"מתיאס ומקסים" של קזאבייה דולן, סקירה לקראת פסטיבל הקולנוע הגאה 2020

מבין כל שמות היוצרים שסרטיהם יהיו חלק מתוכנית פסטיבל הקולנוע הגאה 2020, כנראה שזה המוכר ביותר לקהל יהיה של הבמאי-תסריטאי-עורך-שחקן הקנדי קזאבייה דולן, שהפך בעשר השנים האחרונות לאחד הקולנוענים הבולטים, וגם השנויים במחלוקת, של עולם הפסטיבלים.
הסיפור של דולן די מרתק, ולכן תמיד מהנה לחזור ולספר אותו, כשהפעם יותר מתמיד נראה שהכרוניקה רלוונטית לסרטו החדש, "מתיאס ומקסים" (Matthias & Maxime), בו תוכלו לצפות באתר הפסטיבל שיתקיים בין ה-12 ל-21 בנובמבר.

אז מאירועי הפרקים הקודמים: קזאבייה דולן נולד ב-1989 במונטריאול. את סרטו הראשון, "הרגתי את אמא שלי", ביים כשהיה בן 19. הוא התקבל למסגרת שבוע הביקורת של פסטיבל קאן וייצג את קנדה בפרס האוסקר (אם כי לא הגיע לכדי מועמדות). שנה אחר כך הוציא דולן את סרטו השני, "פעימות לב", בקלות אחד הסרטים הכי מרהיבים ויזואלית של האלף החדש. גם הסרט הזה הוקרן בקאן. סרטו השלישי, שיצא ב-2012, היה לא רק השאפתני ביותר שלו עד כה, אלא גם הראשון בו לא כיכב בתפקיד הראשי – "לורנס בכל מקרה". סרט מדהים בעיני, אבל בשלב הזה דולן עמד מול ביקורת על כך שבסרטיו הצורה תמיד מביסה אצלו את התוכן, ובפער ניכר. לגיטימי, אבל זה לא מנע ממנו להפוך לאחד הקולנוענים המוכרים בסצנת הפסטיבלים, ובמיוחד בקהילה הגאה אליה השתייך בראש מורם מהרגע הראשון. ריספקט.
סרטו הרביעי, "טום בחווה", היה ניסיון שלו באלגוריית מתח ואימה כלשהי, והוא היחיד מסרטיו שלא הוקרן בקאן, אלא בוונציה. ועל אף כמה שעדיין עומדים מאחוריו, הרבה אחרים – ואני ביניהם – מצאנו אותו בלתי נסבל. אבל אין מה לדאוג, דולן ישוב לקאן ב-2014 עם סרטו החמישי (בשלב הזה הוא בן 25, כן?), "מאמי", שזכה שם בפרס חבר השופטים על אף ביקורות קרירות למדי. הסרט הזה גם נשלח לייצג את קנדה באוסקר, גם ללא הצלחה, והיה לדולן הראשון שהוקרן מסחרית בישראל.
בן 27 חזר דולן לפסטיבל קאן בפעם החמישית עם סרטו השישי "זה רק סוף העולם", שם היה שידור חוזר של "מאמי" – ביקורות זועמות (אני מבין את המקטגרים, אבל בעיני זה סרט פסיכי), פרס משמעותי בטקס הנעילה, וניסיון באוסקר. אחרי כל זה דולן אמר שנשבר לו מפסטיבלים, אבל זה כנראה היה כי הוא הבין מה עומד לקרות, ואיזו מפלה איומה מחכה לו. וכך, בלי חשק וכמעט מת עוד לפני שפגש את הקהל, הגיח ב-2018 סרטו הראשון באנגלית, "מותו וחייו של ג'ון פ. דונובן", מרוצף שחקנים פופולריים כמו נטלי פורטמן, ג'ייקוב טרמבליי, קת'י בייטס וקית' הרינגטון (ג'סיקה צ'סטיין נפלה בעריכה). קטסטרופה כאוטית ומכאיבה, שאפילו תומכיו הגדולים לא יחלו להסית את המבט בכאב.
איך שלא מסתכלים על זה, מדובר בהרבה מאוד תפניות מקצועיות עוד לפני גיל 32, בטח כשבדרך הוא גם ביים את הקליפ "הלו" של אדל, ושיחק בתפקידים קטנים ב"ילד מחוק", "זה: חלק 2" ו"זמנים משעממים באל רויאל".

אחרי התמוטטות סרטו הקודם, "מתיאס ומקסים", שצולם בצניעות מסויימת בקנדה עם דולן שוב בתפקיד הראשי לראשונה מאז "טום בחווה", נראה שאולי שואף להחזיר את דולן חזרה למסלול. האם הצליח לו?
איזה קטע שאתם שואלים, בדיוק באתי לספר לכם.
אבל לפני זה – העלילה!

מתיאס (גבריאל ד'למיידה פרייטס) ומקסים (דולן) הם החברים הכי טובים בערך מאז היסודי. שום דבר לא הפריד ביניהם, אפילו כשמסלול החיים שלהם הולך ומתרחק זה מזה: מתיאס גדל להיות עורך דין עם עתיד מבטיח, לעומת מקסים שעדיין מחפש את עצמו, כנראה סוחב היסטוריה של התמכרות, ומקדיש את רוב זמנו ושפיותו לשמירה על אמו הלא יציבה. במהלך סוף שבוע עם חבריהם מהתיכון, מתיאס ומקסים מוצאים את עצמם בסיטואציה מעט מפתיע, שלאחריה משהו משתנה והקשר שלהם מתנתק. כמה ימים לפני שמקסים עוזב לאוסטרליה, אין יותר זמן להעמדות פנים והדחקות, ואין ברירה אלא לנסות להתמודד, למרות שהמחיר יכול להיות כבד מאוד.

והנה וידוי ספונטני: לקח לי משהו עשר דקות שלמות לכתוב את פסקת התיאור של הסרט שקראתם זה עתה. הסיבה הראשונה היא שניסיתי לעקוף כל מיני ספויילרים קטנים שעדיף לא לדעת לפני, אבל בעיקר כי בסופו של עניין נראטיב איננו המהות של "מתיאס ומקסים" ולכן קשה לתאר אותו. למעשה, יש מספר פעמים, דקות ארוכות לתוך הסרט, שניסיתי להיזכר האם הייתה איזושהי התפתחות בעלילה או שאנחנו עומדים במקום.
זה לא בהכרח נאמר לשלילה. דולן מנסה משהו מאוד מעניין ומאוד מאתגר ב"מתיאס ומקסים" – לספר תהליך רגשי דרך מה שאין, ולא דרך מה שיש. ברור לכולם שתהום נפערה בין שני החברים הכי טובים, וגם ברור לנו מה הבעיה, אבל לא רק שאף אחד מהם לא מדבר על זה – גם אף אחד בכלל לא חושב בכיוון. אנחנו כקהל צריכים להשלים את האינפורמציה הרגשית בכל רגע נתון. מצד אחד זה מצוין כי זה מחזיק אותנו מעורבים, מצד שני לפעמים זה מרגיש כאילו כבר הבנו ואפשר להתקדם.

בצד החדשות הטובות, אני יכול להגיד שזה חד משמעית התפקיד הטוב ביותר שראיתי מקזאבייה דולן, מישהו שעד כה בעיני הליהוק העצמי שלו פגם בסרטים שלו יותר מאשר הועיל. הוא אמנם יפיוף, אבל יש משהו מרתיע וזחוח בנוכחות שלו על המסך, הוא לא מצליח לעורר חיבה (די ההפך, האמת) ולכן נוכחותו בסרטיו, הן ב"פעימות לב" ובטח ב"טום בחווה", היו משוללי רגש מבחינתי. ב"מתיאס ומקסים" דולן מציף ניואנסים ועדינות שלא ראיתי אצלו כשחקן עדיין. שבחי המשחק מגיעים גם לשאר הקאסט, בין אם השחקנים הצעירים או המבוגרים.
עוד משהו ששימח אותי, וזה מאוד ספציפי אז כנראה שרק אני בזה, הוא סצנה בה החברים מתחילים לשיר את אחד משירי האירווזיון האהובים עלי – אל תצחקו עלי, בבקשה – "ז'ה שארשיי" של אמיר, זה שהעולם מכיר כמייצג של צרפת בתחרות של 2016, אבל אנחנו מכירים אותו כעמיר חדד שהתמוטט באמצע עונה 4 של "כוכב נולד". בכל היקר לי הייתי בטוח שאני היחיד שעוד צורח עם השיר הזה ביו-טיוב מדי פעם, והנה גם דולן בעניינים. אין, אני אומר לכם, אנחנו מבינים אחד את השני.

דבר אחד שלא לגמרי הצלחתי להבין האם הוא בדיחה עצמית או ביקורת חיצונית – בהנחה שאני לא מחפש משמעות איפה שאין – הוא בבחירה של דולן לשבץ בסרט דמות של צעירה שלומדת קולנוע, בהופעה מעולה של קאמיל פלטון, כזו שבעיקר בולטת משאר הדמויות בהיותה הכי קרוב שיש כאן הפוגה קומית. הסרט מציג אותה כיומרנית, מלאת פוזה, מרגיזה וחלולה, אבל גם כזו שקשה לעמוד בפניה, והיא זו שבעצם מטלטלת את חיי שני הגיבורים פעם אחר פעם. תהיתי האם מדובר פה בשאיפה של דולן לגחך על הדור החדש של היוצרים, אלו שתוקעים עדשות עצומות על הטלפונים הניידים שלהם, חשים את עצמם ארטיסטים למרות שאין להם מה לומר, ומתקיימים על מחמאות ריקות ולייקים; או שמא יש פה איזושהי סגירת חשבונות של במאי שבימיו הראשונים במקצוע סבל גם הוא מהתנשאות כללית מפאת גילו, והנה הוא בעצם חלק משמעותי מהנראטיב. לדולן הפתרונים.

אבל עם כל הרצון הטוב, יש כמה מהמורות מאוד גדולות ל"מתיאס ומקסים", והן כמעט ומחסלות את הדברים הטובים בו. התסריט מפוזר נורא לרמה שחלק מהסצנות ממש מרגישות שחוזרות על עצמן ואפילו לעיתים הכרונולוגיה לא ברורה. יש כל כך הרבה דברים שהיה אפשר להסיר, שאני בטוח שדולן חשב שיש להן משמעות אבל זה לא עובר בכלל. למשל קו עלילה משני ומיותר להדהים של מתיאס עם לקוח קנדי-דובר-אנגלית (האריס דיקינסון מ"חולדות חוף") שאין שום סיבה שיהיה בסרט. למשל סצנה שלא ברור איפה היא מתרחשת ולמה, בה מקסים אוכל כאפות מול המראה בגלל כתם הלידה שיש לו על הפנים. על פניו (הא!) ברור למה זה יציק למישהו (למרות שכתם הלידה הזה מהמם) עם זאת, במהלך הסרט מקסים מקבל מבטים מלאי זימה ממספר גברים במקומות ציבוריים, אז זה לא שהוא דחוי או משהו.
בגלל כמה נקודות כאלה מאוד קשה לעקוב אחרי מי עושה מה ולמה, וזה עוד בסרט שיש בו מעט מאוד פעולות. השיא בעיני הגיע בסוף. כשהסרט הסתיים פשוט לא הבנתי מה קורה, למה אחד עשה ככה ולמה השני הגיב ככה. האם אני כצופה אמור לשמוח? לחשוד? להיות אדיש? לאכול משהו? לעולם לא נדע.

כך שוב מתברר שהאויבים הכי גדולים של דולן הבמאי הם דולן התסריטאי ודולן העורך. אולי עריכה קצת יותר עקשנית וניסיון לפצח את הסצנות עוד על הנייר היו מונעים מהסרט ללכת לאיבוד יותר מדי פעמים. ועדיין, היו לא מעט פעמים שמצאתי את עצמי עוצר את הנשימה. מהרבה בחינות "מתיאס ומקסים" מרגיש כמו חזרה של דולן ל"הרגתי את אמא שלי", ולרגע רחוק בזמן בו הוא פחות התעסק בלעשות פלא ויזואלי אלא לחפש את הכנות והעוצמות שקטות. זה הופך את סרטו השמיני לאחד המרגשים והנוגעים שלו, ובעיקר כזה שעוזר לשכוח ולסלוח על "מותו וחייו של מרטין פ. דונובן". וזה לא מעט בכלל.