• ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • סקירה כפולה: ״תצילו את עצמכם!״ ו״הייתי פה״
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1
  • שמש
  • פסטיבל ניו יורק 2020: דיווח שני ואחרון
  • פסטיבל ניו יורק 2020: האנתולוגיה של סטיב מקווין
  • רצח אמריקאי
  • ״דיק ג׳ונסון מת״, סקירת נטפליקס
  • הנערים בחבורה
  • אימת החודש - ספטמבר 2020

״מרגיש טוב אחי״ (Feels Good Man), סקירה

25 בספטמבר 2020 מאת אורון שמיר

היוזמה של ״סינמטק ירושלים מציג״, המאפשרת לצפות באתר ארכיון הסרטים בסרטים שהיו אמורים או יכולים להיות בפסטיבל ירושלים, מגיעה לשיאה מאז שהחלה לפני כחודש. למקרה שהידיעה התפספסה, בסינמטק ירושלים מעלים לשרת בכל יום חמישי סרט חדש, ולרוב גם מדובר, שזמין עד רביעי שבא אחריו במחיר של 15 ש״ח לצפייה ביתית. זה לא במקום הפסטיבל, שמהדורת 2020 שלו אמורה להתקיים בדצמבר לאחר שנדחתה, אבל זו יופי של טעימה או דגימה מן ההיצע. כזו שיכולה להיות אוויר לנשימה עבור מי שטובע בים התוכן האחיד של שאר הפלטפורמות המקוונות. למעשה, אזכיר בהמשך סרט של ענקית סטרימינג מסויימת, שסרט השבוע של הירושלמים עשוי להיות חוויה מתקנת אחרי הצפייה בו. אז החל מאתמול (24.9) ועד רביעי הבא (30.9) אפשר ואף מומלץ לצפות דרך אתר הארכיון בסרט ״מרגיש טוב אחי״ (Feels Good Man), ששמו הוא יותר בדיחה פנימית מאשר אינדיקציה לתחושות הרבות שהצפייה בו מעוררת.

הכותרת לקוחה מתוך קומיקס של מאט פיורי והיא משפט שהפך למזוהה עם הדמות המאויירת של פפה הצפרדע. בעידן הנוכחי, עצם אזכור שמו של פפה עלול להוביל לתגובה, בין אם ״ראיתי את זה פעם, זה ויראלי כזה?״ ל״זה לא הסמל של הימין הקיצוני האמריקאי?״ ועד ״מעולם לא שמעתי עליו״. אולי יש גם בישראל מעריצים של הדמות, לא התכוונתי לעשות עוול, אלא רק להודות שאני עצמי הכרתי אותה רק בגלגול המאוחר שלה. אבל אל דאגה אם אתם ואתן במחנה ״פפה מי?״, משום שאין צורך בהיכרות מוקדמת עם הסיפור או עם עבודתו של מאט פיורי בכלל. הסרט התיעודי של האנימטור ארתור ג׳ונס, הראשון שלו כבמאי, מסביר את כל מה שצריך לדעת ויותר מכך. מה שמתואר ובצדק כקומדיה דוקומנטרית, מבאר היטב את השתלשלות העניינים המטורפת לגמרי סביב צפרדע מצויירת שיצאה מכלל שליטה.

פיורי צייר את פפה עוד לפני שנהיה אמן ומאייר במקצועו, אבל הפך אותו לדמות רשמית בקומיקס בשם ״Boy's Club״ שפורסם ב-2005. פפה היה אחד מארבע דמויות שאמורות לייצג חיים צעירים וזרוקים. כמו של בנים עצלנים בקולג׳, כמו של היוצר וחבריו. הקומיקס אמור היה להיות יותר שטותי מאשר מחתרתי ופפה עצמו היה התמים והילדותי מבין חבריו, כולל המשפט שהעניק את שמו לסרט, התגובה שלו לתהייה מדוע הוא מטיל את מימיו עם מכנסיים מופשלים לחלוטין. פאסט-פורוורד עשר שנים קדימה והצפרדע פעורת העיניים מככבת באינספור ממים ברשתות חברתיות לטרולים בלבד. איור תמים שהופך לאייקון של הימין הקיצוני בארה״ב, מוקצה כסמל של עליונות לבנה, וזוכה לריטוויט (ציוץ מחדש? אני לא מבין בטוויטר) מאת המועמד לנשיאות ארה״ב דאז, דונלד טראמפ, שראה בפפה את בן דמותו ומצא דרכו קהל חדש ותומך. בין לבין, היוצר איבד לחלוטין שליטה על יצירתו, שהפכה לנחלת הכלל באינטרנט והתרחקה מכוונת המקור שלה לבלי היכר. התהליך אמנם מובהר לאורך השעה וחצי של הסרט, כאמור, אבל זה לא הופך אותו ליותר סביר. אולי בשל כך, הדגש הוא על פיורי ועל הנסיונות שלו להשיב לעצמו בעלות, או לפחות שליטה, על הדמות שהוא כל-כך אוהב לצייר.

הסרט, שהוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדנס ויצא משם עם פרס והמשיך לפסטיבלים נוספים, מקביל בשלב מוקדם בין פיורי ופפה. יתרה מזאת, הוא מציג באופן טהור מכפי בסרטים אחרים, את הקשר הנפשי ממש בין יוצר ויצירה. זה קריטי משום שהמון חלקים אחרים בסרט מראים את האינטרנט כמערב פרוע של זכויות יוצרים ושל אמוציות פסיכוטיות, רגעים החולפים ונשטפים בזרם של אוקיינוס המידע. כל עיוות וחיקוי של פפה המקורי בידי אינסלים ושאר מתבודדים ומודחקים רגשית, שחיים למעשה ברשת אבל בפועל במרתף של הוריהם, הוא ״סתם בצחוק״ בשבילם. אבל הוא דריכה בסגנון כיבוי סיגריה על ליבו של האמן שיצר את הדמות שכן היא חלק ממנו. הסרט מנסה להאיר גם את הממורמרים והאבודים באור אנושי ככל האפשר, בעוד בפיורי יש משהו שמקשה להתחבר אליו, או לפחות הרתיע אותי בתחילה. זו מעין אנרגיה של זורק זין מקצועי, כזה שעד שנזכר לעשות משהו כבר היה מאוחר מדי. הג׳יני הירוק יצא מן הבקבוק ואין להשיבו, או להילחם באינסוף שכפולים באדיבות תרבות הממים הריקנית והנטייה של שיח ברשת לקיצוניות ובוז. אבל הסרט גם מציע שאולי בכל זאת יש מה לעשות, ואני לא מדבר רק על היותו כמספר הסיפור.

בשלב זה אצרף לדיון את הדוקומנטרי היחסית חדש של נטפליקס, ״מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית״ (The Social Dilemma). מדובר בסרט שלכאורה מזהיר מפני סכנות הרשת מלאת המרוויחים הסמויים מהזמן הפנוי שלנו, אך בפועל מנקה מאשמה את החברה שהפיקה אותו בעודו מדבר על אלגוריתמים שנועדו לשאוב לכולנו את שעות היממה. לאחר שהאירוניה מתה פעם אחת, היא קמה לתחייה כדי לבצע חרקירי אל מול סצנות מבויימות באופן מגוחך, אפילו אם זה היה סרט חינוכי לגיל הרך. מטרתן להדגים כיצד פועלת התמכרות לטלפון הסלולרי בכלל ולמלכודות דבש כמו רשתות חברתיות בפרט, אותי הן הביכו והצחיקו לסירוגין. צר לי אם בזבזתן או בזבזתם זמן על סרט התעמולה הדמגוגי והרדוד הזה, אבל כן אציע את ״מרגיש טוב אחי״ כתיקון אפשרי. הסרט של ג׳ונס לא רק מעלה נקודות דומות על תרבות הרשת מוצפת השנאה והאנרגיה השלילית מבלי לדחוף אותן במורד הגרון של הצופה, אלא בוחר באווירה מבודחת מבלי לוותר על עומק רגשי. זה די מרתק לראות איך שני סרטים עם נקודות השקה ברורות, עד כדי ספציפיות של הצגת גורמים משפיעים בבחירות הקודמות לנשיאות ארה״ב, יכולים להיות כה שונים ובכל זווית.

כצפוי מאנימטור, ג׳ונס מנפיש את פפה וחבריו, שהיו רק איורים סטטיים, בסגנון אנימציה קצת פסיכדלי אבל שתואם את ראשית הדמות. עצם המעשה כבר משיב אותה לכוונת היוצר המקורית. ההמחשות הוויזואליות של דברי המרואיינים מייצרות הקשרים שנעים בין המשעשע לעמוק וגם הראיונות או המעקב אחר פיורי עצמו הם יותר דינמיים מאשר יבשושיים כמקובל. בשל כך, הסרט תפס אותי לא מוכן במגוון רגעים, ריגש או הצחיק אותי לאללה. למשל, אופן הצגת הדמויות בו הוא אחד המבריקים שראיתי השנה. ואין הכוונה למצויירים או לפרצופים היותר מוכרים שמגיחים בסרט מתוך קטעי ארכיון, אלא למי שמרואיין במיוחד לסרט מכל צידי המתרס. כמעט כל דמות חדשה בסיפור של פפה, ויש פה דמויות קוקו לגמרי ועוד כמה שמובאות בשביל פרספקטיבה ו/או ביזאר, זוכה למעין כניסה ייחודית לה. מעטים הסרטים העלילתיים שעשו את זה טוב יותר לאחרונה. מעטים אף יותר הסרטים התיעודיים שבכלל טורחים לעשות יותר מאשר לכתוב את שמו של המרואיין שטרם ראינו קודם כשהוא מופיע על המסך.

הסרט מייחס חשיבות גם לאלמנט הכל-כך חשוב הזה של מפגש עם דמות חדשה, משום שזה אחד מנושאי העיסוק שלו – דרכו של פפה מרגע לידתו, הרחק מיוצרו ואל זרועות ההמון המקוטב. לא לחינם משולבות תגובות של אנשים שונים למראה הצפרדע בגלגוליה, ביצירה שדנה בין היתר ברושם אישי וראשוני לעומת פרסונה ציבורית. אלה ההחלטות הקטנות שהופכות סרט כמו זה לפחות שגרתי וגם יותר קולנועי. וכאשר העטיפה קולנועית כל-כך, נעים וקל לצלול פנימה אל המסע שמציע ״מרגיש טוב אחי״, הנע בין סוגים שונים של שייכות. עבור פיורי, היצירה שלו היא חלק ממנו אבל אולי לא שייכת רק לו. כשם שהוא יכול לשמוח או לכעוס על התפתחותה, עליו ללמוד לדעת מתי לשחרר ולהבין שיש דברים שמעבר לשליטתו, או מתי למתוח את הגבול ולומר עד כאן. מן העבר השני, עבור אלה שהתאגדו מאחורי פפה כסמל המייצר עבורם תחושת שייכות לקבוצה, מעוותת או רדיקלית ככל שתיראה לחלקנו, התהליך דומה להפליא. הסרט מזכיר שכל תרופה יכולה להיות רעל ואולי גם להיפך, תלוי בהשקפה. זה די מדהים כמה מעורב רגשית הייתי בסרט על צפרדע מצויירת וכמה אופטימי סיימתי את הצפייה מלאת הדכדוך. לא נותר לי אלא להציע את החוויה.

תגובות

  1. נדב הגיב:

    את פפה הצפרדע היכרתי מהסרט Assassination Nation, עם הקונוטציה העכשווית של האלט-רייט. פיורי,אגב, הרוויח לא מעט מתביעת זכויות יוצרים על הדמות. אצפה בהמלצה בסופ"ש.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.