה ברירה של ממש בסיטואציה המתוארת. לפלה הייתה קריירה גם אחרי 1970 וחיים סוערים ומעניינים בתחום הבידור והפוליטיקה אחרי הכדורגל, אבל כל זה לא מוזכר בסרט.

המבנה של סעודת טעימות יוצר תסכול יחסי, שכן עבור חובבי כדורגל אין בסרט מספיק ניתוח של המשחק עצמו ויש אפילו כמה טעויות במושגים, שכנראה נגרמו בגלל תרגום בעייתי מפורטוגזית. גם הדיון בפלה כתופעה תרבותית נותר ברמה הראשונית. גם על הקשר בין הפוליטיקה לספורט מן הסתם ייתכן וניתן היה לעשות סרט רחב יותר, אולם אני סבור כי הנוכחות של הדיון בדיקטטורה בסרט זה הוא הכרחי: לא ניתן לנתק את הספורט מן החברה ומן הפוליטיקה, בטח לא בדרום אמריקה בתקופה של הדיקטטורות. הדיון של הסרט בנושא כולל כמה דוברים שמבקרים בצורה ישירה את פלה, דבר די נדיר בסרט שרובו לא חורג מן הנוסחה של סרטי ספורט בהם גיבור הסרט מוצג באור חיובי עד אלוהי. התסכול נובע מכך כי הסרט מותיר טעם של עוד, ובעיקר שולח את הצופה להשלים לבדו את הפרשנות לגבי האישיות של הכוכב והחשיבות החברתית שלו.

לצד זאת, במאיי הסרט דיוויד טרייהורן ובן ניקולס, שבאים מן העולם של סרטים תיעודיים אודות ספורטאים, נעזרים בכמה היבטים שהופכים את הצפייה למהנה וגם לכזו המאפשרת להכיר צדדים אחרים של הכוכב. ההיבט החשוב ביותר הוא הכמות הגדולה של חומרי ארכיון שכוללים לא רק את המשחקים המוכרים של פלה, אלא גם הרבה ראיונות וקטעי וידאו של מפגשים בינו לבין הקהל בימי שיא התהילה, וקטעי חדשות המתעדים את השלטון האכזרי בברזיל והחיים במדינה בכלל. הדרך בה החומרים ערוכים דינמית וגם ברורה. החלטה טובה נוספת היא האופן בו פלה נראה כאדם כיום. אומנם רוב הסרט נע בין חומרי ארכיון לראיונות בסגנון ״ראשים מדברים״, אך הסרט מציג גם את הזיקנה של פלה בעודו נעזר במקל הליכה ובשלבים אחרים בכיסא גלגלים, כולל ברגע מרגש ויפה בו הוא מגיע לפגישת איחוד עם חבריו לקבוצת סנטוס אחרי שנים רבות. גם המשיכה של פלה למוזיקה מלווה את הסרט, בעודו מנגן על גיטרה או מתופף על כלי מסורתי, מה שמראה כי כדורגל אינו כל הסיפור.

המימד הצהוב לגבי פלה הוא זה הטיפוסי לגבי כדורגלן (בגידות וריחוק מן המשפחה) והוא כמעט ואינו מוזכר בסרט. אך האישיות של פלה כמדובר בכל גיל ובטח כשחקן, מסבירה מודע הוא היה כוכב גם מעבר לעבודה קשה וכישרון יוצא דופן. האישיות הזו היא הסיבה בגללה הסרט עשוי לעניין גם את מי שאינו חובב כדורגל גדול. מינון הכדורגל בסרט אומנם כולל מספיק על מנת לחזות בגדולה של פלה לא רק כווירטואוז עם הכדור אלא כשחקן חכם, אבל גם ניכר שהוא נעשה במטרה שגם מי שאינו בקיא בתחום יוכל לצפות בסרט בהנאה. אולם, אותה החלטה גם מונעת מן הסרט להיות משהו שמעבר לצפייה קולחת. הדיון בכוונה לא מעמיק ודומה כי כל ביקורת שכן מושמעת כלפי מושא התיעוד היא כזו שלא תפריע לו יותר מדי.