• סרטים חדשים: ״ורדה על אנייס״ מגיע לקולנוע
  • Little Monsters :מחכים לתרגום
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״אביר לחג״ ו״קלאוס״, סקירת חג מולד כפולה
  • אוסקר 2019/20: מה למדנו מהעונה הקודמת
  • ״21 גשרים״, סקירה
  • ״לשבור את הקרח 2״, סקירה
  • ״עיר יתומה״, סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור

״המחשמלים״, סקירה

7 בנובמבר 2019 מאת אורון שמיר

קל להתחיל דווקא בשורה התחתונה במקרה של ״המחשמלים״, שכמו כל קומדיה מסחרית שנוצרת בישראל צריך להריע לו על עצם קיומו. אלה גם הסרטים שהכי קל לשפוט לחיוב או לשלילה, לעתים בחומרה יתרה מהצד שלי, כי או שהם משיגים את מטרתם או שלא. בעיניי, הסרט הזה הוא שעה וחצי של צחוק ובילוי שבסיומו יוצאים עם חיוך מהקולנוע. זה לא פלא בהתחשב בחיבה שאני, וגם שותפיי לבלוג, רוחשים לסרטו הקודם של הבמאי בועז ארמוני, ״מסווג חריג״. אבל גם במקרה שאתם ואתן לא ממעריצי או מעריצות קומדיית האימה הצה״לית, סרטו החדש הוא קומדיה טהורה יותר שאין בה שום דבר מבהיל או מגעיל. אלא אם נחשיב פופ-רוק ישראלי מהאייטיז.

בעולם של הסרט, המחשמלים הוא שמה של להקה שסומנה ב-1984 כהבטחה, אך לא התממשה. כשלושים שנה לאחר מכן חבריה עדיין מופיעים, אבל בעיקר בבתי מלון ושאר חלטורות. מיקי (צביקה נתן) הוא הסולן שלא מוותר על החלום להצליח, מה שמבחינתו אומר סיבוב הופעות באמריקה. זאת למרות שהוא גר בוואן של הלהקה בזמן שאשתו נפרדת ממנו, מתקשה לתפקד כהורה לבתו החיילת, או סתם לסגור את החודש. שאר חברי הלהקה מתפרנסים מעבודות שונות: הקלידן (שרון אלכסנדר) מלמד פסנתר, הבסיסט (יגאל עדיקא) עובד בחנות חשמל, והמתופף (אורי הוכמן) הוא שרברב.

גם ההופעות הספורות והעלובות של הלהקה ניצבות בצל של מי שהיה הגיטריסט שלהם ופרש לקריירת סולו מצליחה באופן יחסי אליהם – דוד קטן, המכנה את עצמו דודו הגדול (טל פרידמן). ההזדמנות להתעלות מעל הנסיבות מגיעה אל פתחו של מיקי בנקודת שפל נוספת בחייו, ובזכות האמרגן שלו (אלי יצפאן ומאה קילו של איפור). ההצעה היא לחבור אל זמרת צעירה ״עם גימיק״ (תמרה קליינגון) ולהופיע עימה בניו-יורק, אם ימצאו חן בעיני מפיק אמריקאי. מיקי רואה לנגד עיניו את חלומו מתגשם, חבריו רואים דולרים בעיניים, ואם אפשר גם לעקוף על הדרך את דודו הגדול אז למה לא.

על יצירת הסרט חתומים הרבה אנשים, אבל הוא נולד וקיים הודות לתשוקה של אדם אחד שאחראי ללא מעט נדבכים. צביקה נתן לא רק מגלם את התפקיד הראשי, אלא גם חתום על הכתיבה, ההפקה והשירים. בכל מחלקה יש לו כמובן שותפים: על התסריט חתומים גם שראל פיטרמן (שגם משחק) ושיר ראובן, על המוזיקה של ״המחשמלים״ עבד במשותף עם המוזיקאי והמנהל האמנותי אילן שס, והמפיקים הנוספים הם גל גרינשפן ורועי קורלנד מ״גרין פרודקשנס״ (״פיגומים״). כיוון שהוא הכח המניע, ברור מדוע יש כאן ניסיון להציג את הסרט כשלו, למשל בכתבות למיניהן, אבל לעניות דעתי הוא לא הדבר הכי מעניין או מצטיין בסרט, למרות ההקבלות בינו ובין הדמות הראשית.

זה לא התפקיד הראשון של נתן בקולנוע, שכן בשנות השמונים שיחק ב״מכת שמש״ ו״תל אביב – לוס אנג׳לס״, אבל קשה לומר שיש פה קריירת משחק או שירה שהוחמצו. בשנים שעברו מאז הוא דווקא עשה קריירה ואף הון, מה שאיפשר לו לממן את ההפקה מכיסו. זה לא שהוא מזייף או אפילו צורם, אבל אפשר לומר שצביקה נתן וצביקה לקח. יש פה פרדוקס כי הדמות של מיקי אמורה להיות גיבור מהסוג שקצת מרחמים עליו וקצת מריעים לו ומייחלים להצלחתו (דמיינו את אורי גוטליב בתפקיד הזה). לא בטוח אם זה בא מהשחקן או האדם האמיתי שמאחורי הדמות, אבל צביקה/מיקי מקרין הרגשה כי הוא באמת מאמין שהוא כוכב, או שהכוכבים אמורים להתיישר לפקודתו. לא בדיוק האדם שהכי קל לרצות לטובתו, בטח ובטח כשמדובר בטיפוס אנוכי שלוקח לו סרט שלם להבין מה כבר יש לו ביד, בזמן שהוא רודף אחר חלומות באספמיה. עם זאת, עצם קיומו של הסרט הוא הוכחה שאין להפסיק לחלום ולהגשים גם בגיל שנחשב לפתטי מדי לרוקנרול – אבל עובדה שאין דבר כזה.

בזכות המבנה הקלאסי של התסריט, זה שמשום מה נדיר בקולנוע הישראלי – המהלך של הדמות הראשית כן עובד. התסריט מפגיש את הגיבורים מול מכשולים והזדמנויות לסירוגין, מראה איך בכל פעם שמתקרבים להגשים משהו הוא יכול דווקא להתרחק, ואיך לוזרים תמיד יישארו לוזרים. את הקרדיט לכך יכולים לחלוק כל העוסקים במלאכה. ארמוני מוכיח שוב כי הוא יודע לנוע בין קומדיה ודרמה באופן טבעי, ושותפיו הקבועים הם כמו נגני ליווי שאף פעם לא מאכזבים: הצילום של איציק פורטל (״אביבה אהובתי״, ״ Made In Israel״) מעניק לסרט גם סטייל וגם אנרגיה של סולו גיטרה, העריכה של עמית גינתון (״פרדייז קרוז״, הסדרה ״בשבילה גיבורים עפים״) אינה לא סתם בס-תופים ששומר על הקצב אלא גם אחראית לחלק מן ההומור והמרקם של הסרט, משהו שבין פופ לרוקנרול. מחמאות מגיעות גם לצבעוניות שניבטת מן המסך בזכות מחלקת התלבושות והארט, והמוזיקה שעליה אחראי רן בגנו (״אפס ביחסי אנוש״) המתגנבת בין שיר מומצא לשיר אמיתי.

כל הסגנון המתואר לעיל נועד להוות במה ראויה לסופר-גרופ של הקומיקאים שהתקבצו על המסך, שאכן מפציצים. יצפאן ופרידמן גונבים כל סצנה בהשתתפותם, מעצם היותן של הדמויות שלהם מוקצנות יותר, ואף אחד לא נהנה יותר משניהם. אלכסנדר, עדיקא והוכמן מקבלים דמויות עם מספיק אישיות כל אחת ומחלקים ביניהם יפה את שורות המחץ, אבל אין כמו יגאל עדיקא כדי להפוך כל משפט למצחיק ונוגע ללב באותה נשימה. קליינגון, כמו הדמות שלה, מגיעה אל המחשמלים כשנדמה שהוא (הסרט) והם (הלהקה) עלולים לאבד כיוון – ופשוט מרימה. ויש עוד לא מעט הופעות אורח קצרות כארוכות שחבל לגלות ונחמד להיות מופתעים מהן. אומר רק שאלישע בנאי, בתפקיד החבר הסתום של בת הגיבור (סטודנט לקולנוע עם חלומות שווא משלו כמובן), ממש הפתיע והצחיק אותי בכל משפט שני שלו.

ההומור של ״המחשמלים״ הוא עצמי ברובו, יודע לבדר מבלי לתקוע את הסצנות וגם מבלי להיות לעגני או פוגעני מדי כלפי אף ציבור. אולי להוציא היפסטרים תל-אביבים (ומגיע להם). למשל כשהוא מציג את להקת ״המסך הלבן״ בתור דוגמה לכל מה שהזוי ותינוקי בסצנת המוזיקה הישראלית העכשווית, או בבחירה של שמות מועדוני הופעה כמו ״העכבר והפיל״ (על משקל ״החתול והכלב״ יש להניח). דווקא הפריפריה התרבותית מוצגת בתור מקום שיש בו תום מסויים, לא רק עליבות. ובכלל, כמה בדיחות שמצחיקות יותר בדיעבד מאשר בזמן הצפייה. חזרו כמה פסקאות למעלה וקראו שוב היכן עובד הבסיסט של המחשמלים כדי להתפרנס, לי זה לקח רגע.

כמובן שגם אין קומדיה בלי סאבטקסט, וזה של ״המחשמלים״ עמוס בביקורת מרומזת על ישראלים שבורחים מישראליותם או מנסים להגדיר אותה מחדש. עצם החלום ״לעשות את זה באמריקה״ מוצג כקנה מידה נוצץ אך ריקני, לצד זאת שסיפורי הגבורה של מיקי משירותו הצבאי, וגם השיר שהוא הכי גאה בו של הלהקה הם על סוג של חוץ לארץ – לבנון. עם כמה שזה יישמע מורבידי. מיקי מרגיש שישראל קטנה עליו, בזמן שהוא אפילו לא מצליח לעמוד בקריטריונים הבסיסיים ביותר של להיות בעל, אבא, חבר טוב. העיניים נשואות לאמריקה אבל הראש עוד בלבנון.

לצד דגל אמריקה שפותח את הסרט, אפשר גם לקרוא את מדי החיילת התלויים על חבל בתמונה הפותחת כאזכור לסרטו הקודם של הבמאי, אבל אולי יש כאן סתם מבקר קולנוע שמחפש משמעויות נסתרות בכוח. אם כי החיילת שמגלמת אלה ארמוני בהחלט הייתה הייתה משנה את מאזן הכוחות ב״מסווג חריג״. יש גם רגע סרט רלוונטי למציאות של מלחמת כסאות פלסטיק בבריכה, ומאידך דוכן נקניקיות שכאילו נלקח מסרט אמריקאי ולא הצלחתי לפענח את הבחירה דווקא בו. אלא אם יש פה רפרנס שלא הבנתי, אולי ל״אוהבים נקניקיות״ של טל פרידמן מימי ״ארץ נהדרת״.

לסיום, צריך לדבר על הטוויסט של המציאות שמחקה את האמנות שמחקה את המציאות. ללהקה הבדיונית שבבסיס הסרט יש להיט אחד שהם די שונאים, מעין פארודיה על שיר ילדים על ״אלי החתול״. כחלק מקמפיין השיווק של הסרט השיר עלה ליוטיוב והפך להיות די מושמע ונצפה, עם או בלי קשר לסרט. אולי זאת עוד הוכחה שאין היום באמת הבדל בין פארודיה לדבר האמיתי, כי תמיד יהיה קהל שחושב שזה כך או אחרת. אפשר רק לאחל הצלחה שכזאת לסרט עצמו, שקצת כמו הלהקה שעומדת בבסיסו רק רוצה להרים ולשמח, גם אם זה בשביל לקבל כפיים. אין בזה שום דבר רע.

/// את התמונות מתוך הסרט צילם איציק פורטל, את תמונות היח״צ צילמה ורד אדיר 

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.