• פרויקט סרטי סטיבן קינג - הפרק האחרון בהחלט
  • מה קורה קאן: ההכרזה המבלבלת של פסטיבל קאן
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 12
  • דיווח נוסף מהפסטיבל המקוון We Are One
  • דגימת כמה סרטים מהפסטיבל המקוון WE ARE ONE
  • ״אני כבר לא שם״, סקירת נטפליקס
  • פרויקט סרטי סטיבן קינג - פרק 39
  • אימת החודש - מאי 2020: חנוכה קטלני ורוברט אלטמן
  • ״מיסי מסתבכת״, סקירת נטפליקס מפורטת במיוחד
  • ״הבטלנים״, סקירה לסרטו של פליני שזמין בסינמטקים
  • זוג יונים
  • ״וונדה״ והסרטים הקצרים של ברברה לודן
  • ״משבר זהות״, סקירה לכבוד שידור בהוט

״קורטיז״, סקירת נטפליקס (ובונוס המלצות)

27 במרץ 2020 מאת עופר ליברגל

סרטו הארוך הראשון של הבמאי ההונגרי טמאש איוון טופולנסקי,"קורטיז" (Curtiz), הוא אומנם הפקה הונגרית, אך הסרט מתרחש בארה"ב ודובר ברובו המכריע אנגלית, לצד כמה סצנות בשפת אימו של במאי הסרט ושל מושאו. "קרטיז" החל את הסבב שלו בפסטיבלי קולנוע בסוף שנת 2018 וזכה לביקורות סבירו, משם המשיך להציג במהלך 2019 בפסטיבלים שונים, כולל בישראל במסגרת שבוע הקולנוע ההונגרי. במולדתו הסרט הופץ בספטמבר וכעת הוא זוכה להפצה הבינלאומית שלו דרך נטפליקס, בעיתוי שתוכנן מראש אבל התגלה כסוג של ברכה עבור טופולנסקי – הסרט יוצא בתקופה בה מיליארדים ברחבי העולם (נכון לרגע כתיבת שורות אלו) מרותקים לביתם, וצפייה בסטרימינג היא אופציית הבידור הדומיננטית.

האדם שהעניק את שמו לסרט הוא מייקל קורטיז, כנראה הבמאי יליד הונגריה הכי מצליח מסחרית אי פעם. קורטיז ביים יותר מ-160 בסרטים חייו, מהם כ-100 סרטים בקריירה הוליוודית שהחלה בעידן הסרט האילם והגיעה עד לשנות הששים. הוא היה בשיאו בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, בהן נחשב לאחד מן הבמאים המובילים באולפני האחים וורנר. אומנם המזג החם שלו זכה למוניטין גדול לא פחות מן ההצלחות שלו, אבל הוא ידע לנתב את הקריירה של מספר כוכבים לרגעי השיא, והיה מועמד לאוסקר על בימוי של חמישה סרטים שונים. אולם, זה לגמרי בסדר אם קשה לכם להיזכר ביותר משניים-שלושה סרטים שלו עליהם שמעתם. אולי זה משום שעבד במספר סגנונות שונים, אולי עקב אופיו הבעייתי ויחסי ציבור, אבל קורטיז לא ממש נרשם בתודעה כיוצר בעל מגע ייחודי אלא בעיקר כאיש מקצוע קפדן.

בסופו של דבר רק סרט אחד שלו זוכה כיום למעמד של קלאסיקה על-זמנית ליותר מסינפילים בלבד. ולא מדובר בסתם סרט, אלא ב"קזבלנקה" סרט שהוא הרבה יותר מזוכה שלושה פרסי אוסקר, אלא גם סרט שנתפס בעיני רבים כדוגמא הטובה ביותר לשיטת האולפנים ההוליוודית, או לקולנוע ההוליוודי בכלל. סרט שאנשים מכירים ציטוטים רבים ממנו גם אם לא צפו בו, סרט רומנטי מאוד וגם ערכי מאוד, סרט שנעשה בתגובה פוליטית ישירה למלחמת העולם השנייה בזמן שהתחוללה, וסרט ששרד ככזה שמגדיר את הדילמה האנושית לכל דור. הבמאי הוא רק חלק מן ההצלחה ולמעשה קורטיז צוות לעבודה רק בשלב מאוחר יחסית של ההפקה, לאחר שינויים רבים בתסריט ובליהוק, ולפני שינויים רבים אחרים שהמשיכו עם תום הצילומים, והגיעו לעד להקלטה של שורת דיאלוג נוספת תוך כדי העריכה. לכן אין זה פלא כי טופולנסקי מיקם את עלילת סרטו הנושא את שם הבמאי במהלך הפקת ״קזבלנקה״, או ליתר דיוק במהלך השבועות האחרונים לצילומים.

אל תצפו מ"קורטיז" לתת לכם הצצה אמתית למאוחרי הקלעים של ההפקה המפורסמת. טופולנסקי ושותפתו לתסריט, ז'וז'נה באק, דחפו אל תקופה של מספר שבועות דילמות ואתגרים שחלקם נפתרו בשלבים מוקדמים (או מאוחרים) יותר של ההפקה, ושילבו משברים אמתיים שקרו עם דרישות שלא היו מצד האולפנים ומצד הממשל האמריקאי שהחל "לייעץ" להוליווד. גם אירועים מהחיים האישיים והסוערים של קורטיז צומצמו לפרק זמן קצר, בין היתר על מנת ליצור תמונת מראה ביניהם לבין הסרט שיצר. המטרה היא לתת את התחושה כאילו ההקבלה הזו נוצרה על סט הצילומים עצמו, אף כי חלק ניכר מן ההקבלות הללו תוכנן מראש.

"קזבלנקה" הוא סרט יוצא דופן כי בשל העיסוק שלו בניסיון להגר מאירופה לארה"ב דרך צפון אפריקה, לוהקו לסרט שחקנים מ-20 לאומים שונים, כולל מספר רב של יהודים ופליטים פוליטיים מגרמניה הנאצית. הדבר בא לידי ביטוי בסרט עצמו, אך עושה רושם כי היוצרים מעצימים את הדרמה ויוצרים עימותים גם במקום בו העדויות ההיסטוריות מראות כי הייתה הסכמה. אבל "קורטיז" מכפה על כך בסגנון. כבר מן הפתיחה, טופולנסקי מראה שהוא יוצר סרט בו הסגנון גובר על נאמנות לריאליזם. הסרט מצולם בשחור-לבן מודגש אשר נשבר מדי פעם על מנת להיצבע בצבעים של מנורה המודיעה על צילומים, או מקרן המטיל אור לעבר המסך. דקות ספרות אל תוך הסרט, הבמאי מעמיד שוט ארוך ומרהיב בו המצלמה נעה דרך מספר דמויות היושבת במועדון, על מנת להראות את המעגל החברתי של הגיבור, שנחשף בסרט רק אחרי שיחות של המפיקים הבכירים ממנו.

הדגש על הסגנון גם מבטא את המבנה הדרמטי – הרבה עימותים בין אנשים ובין אידיאלים, בין אופי גס של אנשים גדולים מן החיים ועדינות של דמויות אחרות. "קזבלנקה" הוא בין היתר סרט על אדם שהחליט להפסיק לפעול באופן ערכי ומתוך רגש, עובר שינוי וחוזר להאמין בערכים. "קורטיז" מנסה לספר סוג של סיפור דומה. הדיוקן של הבמאי הקלאסי, בגילומו של פרנץ לנגייל כפי שמשתקף בסרטו של טופולנסקי רחוק מלהיות מחמיא. קורטיז מוצג כרודן על הסט, מנצל סדרתי של נשים, לא מתחשב בדעות של אחרים גם כאשר הוא לא יודע מה הוא בעצמו רוצה. הוא מצטייר כאדם קר עד אכזרי, גם כלפי חברים ובני משפחה, כולל אלה כלפיהם הוא מפגין אמפטיה בסטיואציות אחרות. מאידך, הוא גם מוצג כאמן בעל חזון וכמי שבסופו של דבר הלב שלו נמצא במקום הנכון. והוא יוצר סרט למען פליטים, גם בהיותו פליט בעצמו. על מנת לתת לקהל דמות להזדהות עמה, מוענק זמן מסך רב לדמותה של קיטי (אוולין דובוש), אישה צעירה שיש לה סיבות משלה לנסות לייצר קשר עם הבמאי המפורסם, השונות מן התפיסה של הסובבים אותה. דרך שתי דמויות אלו ועוד מספר דמויות משנה בולטות שמבוססת על אנשים אמתיים, "קורטיז" מצליח ליצור כמעט בכל סצנה דרמה מעניינת או דימוי חזותי יפהפה.

לצד זאת, מעבר למעטה החיצוני שלו, הסרט מתגלה כדל למדי מבחינת השארת חומר למחשבה או פיתוח הדמויות. ההקבלה בין מצב הפליטים בשנות הארבעים למצב הפליטים בימינו (או מצב הפליטים בהיסטוריה הלא רחוקה ובעתיד הקרוב, תקופות בהן הסגר מפני הקורונה לא קובע את סדר היום) הוא משהו לא ניתן לחמוק ממנו. אולם, דומה כי יוצרי הסרט מנסים ללכת בין הטיפות ולא להתחייב לאמירה נוקבת מדי. גם הרגעים של השראה יצירתית מועברים בצורה גסה, ודומה כי הסרט עושה עבודה טובה יותר בהצגת רודנות של במאי מאשר בהצגת גאונות של אמן, אף כי הוא שואף לבצע את שני הדברים. גם בכל הקשור למסר לגבי מעמד האישה בהוליווד, או התא המשפחתי, דומה כי הסרט יודע מה הדבר התקין פוליטית שיש להראות ופחות כיצד להראות אותו בדרך מקורית או אפילו אפקטיבית. לכן, התוצאה היא סרט שיש בו הרבה מאוד נושאים שהיו יכולים להפוך לבסיס ליצירה משמעותית, אך הוא בסופו של דבר מרגיש כיצירה ריקנית.

התחושה הסופית היא משהו באמצע. כי ניתן היה לעשות סרט גדול יותר על מייקל קורטיז ועל הפקת "קזבלנקה", ואני מקווה כי סרט כזה עוד יעשה. אבל "קורטיז" של טופולנסקי עובד בתור בידור לא רע בפני עצמו, גם בגלל האפקטיביות של המלודרמה וגם בגלל רגעים ספורים בהם הקולנוע נראה בו כדבר גדול מן החיים, ואפילו כדבר שיכול לשנות את העולם, בדגש על קולנוע שמוקרן על מסך גדול.

לסיום ובתור בונוס: המלצה לעוד חמישה סרטים שביים מייקל קורטיז. הם מעט פחות טובים מ"קזבלנקה" אבל בערך כל הסרטים שאי פעם נוצרו פחות טובים מקזבלנקה.

Angels with Dirty Faces
גנגסטר מפורסם שהשתחרר מהכלא הופך לכוח משפיע על חבורת נערים, בעוד כומר מנסה להדריך אותם בכיוון שאינו חיי הפשע. הכומר והגנגסטר גדלו באותה שכונה קשה והיו בעבר חברים טובים. ג'יימס קגני התפרסם עוד קודם לכן בסוג דומה של תפקידים, אבל זהו הסרט הטוב ביותר מבין סרטי הפשע שלו.

The Adventures of Robin Hood
הייצוג הכי מוכר של רובין הוד בהוליווד הקלאסית, ואחד מסרטי ההרפתקאות הרבים בהם קורטיז ביים את ארול פלין. פלין שנא את קורטיז, אבל הבמאי הפך אותו לכוכב וביים אותו פחות או יותר בכל הסרטים הכי מצליחים שלו.

Mildred Pierce
מלודרמת הנואר הקלאסית עם התפקיד הגדול מהחיים של ג'ואן קרופורד. סרט שעומד יפה גם בהשוואה למיני-סדרה של טוד היינס.

Yankee Doodle Dandy
הסרט השני הכי מוכר של קורטיז, בו קגני מפגין את כישורי הריקוד שלו, שלא נופלים מן הכישורים שלו בגילום בריונים. ביוגרפיה של כותב שירים ובדרן שהופך לגיבור לאומי.

The Private Lives of Elizabeth and Essex
במהלך "קורטיז" נאמר כי בלי הבמאי, לאחים וורנר לא היו הצלחות עם ארול פלין ובטי דיוויס. בפועל זה נכון רק לגבי הראשון, אבל בסרט זה פלין ודיוויס משחקים זה לצד זו. מה שאומר שזה גם סרט הרפתקאות כמו הסרטים של פלין, גם סרט על אישה חזקה והאסרטיבית כמו הסרטים של דיוויס, וגם סרט רומנטי על בסיס רכילות היסטורית מוטלת בספק.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.