"מקום יפה למות בו" ו"חגיגה כפולה", סקירת סרטי yes שלא היה לכם מושג שקיימים וכנראה בצדק

בצהריים גשומים במיוחד השבוע, בזמן שאני צפון בדירתי, סוג של עובד מהבית אך למעשה בעיצומו של יום יחסית חלש מבחינת משימות, מצאתי את עצמי בלי תעסוקה. ובזמן שאסור לצאת החוצה כי יש משפט לראש הממ… סגר שלישי, פתאום הבנתי מאיפה מוכרת לי התחושה הזו. אני מרגיש כמו אותן הפעמים שנשארתי חולה בבית הריק מהורים בלי ללכת לבית ספר. רק בלי הקטע של החולה. אני ממש בריא. ממש ממש בריא. בבקשה אל תשלח לי סמס, שב"כ יקר.
כדי ללכת עם הקונספט עד הסוף, נכנסתי ל-yes VOD כשהרעיון היה להסתער לגמרי על כל מה שדומה לדברים שראיתי כשנשארתי חולה בבית – סרטי הטלוויזיה בערוץ 4 של הכבלים, שכנראה נרכשו במבצע של שלוש במאה (סרטים שהמכירות דוחפים פנימה בהנחה לחוזים על סרטים אחרים, יוקרתיים יותר, כדי לנפח את הרכישה). על סוג כזה של סרט כבר כתבתי כאן בעבר, אבל הפעם הלכתי אפילו יותר רחוק – או יותר נמוך – מבחינת האיכות. והאמת היא שלא תכננתי לכתוב עליהם, עד שהבנתי שלא רק שהסרטים האלו זרקו אותי ליקום מקביל שכבר מזמן לא הרהרתי בו, אלא גם התגובות שקיבלתי מהסטוריז שהעליתי מהם הוכיחו שיש איזשהו עניין, ואני לא חושב שהוא אירוני בהכרח.

ועל כן, הנה סקירה על שני סרטים שמתחבאים בערוצי הלווין, שאני לא בטוח אם תרצו לראות (למעשה אני בטוח שלא) אבל אולי תתייקו אותם באיזו פינה של הזיכרון להבא. לכו תדעו מתי פעם הבאה לא יתחשק לכם ללכת לבית ספר.

"מקום יפה למות בו"
A Beautiful Place to Die: A Martha’s Vineyard Mystery

מרת'ס ויניארד הוא אי ששייך למדינת מסצ'וסט, מאוכלס בעיקר באלפיון העליון, אידיאלי לחופשות, וגם מסתבר שיש בו את אחת מקהילות החרשים הראשונות בארה"ב. יש עוד דברים אבל לא התקדמתי יותר מזה בערך שלו בוויקיפדיה. לעניינו, מרת'ס ויניארד היא גם סדרת ספרי מתח שכתב איש בשם פיליפ ר. קרייג בין השנים 1989 (כשהיה בן 20) ועד 2006 (שנה לפני שהלך לעולמו). "מקום יפה למות בו" הוא הראשון בסדרה, והוא מציג את דמותו של הבלש ג'ף וו. ג'קסון, שפרש מהתפקיד לאחר תקרית בה איבד את שותפו ונפצע בגבו. הוא מעתיק את מגוריו למרת'ס ויניארד, המקום בו גדל אביו והוא עצמו בילה שם רגעים נפלאים מילדותו, כדי להתאושש ולנסות פרק חדש בחייו. אבל הצרות כנראה שמריחות אותו, כי לא הרבה אחרי שהוא מגיע מתגלה במרינה גופת צעיר, שאיננו מבני המקום, ואיך אמר בנואה בלאנק? "I suspect foul play". ג'קסון מחליט לעזור וחקירת הרצח מייצרת רשימה של חשודים, שמגיעה עד לצמרת האצולה המקומית, מנהליה של קרן השקעות שמגלגלת מליונים.

"מקום יפה למות בו" הוא העיבוד הראשון לספריו של קרייג, והוא נעשה לטלוויזיה בינואר של 2020. אך אל דאגה, עיבוד נוסף לסדרת הבילוש, "Riddled with Deceit" הגיח ממש חודש לאחר מכן. יש עוד אחד בדרך, רק אומר. כולם מבית היוצר של מיוז פרודקשן, שבאופן שלא יפתיע אף אחד, אחראים גם לסרט הבא בסקירה המשונה הזו.
את הסרט שתוכלו ממש כעת לראות ב-yes ביים מארק ג'ין, במאי טלוויזיה שעובד קשה מאז תחילת הניינטיז עם ממוצע של שלושה פרויקטים בשנה, ועיבדו קרייג וונמן וטינה בות'. שני האחרונים אחראים על אחד מלהיטי נטפליקס שמעולם לא ראיתי "אובססיה סודית". אני לא יודע הרבה על שלושת האנשים האלו, אבל על דבר אחד אני יכול להתערב – הם האנשים הלבנים ביותר על פני כדור הארץ.

האמת שכל מה שצריך לדעת על הסרט אפשר כבר לראות בליהוק. את תפקיד ג'קסון הבלש הרדוף קיבל לא אחר מאשר אהובנו ג'סי מטקאלף, שתפקידו הקולנועי הראשון היה ב"ג'ון טאקר חייב למות" ואז חתם את היותו פנטזיית הנשים המבוגרות האולטימטיבי כג'ון ב"עקרות בית נואשות". חלקנו עדיין לא מתאוששים מסצנות ניקוי הבריכה שלו. לא משנה. אני לא בטוח אם הקריירה של מטקאלף התקדמה כפי שרצה, אבל החדשות הטובות הן שהוא עובד כל הזמן, גם אם בפרויקטים משניים, ושהוא נראה מעולה.
לצדו מככבים שרה לינד, שבכל פעם שהיא הופיעה על המסך חשבתי שזו אליזבת' בנקס אבל הסתבר שהיא פשוט בלונדינית לבנה אחרת, ועוד קבוצה של שחקנים, כולם מתערבבים בתודעה עם עוד עשרות שחקנים שראיתם במקומות אחרים ואין שום סיכוי שתצליחו להבדיל. באופן מפתיע שראוי לציין, כולם משחקים ממש סבבה.
וזה היה העניין הראשון שהכה בי כמו בלוק זכוכית בעורף אחרי מסיבת גאלה במועדון היאכטות, העולם של "מקום יפה למות בו" הוא כל כך הומוגני וקליני, שהעיניים שלי ב-2021 כבר לא רגילות לזה. בכל מרת'ס ויניארד, מסתבר, יש בדיוק אישה שחורה אחת (היא עובדת בתחנת המשטרה), אין שום דבר שמתקרב לתלתלים, והכל בינארי להדהים. כל הסרט הזה נראה כמו בר מצווה במקרר הגבינות בסופר.

עוד דבר שנעדר לחלוטין מהסרט, באופן שהוא כמעט מרתיע, הוא מיניות. ואני לא מדבר על סצנות סקס או הלבשה מגרה, אלא על זה שאין ליבידו על האי הזה. בכלל. כביכול יש מתח מיני בין ג'קסון וחברת הילדות שלו זי – שהיא גם הבת של מנהל תחנת המשטרה! וגם רופאה! וגם מחלטרת כפתולוגית משטרתית! וגם דומה לאליזבת' בנקס! – אבל זה כל כך לא חוצה מסך שראיתי יותר ניצוצות של משיכה בין סמוטריץ' ופחות או יותר כל מראיין בחדשות.
לא, ברצינות שנייה. זה רק אני? מה נסגר עם הקטע הזה?

בכל הדברים האלו, חשוב לציין, "מקום יפה למות בו" לא מתבייש. הוא יודע בדיוק מי הקהל שלו, וכמו שאנשים עניים לא קוראים ספרי טיסות כי הם בכל מקרה לא יכולים לטוס, כך גם הסרט הזה מיועד לאנשים שיש להם הרבה זמן פנוי. לא לאלו שעובדים עד הערב ואז חוזרים לטפל בילדים ומתרסקים מעייפות בשעה עשר בלילה, ולכן האוכלוסייה בה הוא עוסק היא בהתאם.
בהקשר הזה, גם המתח שאיננו-מיני לא מאוד קיים, מה שדי קריטי לסרט בילוש אם תשאלו אותי. אני לא אומר שזהות הרוצח ידועה מהרגע הראשון, אבל נראה לי שזה בגלל שבשום שלב לא התעניינתי מספיק בשביל לנסות לפענח. אין טלטלה גדולה בסיפור שמאחורי הטרגדיה של הבחור הצעיר, אין פה דברים אפלים במיוחד שמתגלים, והכל בא על מקומו בשלום בלי להותיר יותר מדי חותם לאחר מכן.

אולי הדברים שאני כותב כאן מעידים על כך שלא נהניתי מ"מקום יפה למות בו". וזה נכון, לא נהניתי, אבל זה היה רחוק מלהיות גרוע כמו שחשבתי. למעשה, הייתי אפילו נותן לו את אחד מהתארים האהובים עלי ביותר להעניק לסרט – הוא הרבה יותר טוב ממה שיש לו זכות להיות. אני לא בטוח שזה קשור לאיכויות הקיימות – או בעיקר הלא קיימות – שלו, אלא מכך שמצאתי את עצמי במשך שעה ועשרים ביקום שפעם גרמו לי להאמין שהוא אמיתי, ופעם שאפתי להיות חלק ממנו. מקום שבו אין בעיות כלכליות וכולם חיים ממש סבבה ממשכורת של שוטר, שאנשים עדיין כותבים מספרי חשבון בנק על פתקים מנייר כדי שיהיו ראיות אחר כך, שנשים הולכות בעקבים על חוף ים כאילו הכל סופר רגיל בזה, שלכולם יש אותו גוון עור נטול פגמים, שכולם מסתפרים אצל מישהו שיודע את העבודה שלו, ושהחברה הכי טובה שלך מהילדות עדיין מחכה לך (ושהיא נראית כמו אליזבת' בנקס). לא יודע כמה זמן הייתי שורד בעולם כזה, אבל כנראה לא יותר מ-85 דקות, אם לשפוט לפי "מקום יפה למות בו".

"חגיגה כפולה"
Double Holiday

יש איזה פודקאסט שאני לא מאוד ממליץ עליו, אבל בכל זאת רוחש לו חיבה גדולה. שמו F This Movie, שלוחה של אתר ביקורות הקולנוע שהקים פיטר ברומלי, והוא שייך לז'אנר ה"חבובים שאובססיביים לסרטים מדברים על סרטים". אין לו הרבה ערך מוסף, בטח לא לסינפילים מושבעים, אבל מכיוון שהתחלתי להאזין לו לפני כמה שנים, לפני שגיליתי כמה תוכן איכותי באמת יש בחוץ, אני כבר מסונכרן עם הבדיחות הפרטיות ואפילו פיתחתי חיבה למשתתפים בו. האמת שיש להם כמה קטעים די מגניבים, כמו זה שכל חודש אוקטובר מוקדש לסרטי אימה (כולל סקירה של מותגים שלמים, ומדובר באנשים שראו את כל הסרטים האלו יותר מפעם אחת), חודש יוני הוא כולו סרטי אקספלוייטיישן, וגם מהדורות סיכום השנה שלהם משעשעות.
במצעד סרטי השנה של הפודקאסט משתתפים שלושה: ברומלי המנחה, שהוא כנראה בגיל שלי, פלוס אישה ושני ילדים; ג'יי.בי, שהיה המורה שלו בתיכון והם נשארו בקשר שהפך להיות מאוד אישי; ואדם ריסקי, לדעתי היחיד מהצוות שעדיין רווק בלי ילדים, והוא גם היהודי הרשמי של החבורה. הם די מצחיקים ביחד. בכל מקרה, במצעד העשיריות שלהם, ריסקי שיבץ את "חגיגה כפולה" כאחד מסרטי השנה שלו – מה שכמובן הביא לפרץ הקנטות וצחוק מחבריו לתוכנית – ואת בחירתו המפוקפקת תרץ בכך שנעשים כל כך מעט סרטי חנוכה, בזמן שסרטי כריסמס זה כבר ז'אנר בפני עצמו, שכשמגיע אחד שאיננו חרפה הוא לגמרי חייב להתייחס אליו.
ובכך ניטע במוחי זרע הפורענות הזה, וכשגיליתי ש"חגיגה כפולה" קיים ב-VOD החלטתי שאני חייב לנסות ולעבור את זה. אתם יודעים, לפני שהילד של השכנים שלומד אתי בכיתה יחזור מבית ספר ויביא לי את שיעורי הבית.
זה היה הפרולוג המיותר לאיך החיים שלי הביאו אותי למקום הזה.

על התסריט של "חגיגה כפולה" חתומה מישהי בשם נינה וויינמן, שכותבת את אותו הסרט כבר מאז 2010, ובסיטונות. וויינמן, אם היא באמת קיימת ולא אינטליגנציה מלאכותית כלשהי, חתומה על 23 סרטים בתקופת זמן של עשר שנים. סרטים שבוודאי אתם מכירים כמו "התחתנתי עם מי?", "אמא של הכלה", "עד סוף עונת האהבה", "עצרו את החתונה", "מבצע חג המולד", "אהבה מריקוד ראשון", "אהבה בים", "גאווה ודעה קדומה ודבקון", "השושבינה האחרונה", "חג מולד בדוליוויד" ו"לעולם אל תנשקי גבר בסוודר כריסמס". האישה היא מפעל.
אולי זה ידהים אתכם, אבל מעולם לא ראיתי אף אחד מסרטיה הקודמים, או של במאי "חגיגה כפולה", דון מקבררטי, שהקריירה שלו הולכת אחורה עד אמצע האייטיז. לכן אני לא כל כך יכול לדעת האם מדובר בפסגה חדשה ממקלדתה של וויינמן, או שמא צעד אחורה. מתנצל שלא אוכל לתת לכם את התמונה המלאה. בואו נראה כמה אנשים יקראו את הסקירה הזו, נחליט אם אולי להמשיך עם זה הלאה.

אז ללא הקדמות נוספות אני מציג לכם את רבקה הופמן (קארלי פופ), בחורה צעירה ששואפת להתקדם בחברת האדריכלות היוקרתית בה היא עובדת (מסתבר שתכנון עירוני זה טופיק חזק לאחרונה, אם מחשיבים גם את הסדרה "יוניקורן", עוד תוכן מביך שאני צורך לאחרונה בסתר). וכפי שאתם מבינים מהשם שנתנה לה התסריטאית, היא איננה צ'רקסית.
כאשר מתקרב חג החנוכה, אותו היא חוגגת בכל שנה עם משפחתה האהובה והקרובה, היא מתבשרת שהסמנכ"לית של החברה עזבה אל המתחרים והמשרה נותרה פנויה. הדבר היחיד שכנראה עומד בינה ובין הקידום הוא הקולגה שלה כריס (קריסטופר פולאהה, שאולי מוכר לכם כבחור שנאנס על ידי דיאנה וסטיב ב"וונדר וומן 1984"), גם הוא מוכשר ואמביציוזי, ובשונה ממנה אין לו משפחה קרובה שדורשת את תשומת הלב שלו, ולכן יש לו יתרון עליה. בזמן שהמנכ"לית מהרהרת את מי לבחור, היא מטילה על רבקה וכריס את משימת תכנון מסיבת הכריסמס השנתית, זו שתשכנע משקיעים רבים שהם המשרד הטוב ביותר לקבל חוזה תכנון פארקים עירוניים בכל רחבי המדינה.
השניים מתחילים בעמדה של יריבות, אבל בגלל שכריס מתגלה כיודע לטגן לביבות, ורבקה היא… אה… בחורה אקראית כלשהי שאוהבת את ההורים שלה, היחסים ביניהם מתהדקים על רקע העבודה המשותפת. אבל אז פיגוע גדול מטלטל את העיר, והשניים מוצאים את עצמם במנוסה מעיי חורבות כשלא בטוח האם מדובר בפלישת חייזרים או טרור מבית, ומה האחריות של המנכ"לית לעניין. במהרה רבקה מבינה שיש לה ממש מעט זמן לפני שכל משפחתה תקבר מתחת להריסות אבל שיקוי מוטנטי שהופך את כריס לחרק ענקי עומד בינה לבין חיים של בידוד ושנאה עצמית.
סתם, לא. זה לא קרה. בגדול הם מתאהבים והמסיבה הולכת ממש טוב. אני לא הולך לגלות לכם מי קיבל את הקידום, אבל. אשמור אתכם במתח.

מה שנחמד ב"חגיגה כפולה" – ובאמת, בלי סרקזם הפעם – הוא שאין בו אנשים רעים. אני לא חלילה טוען שיש איזושהי מורכבות במי מהדמויות בסרט, אבל אין אנטגוניסט. כולם אנשים מאוד נורמטיבים, שגרתיים, חייכנים, כאלה שלא היית רוצה שיושיבו אותך לידם בחתונה כי כנראה תמות מרוב שעמום, אבל לפחות אין פה קריקטורות. יש משהו נעים בהתנהלות של האנשים בעולם הכל כך סטרייטי ולבן של "חגיגה כפולה", שמקשה לכעוס אפילו על הסרט. וחוץ מזה, סצנת מעלית שבו רבקה מסבירה לכריס מהו נס חנוכה על ידי השוואה לסוללת הנייד שלה זה כל מה שאנחנו צריכים ב-2021.

במהלך הצפייה פירסמתי שלושה סטוריז (די, יש סרטים שזה מותר בהם). הראשון היה בדיחה על חשבון הסרט, השני היה הנהון הסכמה, ובשלישי הטון שלי לגמרי השתנה, כי כן, נו, זה חמוד. חסר טעם, ריח או סיבה, אבל חמוד. מה שהפתיע אותי הוא כמות השאלות שקיבלתי מחברים לגבי מה זה הסרט הזה. בכל היקר לי לא ידעתי שאנחנו, יושבי ציון, כל כך צמאים לקולנוע אמריקאי על חנוכה. כנראה שסרט אנימציה של אדם סנדלר וסצנת הדלקת נרות ב"קרא לי בשמך" זה לא מספיק. כל כך יהודי מצדנו.
ככזה, ואני לא צוחק, "חגיגה כפולה" לגמרי יכול להיות הסרט כריסמס שלנו. הוא לא מזיק, הוא מתחיל כבדיחה והופך להיות די מקסים בחוסר הציניות שלו, ואתם יודעים, מישהו צריך לשלם את התמלוגים של נינה וויינמן. מי יודע, אולי ככה יהיה לה מספיק כסף כדי לקחת יום חופש ולצאת לאיזה מקום שבו תוכל לגלות שיש היספניים וגייז. נגיד, לא יודע, הרחוב, או משהו בסגנון. בשיא הכנות, אני חייב להיות שם בפעם הראשונה שהיא נתקלת בהם. יהיה קורע.