• סרטים חדשים: ״אד אסטרה״ של ג׳יימס גריי
  • ״הבחירה״ (אחמד הצעיר), סקירה
  • !יום הולדת 9 לסריטה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019

מחכים לתרגום: The Beach Bum

26 באוגוסט 2019 מאת אורון שמיר

לא רק בישראל סרטים מתאיידים מבתי הקולנוע במהירות מפתיעה. חיכיתי לא מעט לסרטו החדש של הרמוני קורין, ״The Beach Bum״, שהטריילרים שלו הבטיחו את מתיו מקונוהי במצב רוח מסטול במיוחד, לצד עוד פרצופים מוכרים בתלבושות או תסרוקות מוזרות. בית הקולנוע השכונתי שלי אפילו הציב פוסטרים קצת לפני הגעת הסרט למסכים באיזור סוף מרץ ותחילת אפריל. דווקא בסוף השבוע הראשון שלו הייתי לראשונה מזה המון זמן בהכנות לחופשה קצרה מחוץ לעיר, ועד שחזרתי ורציתי לבדוק מתי הוא מציג שוב – הסרט נעלם. לרוב סרטים בניו-יורק מקבלים יותר משבועיים של חסד, או עוברים מהקולנועים הגדולים לאולמות הבוטיקיים יותר, כמעט כפי שקורה בישראל עם הסינמטקים שמהווים סיבוב שני. אבל ״בטלן החופים״, אם להמציא לו שם עברי לא רשמי לטובת המדור הנ״ל, ירד מ-1100 ל-100 מסכים בלבד באפס זמן ופשוט התפוגג.

שמחתי למצוא אותו החודש אצל הולו (שעדיין לא זמין בישראל) ולהתיישב מולו סוף סוף. ההתלהבות הראשונית מהטריילר שכחה, אבל כיוון שעברו כמה וכמה שנים מאז ״ספרינג ברייקרס״ של קורין, בכל זאת חשבתי שיהיה נחמד להיפגש שוב. האמת היא ש״ספרינג ברייקרס״ הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל בקריירה של קורין, בהרבה מובנים. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה היוצר העצמאי עבד עם כוכבי קולנוע אבל זה לבטח הסרט הכי מרוויח שלו, אולי אפילו היחיד. מבחינת הקהל הישראלי, זו הייתה ההזדמנות להתוודע אל היוצר גם בבתי הקולנוע, בסרט שהרגיז רבים והגניב מעטים (ואני ביניהם). סרטו החדש לא הגיע בינתיים לישראל אפילו דרך סינמטקים או פסטיבלים, לכן יתכבד בפינת ״מחכים לתרגום״ במקום סקירה רגילה. לדעתי, לאוהדי הבמאי אולי שווה לבדוק את היציאה ההזויה החדשה שלו – מפגש בין קולנוע ארטהאוס וקומדיית סטלנים.

בכלל לא בטוח שתצליחו לזהות את מקונוהי בתחפושת שלו בסרט הנוכחי, כטיפוס המתקרא מונדוג. הוא מסתתר מבעד לשיער ארוך ושרוף עד כדי בלונד, זקנקן מוזנח, משקפיים של פארוק, חולצת הוואי פתוחה החושפת עור צלוי וכרס לא אופיינית, וסביבו עשן סמים האופף אותו ואת התנהגותו. פשוט דמיינו משהו בין בליין אובססיבי להומלס בגילופין. מונדוג הוא דמות ידועה בקי ווסט פלורידה, עם שגרת בטלה שמתוארת בדקות הראשונות של הסרט, הכוללות מיד בהתחלה עירום נשי וגברי. ממש לא מזמן כתבתי על ״סייב דה קאט״, אותו רגע בתסריט שהדמות עושה משהו שאמור לגרום לצופה לחבב אותה מיד. ובכן, הדבר הראשון בהחלט שמונדוג עושה בסרט הוא להציל חתולת רחוב נטושה על איזה מזח, מאמץ אותה לביתו. האם קורין עורך כאן מחווה לספר התסריטאות של בלייק סניידר, או לועג לו? כך או אחרת, משהו שם כן עובד ולמרות שמונדוג הוא מישהו שהייתי בורח ממנו בבהלה במציאות, שמחתי לבלות במחיצתו קצת יותר משעה וחצי של שיגועים.

מונדוג נקרא לשוב אל ביתו במיאמי, שם מסתבר שיש לו אישה (איילה פישר) ובת (סטפניה לאבי אואן) שבדיוק מתחתנת. פתאום כל מה שנלמד על הדמות ההוללת נראה פחות קריטי יחסית לאינפורמציה החדשה, טריק שקורין ממשיך להשתמש בו כדי לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הצופה מספר פעמים. לפתע, הבטלן שנראה חסר בית בכלל נשוי למיליונרית ראוותנית, מה שאולי יכול להסביר את חיי ההוללות שלו, כלומר מאיפה היה לו כסף לשתות ולעשן, אבל לא את הבחירה ברחובות על פני הנוחות שבאחוזה שלו במיאמי. בכל מקרה, חברו הטוב לאנג׳ריי (סנופ דוג) מארגן לו חומר ג׳מייקני קסום שיעזור לשרוד את הביקור, אבל זה ממש לא סרט על אחד שחוזר הביתה לחתונת בתו. קורין ממשיך עם ההפתעות ומוציא את מונדוג לעוד ועוד הרפתקאות. אחרי כחצי שעה מתרחש מה שנדמה כאירוע המחולל, אבל לפרקים רבים הסרט פשוט מתעלם ממנו ומתמקד בחוויה.

מבנה עלילתי כמו זה יכול לתסכל או להגניב, תלוי בצופה. אישית, בחרתי להיסחף ברוח הסרט ולשחרר לגמרי, שכן ניכר די בהתחלה שלבמאי ממש לא אכפת מהציפיות שלי. מה שמעניין אותו הוא הדמות המרכזית והרעיונות שהיא מביעה. בהתחלה חשדתי שקורין ציני לגביהם, כפי שביקר בסרטו הקודם את תרבות הבילוי של צעירים אמריקאים דווקא על ידי צלילה לתוכה והתבוססות בה. אבל ככל שהסרט הנוכחי התקדם התחושה הייתה הפוכה – מונדוג הוא לא סתם היפי שמאמין שהכל לטובה, הוא איכשהו מצליח לסובב את העולם כך שזה יהיה המצב. מדובר בהקצנה מוחלטת של דמות משורר הרחוב, שכן מונדוג הוא משורר חופים – נזרק איפה שלא יהיה וכותב שירה כשהיא נובעת ממנו אחרי מספיק משבשי תודעה. הפוזה שלו היא שאין לו ממש פוזה, כל כולו סקס, סמים וליריקה. לכן, כמחווה לגיבור כתבתי את כל הטקסט הזה בפיסוק רחב (בלי קשק לנדיבותי בסימני פיסוק), כיאה ל״מנספרדינג״ של מונדוג. כמובן שעשיתי זאת על חוף ים, בשעת שקיעה, מסטול מהתחת. אוקיי, נתפסתי בשקר, אני הרי לא מתמסטל. אבל גם לא חושב שחייבים כדי להנות מסרט סטלנים.

ההופעה של מקונוהי ביזארית אם להיות עדין, כולל שמועות מבוססות על כך שהיה מסטול באמת בזמן הצילומים. סוג של פארודיה אפשרית על הדמויות שמקונוהי גילם עד שלב מסויים בקריירה, לרוב גולש חתיך ושזוף. הפעם שפת הגוף שלו משוחררת עד כי לעתים נדמה שאין לו עצמות, בעודו מרחף ממקום למקום או נוזל לרצפה בעייפות. רוב הזמן הוא צוחק כמטורף אבל בלי להפחיד, ואם עד עכשיו חשבתם או חשבתן שהשחקן נוטה למלמולים, בסרט הזה נעזרתי בכתוביות לאנגלית כדי להבין מה הוא מקשקש – וגם זה לא עזר. מונדוג הוא אולי אמן המילה הכתובה, אבל באשר למילה המדוברת זרם האמנות אליו הוא משתייך הוא כנראה סוריאליזם או אפילו אקספרסיוניזם מופשט. אך כאמור, הוא לא רק מדבר אלא חי את האמת שלו, מהווה סמל של חופש, יצירה וחופש יצירה. אין לו בעיה שחושבים שהוא לוזר שביזבז את הגאונות שלו והוא מרים כוס לחיים כשנתקל בווידאו ישן של עצמו. לא אכפת לו מן הנאמנות של אשתו או של החבר הכי טוב שלו, העיקר שכולם מאושרים. ואם תהיו מוכנים לקבל אותו ככזה, מדובר בסרט פנטסטי, אסקיפיסטי, ששואל שאלה פשוטה – למה בעצם לא יכול להיות טוב ונחמד גם כשהכל נדמה נורא?

באשר לדמויות המשנה, אני רוצה להזכיר שסנופ דוג מגלם מישהו בשם ״הלבשה תחתונה״, למקרה שזה לא עבר בתעתיק קודם לכן. כלומר, מדובר בבדיחות צד ברוב המקרים, חלקן אפילו משעשעות. ג׳ונה היל הוא הסוכן המטורלל של מונדוג מהימים בהם היה כותב יותר ומבלה פחות, שמנסה לדחוף אותו לכיוון פורה יותר מבחינת יצירה. ואגב פארודיות על הקריירה של מקונוהי, היל כמעט ומרפרר לדמות שגילם מקונוהי ב״הזאב מוול סטריט״ (בו השתתף אף הוא), אם לחשוב על מקור השראה אפשרי לסוכן הרברבן. זאק אפרון מגיח אף הוא בשלב מסויים, עם שיער פנים שעל פי הבמאי קיבל את השראתו מכריך פאניני (תמונה להמחשה בהמשך). מרטין לורנס (הוא חי!) מגיח בתפקיד הכי מופרך בסרט ככל הנראה, אז לא אהרוס. באשר לנשים, פישר ואואן הן פחות או יותר היחידות שלא מגלמות ציצי ותחת, וגם זה בספק. כיוון שזו הפעם השנייה ברצף שקורין עושה את זה אני מתחיל לדאוג. זו אמנם קומדיה והגוון הסרקסטי ברור, אך הסרט כנראה מכיל יותר ציצים מאשר שורות דיאלוג שנאמרות על ידי נשים.

הבמאי מנווט את הקרנבל הססגוני הזה במה שנראה כמו כאוס מאולתר, אבל מספיק להביט בטכניקות החוזרות שלו כדי למצוא יד מכוונת. לדוגמה, שיחות בין הדמויות נקטעות אמנם מבחינת התמונה אבל ממשיכות לזרום רגיל בפסקול, עניין שחוזר על עצמו שוב ושוב למטרות שונות. כך שזה רק נראה מבורדק, אבל נשמע רציף, וכך ההיגיון מוקרב על מזבח האווירה. כדי להעצים עוד יותר את תחושת החיים כמסיבה מתמשכת, קורין מציף את סצנות הלילה באורות צבעוניים, מקשט את סצנות היום בביגוד צעקני, ומתעקש על רגעי שקיעה על קו המים. בפסקול אפשר למצוא אחלה מיקסטייפ, בין היתר הודות למי שמתארחים גם על המסך – סנופ דוג וג׳ימי באפט, בתפקיד עצמו. הטענה היחידה שלי היא שהשיר המלווה את הטריילר לא נכלל בסרט עצמו.

בזכות ״בטלן החופים״, הקריירה של קורין ממשיכה להיספר בצמדים, עם שני סרטים אחים (לרוב חורגים) לכל עשור. מי שהתחיל וכנראה עדיין הכי מוכר בתור תסריטאי-שותף של ״קידס״ של לארי קלארק, כבר מזמן לא יכול להיחשב לממשיך דרכו אלא כקולנוען הפוסע בנתיב מוזר משלו. שני סרטי הניינטיז שלו, ״Gummo״ ו-״Julien Donkey-Boy״, מיתגו אותו כנסיך של קולנוע שוליים המאדיר את החריג. בשנות האלפיים היו אלה ״Mister Lonely״ ו-״ Trash Humpers״, שני סרטים שונים למדי על אנשים עם מסיכות. את העשור הנוכחי הוא מסיים עם שני סרטי חוף צבעוניים וסקסיים למראה, שמחביאים אמיתות מנוגדות ומשלימות, כולל דמויות מהסרט הקודם שהיו יכולות להופיע בחדש ולהיפך. בין לבין, הוא גם ביים המון וידאו-קליפים, שווה להזכיר, ושמר על הגרוב ועל כושר. אישית, אחכה גם לסרטו הבא בתקווה שיתחיל תקופה חדשה ומסקרנת לא פחות, אם כי פשוט אי אפשר לדעת מה יהיה המהלך הבא של יוצר בלתי צפוי כמו הרמוני קורין. הדבר היחיד שבטוח הוא שיהיה מוזר.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.