מחכים לתרגום: Shirley

הקיץ הקולנועי בוטל סופית, או לפחות נדחה עד להודעה חדשה. גם פסטיבלי הקולנוע של ישראל לא יתקיימו לפחות עד הסתיו. בשל כך, אני מרשה לעצמי להסיר מעט את החשש הקבוע מכתיבה על סרטים שאני לא בטוח איך ומתי יגיע ארצה. פשוט כי הולך וגדל הסיכוי לפספס אותם לגמרי בשנה בה הוצגו לראשונה לקהל העולמי. אז צפו לעוד פרקים של ״מחכים לתרגום״, המדור המוקדש לסרטים שמבוששים להגיע לישראל למרות בכורה אמריקאית. כמו עם ״פאלם ספרינגס״ בפעם הקודמת, גם הפוסט הנוכחי יוקדש לסרט שמופץ בשיתוף פעולה בין החברות ניאון והולו. ״שירלי״ (Shirley) גם ערך את בכורתו בפסטיבל סאנדנס, לפני שקפץ אל ברלין, ומשם קיווה להפצה בקולנוע. יש מדינות בהן זה קרה ממש החודש, כמו אוסטרליה, או אמור לקרות בסתיו. אבל בישראל לא מצאתי לו תאריך יעד. במולדתו האמריקאית ויתרו בחודש שעבר על הקולנועים והסרט הגיע ישירות אל הסטרימינג של הולו, שהוא המרענן הרשמי של תקופת המגפה אצלי בבית ואני מוכן להצטרף להפגנות אם יהיו, כדי שיגיע לישראל.

שירלי מן הכותרת היא שירלי ג'קסון, סופרת מוערכת הידועה בעיקר בתחום האימה. שמה עשה קאמבק לאחרונה בזכות הסדרה הנטפליקסית ״מי מתגורר בבית היל״, עיבוד חופשי למדי לספר מפורסם שלה. באמצע המאה הקודמת, ובמהלך קריירה של 25 שנים בלבד, הסופרת שהלכה לעולמה לפני שמלאו לה יובל שנים הספיקה לכתוב: שישה רומנים, שני ספרי זכרונות וכ-200 סיפורים קצרים, שהמפורסם שבהם הוא ״ההגרלה״ (The Lottery). אודה וקצת אבוש, שאל יצירתה של ג׳קסון נחשפתי רק בזכות העיבוד הנ״ל של מייק פלאנגן ל״בית היל״. כלומר, רק לפני שנה וחצי בערך. זה לא בגללה, אני די חלש בקריאת סופרי אימה, כולל שמות כמו סטיבן קינג או ניל גיימן, שניהם הושפעו מג׳קסון אגב. זה כי אני מעדיף לצפות בעיבודים קולנועיים ליצירתם. למזלי, הסרט של ג'וזפין דקר בהפקת מרטין סקורסזה אינו סרט אימה, אלא דיון בחיי סופרת ובמקורות ההשראה שלה. הוא עורר בי חשק לקרוא על ג׳קסון, ואולי בהמשך גם את כתביה, אז נדמה לי שמדובר בהצלחה לפחות בתחום אחד.

את הסופרת מגלמת אליזבת׳ מוס בגרסה מרופטת במיוחד (ודומה למדי למקור), כדמות שהיא יותר מעין כוח חיצוני לעלילה מאשר גיבורה קלאסית. זה בעצם הסיפור של רוז (אודסה יאנג). בעלה, פרד (לוגן לרמן), השיג עבודה כעוזר הוראה והזוג הצעיר עובר לגור אצל המעסיק החדש, סטנלי אדגר היימן (מייקל סטולברג), מבקר ספרות ומרצה בקולג׳ בנינגטון. סטנלי נשוי לסופרת המפורסמת שירלי ג׳קסון ונראה דאגן במיוחד בהקשר של בריאותה הרופפת, הפיזית והנפשית. כשהגברים יוצאים לעבודה, מצופה מרוז לעזור לשירלי בעבודות הבית. במהרה היא הופכת למשהו שבין אשת סודה לשק אגרוף רגשי. הדינמיקה בבית נעה בין הפגנת שרירים של הגברים מול הנשים ושל הזוג המבוגר מול הצעיר, בעוד רוז נמצאת בתחתית הסולם כך או כך. היא גם בהריון ונאלצת להקדיש בשל כך יותר זמן לעצמה, אך אינה מקבלת מנוחה ראויה וצריכה לטפל בכל דרי הבית. בינתיים, ההתקרבות שלה ושל שירלי אינה מקרית. הסופרת, האגורפובית בשלב זה של חייה, עומלת על רומן חדש על צעירה אבודה שנעלמת.

אם נזכרתם ונזכרתן ב״מי מפחד מווירג׳יניה וולף״, זה קרה גם לכל טקסט או פודקאסט שנתקלתי בו ועסק בסרט זה. אני חשבתי דווקא על ״קרא לי בשמך״, לפחות בהתחלה, כי גם שם סטולברג גילם איש אקדמיה שהעוזר החדש שלו מגיע לגור עימו ועם משפחתו ומשנה את האנרגיה בבית. אבל מהר מאוד גם לי היה קשה להתעלם מהזאבה שבחדר, ומכך שזוג מבוגר אולי מקנא באורחיו ונהנה להתעלל בהם ורבלית ולהתאכזר אל אהבתם הצעירה. מהבחינה הזאת הסרט אינו קל לצפייה, שכן כמויות האנרגיה השלילית בין הדמויות עלולה לרוקן גם את הקהל (כפי שקרה לי).

הדמות של שירלי בכלל מוצגת בשלבים שונים כמכשפה, במובן של בעלת כוחות של משיכה וכריזמה מסוגים שונים על בני ביתה. זאת לצד המשיכה שלה אל העל-טבעי, למשל קלפי טארוט. לפרקים חשבתי שיש לה מאפיינים של אישה רגישה מאוד, שאולי אינה מובנת על ידי סביבתה, אבל עד הסיום האבחון הזה נשכח ממני. ג׳קסון של הסרט היא אדם כוחני ונצלני כשם שהוא מוחלש ומתקרבן, בלתי צפויה לכאורה אבל נכנעת בקלות לתבנית של בריונית שהתבריינו עליה. היא יותר חידתית מאשר מרתקת באמת, הקלף הפרוע של הסרט. אולם וכפי שכבר רמזתי, קשה לי לומר ששירלי היא גיבורת הסיפור או אפילו שהיה לי באמת אכפת ממנה. ואם הבנתי נכון את כוונת המשוררות הרבות של הסרט הזה, זו אחת המטרות.

התסריט של שרה גאבינס (״I Love Dick״, ״דברים טובים יותר״) מבוסס על ספרה השני של סוזן סקרף מרל. כך שיש כאן עוד ועוד שכבות של מספרות סיפורים. הסרט הוא בעצם לא רק עיבוד לביוגרפיה של סופרת בידי סופרת אחרת, אלא גם לספרה השני של ג׳קסון עצמה – ״התליין״ (Hangsaman). אותו קלף טארוט שנראה בסרט, אגב. הספר עוסק בנערה המרגישה חנוקה בביתה, ולימודיה הם שמובילים אותה לבלות יותר ויותר זמן בדמיונה ולבסוף לאבד את שפיותה. ב״שירלי״, הטשטוש בין כל הדמויות הנשיות בולט, כמו בסרטה הקודם של הבמאית ״Madeline's Madeline״. רוז יכולה להיתפס כמעין גרסה צעירה של שירלי, אולי אפילו יצירת דמיונה הקודח, אישה צעירה שהוזה את עתידה כאם ורעיה ומדחיקה מאווים יצירתיים ואחרים. מכיוון אחר, יאנג המגלמת את רוז ממלאת גם תפקיד קטן נוסף – זה של הנערה הנעדרת המהווה את ההשראה עבור שירלי לכתיבת הרומן החדש. בעיניי היא השחקנית שנושאת את הסרט על גבה והדמות שלה היא היותר מעניינת בסיפור.

במובן זה, אפשר אולי לומר שהסרט הוא סוג של מותחן פסיכולוגי, שכן קשה לקבוע באופן חד-משמעי מה התרחש במציאות ומה בדמיון (ושל מי). כתרגיל אינטלקטואלי, ניסיתי ללכת עם כל פיתול במבוך ובכל אחד מהם מצאתי סתירות. להערכתי, דקר שאבה השראה משירלי ג׳קסון של הסרט שלה, זו שממש לא מתחשק לה לשחק לפי הכללים, להיות מארחת אדיבה או לעמוד בשום סוג של ציפיות או מוסכמות. כך, הזוג הצעיר מוצג לנו כאשר רוז יוזמת מין במקום ציבורי (רכבת), אחרי קריאת סיפור קצר של ג׳קסון. בהמשך, כל נושא המיניות יילך למקומות שחלקם אפלים, וזאת בניסיון לבאר את מערכות היחסים הפתלתלות בין הדמויות. מה שחוזר ועולה בהצגת יחסי הכוח הללו הם תפקידי האישה והפער ביניהם ובין הרצונות של הנשים בסרט, כאשר שירלי ורוז אינן הדמויות הנשיות היחידות שמקבלות פוקוס ושורות דיאלוג. אבל דווקא הדמות שאין לה קול, זו של הנערה הנעדרת, מהדהדת באופן הכי ברור את הנושא.

כאמור, למרות העיסוק בסופרת מתח ואימה זהו ממש לא סרט אימה בפני עצמו. הסטת הווילון כאן היא לא לאמבטיה של ״פסיכו״ אלא אל מאחורי הקלעים של נפש האמנית. הבית הישן והחורק בו מתרחשת מרבית העלילה מוצג כהשראה אפשרית לבתים רדופים בסרטי אימה בכלל וביצירתה של ג׳קסון בפרט. המצב הרפואי והנפשי של הסופרת נראה כגורם להיווצרותן של רוחות רפאים בדמיונה של מי שנמנעת מחברת אנשים חיים, ובעצמה מסוגלת רק לאינטראקציות שיוציאה אותה מפלצתית. הדבר ניכר גם באמצעי המבע. הצילום של סטורלה ברנדת׳ גרבלן (״ויקטוריה״, ״איילים״) מוצא לרוב את הזווית הכי פחות מחמיאה ואנושית ברגעים של התנהגות מחרידה. המצלמה אורבת לדמויות ומעדיפה את הצללים, כמו שירלי, אבל ישנו ניגוד יפה בעזרת סצנות שמשיות ורגעים מלאי חיים. על המוזיקה בסרט חתומה תמר-קאלי, המלחינה הקבועה של די ריס, וגם של ״עוזרת אישית״ שאדון בו במדור הבא (סליחה על הסקופ). היא אחראית על הרבה מאווירת המסתורין והחלום בהקיץ. מלבד כלי הנגינה הקבועים בסרטים מפחידים, המוזיקאית נעזרת הרבה בקולות אנושיים עמומים, שכאילו קוראים לסופרת ממרחק או מטרידים את מנוחתה.

שתי הגברים המרכזיים בסרט גם הם סוג של דמויות מראה, וביחד הם ארכיטיפ שלם לו היינו בסרט אימה. גם מבחינת היחס שלהם לנשים וגם בהתכסחויות זה עם זה. לרמן קצת נשכח בהקשר זה בעיניי, אבל אני לא חושב שהיה לו הרבה עם מה לעבוד, בעוד סטולברג מעניק הופעה מרושעת מהרגיל. אני אזהר מלהיכנס לביקורת על ייצוגים של דמות המבקר בסרטי קולנוע, אבל כנראה שיוצרות ויוצרים לא מאוד מחבבים אותנו. מי ידע. הדמות של סטנלי מרתיעה בקטע פיזי ממש, כפי שאור ציין בסיכום המחצית שלו. סטנלי מעריץ את המוח הספרותי של אשתו לפחות כפי שהוא נהנה להקטין ולהקניט אותה. זה מודגם היטב די בהתחלה, כשהוא מספר את סיפור היכרותם. לטענתו, מה שמשך אותו אל שירלי הוא הכשרון שלה. אבל הניסוח שלו, משהו כמו ״הייתי חייב להפוך את מי שכתבה את הסיפור הזה לאשתי״, מעיד יותר על רצון בבעלות מעל על הרעפת חיבה.

כאן אפשר להצביע על שינויים בין הסרט והמציאות, כפי שלמדתי מהדחף שלי לקרוא על מושא הסרט לאחר הצפייה. אז היימן וג׳קסון האמיתיים נפגשו באוניברסיטת סירקיוז. טכנית, רק אחרי שהיימן הצליח לבסס לעצמו קריירה יציבה בתור מבקר ספרותי, ג'קסון החלה בקריירת הכתיבה שלה. אולם, בזמן הלימודים פרסמה ג׳קסון סיפור קצר שזכה לתהודה, אז אפשר אולי לומר שהכתיבה שלה קדמה, אבל הסיפור על איך הכירו עדיין אינו מדוייק בלשון המעטה, גם אם כוונת הסרט היא להציג את סטנלי כמפברק מעשיות. שוני נוסף הוא שלשניים נולדו ארבעה ילדים, בעוד בסרט הם נטולי צאצאים, מה שמקבל משמעות עם הכנסת זוג בהריון אל בין כתלי ביתם. ככלל, נדמה לי שזה סרט שיותר מעניין לדון בו ולחשוב עליו מאשר לצפות בו. לכן, אשמח לשמוע עליו עוד דעות אם וכאשר יגיע לישראל בכל פלטפורמה שהיא.