״ילדה קלה״, סקירת נטפליקס

במאי 2019 הוקרן בפסטיבל קאן "ילדה קלה" (Une fille facile / An Easy Girl), סרטה הרביעי של הבמאית רבקה זלוטובסקי. הוא הוקרן במסגרת "השבועיים של הבמאים", מסגרת השואפת להציג את המיטב של הקולנוע העולמי והסרטים בה נבחרים בקפידה על ידי יוצרי קולנוע. על מעמדה של זלוטובסקי בקולנוע הצרפתי ניתן ללמוד מכך שמבין ארבעת סרטיה, שלושה הוקרנו בפסטיבל קאן, כל אחד במסגרת אחרת. הסרט הנוסף ברזומה שלה היה השאפתני ביותר, "פלנטריום", שערך את בכורותו דווקא בפסטיבל ונציה. לפני כשבוע עלה "ילדה קלה" לשרתים של נטפליקס במספר מדינות, ולפחות בישראל הוא זוכה להצלחה מפתיעה. מן הרגע שלה הוא דורג במקום השני מבין הסרטים הנצפים בישראל, בעודו שומר על מקום בחמישיית התכנים הכי נצפים של הפלטפורמה.

מבט על התכנים הבינלאומיים האחרים שזכו להצלחה בנטפליקס ישראל רומז כי ייתכן והסיבה לכך אינה סקרנות מן המגע הקולנועי של במאית נחשבת, או מעריצים של "גרנד סנטרל", סרטה הידוע ביותר של זלוטובסקי עד כה. הסיבה שאני מציע היא ההבטחה הלכאורה מינית הגלומה בכותרת, כאשר אצל חלק נכבד מן המנויים תמונת הפוסטר מראה בחורה בבגד ים. הסרט ששמו מבטיח נערה "קלה", כנראה מן הבחינה המינית, מצליח מעט יותר מלהיט נטפליקס צרפתי אחר, הקומדיה MILF ובה נשים מבוגרות מחפשות בין היתר חוויות מיניות (הייתי מספק חוות דעת גם עליו, אבל נשברתי בשלב מוקדם של הצפייה). לכן, בטרם אתפנה לעסוק בסרט עצמו, אגיש כשירות לציבור פירוט קצר לגבי כמות העירום בסרט. ישנן שתי סצנות מין קצרות, הנחוות כמבט מציצני וכוללות מעבר בין אקטים ספציפיים. במספר סצנות, אישה צעירה (תמיד אותה אישה) רוחצת או משתזפת בחופי קאן בלי חלק עליון. זה נעשה לרוב בשוטים קצרים, אבל שני רגעים מציגים אותה משתמשת בגוף שלה בצורה פתיינית. כלומר, יש בסרט זה יותר עירום מאשר בסרט הוליוודי ממוצע, אבל הוא רחוק מלהיות פורנו. המיניות היא חלק מנושא העיסוק של הסרט, אבל מי שיבחר בסרט רק בשל כך עלול למצוא יצירה עגומה מזו לה ציפה.

הסרט מסופר מבעד לעינייה של נאימה (מינה פאריד), נערה שחוגגת את יום הולדתה ה-16 עם סיום שנת הלימודים והיציאה לחופשת הקיץ. מי שמארגן לה חגיגה קטנה בחצר בית הספר הוא ידידה הטוב דודו (לאקדהר דרידי), שבגילו הצעיר הוא הומוסקסואל מחוץ לארון באופן גלוי ובעל שאיפות של ממש כשחקן. הוא רותם את השאיפות הללו ואת נאימה כשותפה לאודישן ולעתיד המקצועי, אף כי נאימה עצמה לא ממש מלאה בתשוקה למשחק או בביטחון שזה מה שהיא רוצה לעשות בחייה. במהלך הסרט נחשף מקצוע יצירתי אחר המסקרן אותה יותר. אולם, בחופשת הקיץ מוקד העניין שלה הוא אחר. בת הדודה שלה, סופיה (זאהיה דאהר), הגיעה לנפוש בקאן לתקופת הקיץ, אחרי שנים של נתק. כשאמה של סופיה הלכה לעולמה, היא עברה לחיות בפריז ולא ממש שמרה על הקשר. סופיה מבוגרת מנאימה בכשש שנים והיא הרבה יותר משוחררת בדימוי הגוף שלה ובנכונות שלה לחגוג. כל קטעי העירום בסרט הינם שלה והיא לא מתביישת להשיג דברים באמצעות מיניותה, מה שמאפשר לה לעתים לא לשלם על דברים שהיא צורכת ומקנה לה כרטיס כניסה למעמד גבוה יותר.

המעמד הזה מיוצג על ידי אנדרס (נונו לופז), בליין המבלה ביאכטה יוקרתית העוגנת בקאן תחת הדגל של האי מאן, למרות שאין ספק כי מוצאו לטיני. אנדרס לא רק נהנה מן החיים הטובים, הוא גם נהנה שאנשים מביטים בו חי את אורח החיים הבזבזני והראוותני שלו. יש לו גם הסבר ביזארי על הסיבה לכך שעניים/אנשים פשוטים נהנים לצפות בו. ברגע בו סופיה מחזירה לו מבט + קריצה, הוא מסמן אותה כבילוי/כיבוש בריביירה הצרפתית. הדבר הופך את היועץ שלו לאמנות ולקשרים בחברה הגבוהה, פיליפ (בנואה מז'ימל), לשותף לבילוי ברביעייה ברגע בו סופיה ונאימה חוזרות עם הגברים ליאכטה. הן גם מוזמנות על ידי הגברים לבילויים נוספים בהמשך הקיץ. אנדרס מעט יותר מבוגר מסופיה, ופיליפ מעט יותר מבוגר ממנו. כך שפער הגילים בין נאימה לפיליפ הופך את האופציה שהם יתחברו למטרידה, בייחוד בגלל שייתכן ונאימה נמצאת תחת הרושם שזה מה שמצופה ממנה.

לא כל הסצנות בסרט מוצגת מנקודת המבט של נאימה, ויש גם כמה סצנות בהן היא אינה נוכחת כלל. אולם, דומה כי דמותה של סופיה נראית כמעט תמיד דרך העיניים של בת דודתה. נאימה מעריצה את סופיה ופגישתן המחודשת מטלטלת את כל חייה, באופן המובע לפרקים בצורה בוטה מדי מבחינת הנרטיב. ההערצה הזו יוצרת מספר קונפליקטים במהלך הסרט, הפחות מעניין בהם גורם לקרע מסוים בין נאימה לידידה הטוב דודו. המעניין יותר הוא העימות בין החופש המיני הטוטאלי אשר סופיה מייצגת ואף מטיפה לו, לבין הלבטים של נאימה לגבי המיניות שלה והערכים עליהם היא מעוניינת לשמור. דמותה של סופיה מוצגת כשמחה תמיד, כמי שחיה בפועל את הביטוי "קרפה דיים" המקועקע של גבה. היא קלה וקלילה במופגן ואין לה צורך להתנצל על כך.

זלוטובסקי ליהקה את דאהר לתפקיד סופיה, מי שהתפרסמה בצרפת קודם כל דרך מדורי הרכילות ושערוריית מין בה הייתה מעורבת בגיל ההתבגרות. יש בדמות שלה משהו אשר לוכד גם את הזוהר וההנאה של אורח החיים הזה כלפי חוץ וגם את החוסרים אשר נותרים בו, בכל הנוגע לחיבור רגשי מתמשך לאחר וגם לזהות העצמית. סופיה בוחרת להחצין את המיניות שלה, לשנות את המראה בניתוח פלסטי כבר בגילה הצעיר, ולחיות כאילו אין מחר. אולם, היא בכל זאת נפגעת כאשר מישהו אחר מחליט עבורה מתי מחר מגיע ולכן לא נותרת לה ברירה אלא לפגוע באחרים. דמותה של סופיה גם מכילה מספר דברים משותפים עם פרודנס, הגיבורה הראשית בסרטה הראשון של זלוטובסקי ״Belle Epine״. גם הוא סרט התבגרות הדן בחברות בין נשים צעירות, וגיבוש הזהות המינית שהופכת לסוג של ניצול מיני של נשים הנתפסות בידי הגברים כקלות. הסרט הנוכחי מתמקד בנערה מסוג אחר, זו שלא בטוחה כי היא אכן רוצה בסוג כזה של התבגרות. בכך הוא קצת שומט את הקרקע תחת הכותרות שלו, שלא בהכרח מסגירה למי משתי הנשים הצעירות היא מתייחסת (המילה הצרפתית fille יכולה להתייחס לטווח גילים גדול מעט יותר והיא שונה מן המילה העברית שנבחרה).

"ילדה קלה" הוא סרט התבגרות קלאסי בכך שהוא מציג עבור נאימה לא רק דמות של גיבורה שהיא מודל הזדהות, אלא גם רגעים בהם היא צריכה לבחור בין אורח החיים של סופיה לאופציות האחרות המוצעות לה – עבודה קשה, כמו אמא שלה שעובדת בבית מלון, או שילוב בין עבודה לבילויים, כפי שמייצג דודו. המקומות הטובים ביותר בסרט הם אלו בהם הבמאית לוכדת את הלבטים בין האפשרויות והזהויות השונות, שכל אחת מושכת את הגיבורה אך גם גורמת לה להסתייגות. הרקע שמספקת קאן בחודשי הקיץ (ואחרי תקופת פסטיבל הסרטים) מציג את ההבדלים: מצד אחד שפע בילויים ויחס קליל למין, מצד שני פערים חברתיים בין הנופשים לבין המקומיים, שלא כולם חיים חיי זוהר. במספר מקרים, הסרט גם מייצר קשר בין הפער המעמדי לבין מערכת היחסים בין המינים ולבין צורות שונות של ניצול. כולל ניצול של נאימה בידי סופיה וספק ניצול של אנשים אחרים בידי נאימה.

לצד הרגעים המעניינים, ישנם מספר מקומות בהם הקולנוע של זלוטובסקי הולך למקומות בנאליים מדי, בעיקר בתסריט. גם המבט על הגוף של דאהר נראה לפעמים כחוטא במציצנות ואירוטיזיציה נטולת ביקורת, שהייתה קיימת בקולנוע של זלוטובסקי גם בעבר. הסרט נדמה כסוג של דרך האמצע בין קולות אמנותיים שונים שעלו בקולנוע הצרפתי בעשור אחרון – לרגעים הוא מזכיר את הרגישות הצנועה בדיון בגיל ההתבגרות בקולנוע של סלין סיאמה, ולעתים את החגיגה מלאת היצרים של הקולנוע של עבדלעטיף קשיש (אבל יותר "מכתוב אהובתי", פחות "כחול הוא הצבע החם ביותר"). אך אין ב"ילדה קלה" את העוצמה הקולנועית של שני היוצרים הללו ובסופו של דבר גם הדיון בדמויות לא מגיע לאותם עומקים. דומני כי הבמאית כן מצליחה לבטא את קולה האישי ביצירות שלה, דרך מבט שבו זמנית מתפתה מביטוי של מיניות גלויה וגם נרתע ממנה.