אולפני ״הנד מייד״: חברת הפקות הסרטים שהוקמה בטעות

השבוע (ליתר דיוק ב-17 באוגוסט) ציינו 40 שנה להקרנת הבכורה של, "בריאן כוכב עליון" (Monty Python's Life of Brian), סרטה של חבורת מונטי פייתון. כמו כל דבר שקשור לסרט, בזמן אמת זה לא ממש עבר בשלום. הסרט הקומי על קנאות דתית סביב בחור שחי בסביבת ישו ונחשב בטעות למשיח (אף כי ישו האמתי פועל לצידו כדמות משנה לה הסרט לא לועג) הוחרם בזמן אמת בידי כמעט כל סוג של ארגון דתי נוצרי או יהודי, זכה להפגנות ברחוב במקומות בהם הוקרן, ונאסר להקרנה במשך שנים בהרבה מאוד מדינות או מועצות מקומיות ברחבי העולם. זה כמובן רק עזר לסרט להצליח בקופות איפה שהיה מותר להקרין אותו ובמשך השנים דומה כי השערוריה קטנה, והסרט נתפס בצדק כאחד מן השיאים של הקומדיה הבריטית ובכלל. אולם, לסרט הייתה גם תוצאת לוואי שהפכה גם היא לסיפור מרתק ולחלק חשוב בתעשיית הקולנוע הבריטית: הסרט הוליד אולפן קולנוע שתיפקד במשך קצת יותר מעשור כבית חם ליצירות שהפכו לסרטי פולחן, לצד כמה כשלונות.

תמצית הסיפור: שבוע לפני תחילת הצילומים של "בריאן כוכב עליון" חברת EMI, שהייתה אחת משתי החברות הגדולות שהיו האופציות הדי-יחידות להפקת סרטים בבריטניה קראה שוב את התסריט, הבינה שצפויה מחולקת ופרשה מן ההפקה. אף אולפן אחר לא הראה סימני נכונות לעבוד על הסרט הנפיץ מבחינה דתית, אף על פי שמונטי פייתון היו אז בשיא הפופולריות שלהם כהרכב. בסרטם הקודם, "מונטי פייתון והגביע הקדוש", נעזרו חברי ההרכב בכמה כוכבי רוק על מנת להשלים את המימון. לכן, אולי היו להם תקוות כשהם סיפרו על מצבם לג'ורג' הריסון, חלק מלהקת הביטלס ובשנות השבעים אמן סולו פעיל. הריסון אמר כי הוא ינסה למצוא דרך להפיק את הסרט. המנהל האישי שלו, עורך דין בשם דניס או'בריאן, אמר כי הדרך היחידה היא להפיק את הסרט בעצמם. אז הם עשו בדיוק את זה, בעלות של 3 מיליון פאונד מכיסו האישי של הריסון, שמשכן את הבית שלו. בגלל שאף חברה קיימת לא רצתה להיות קשורה, הוקמו אולפני ״הנד מייד״ (HandMade) כחברת הפקה והפצה. טרי גיליאם ממונטי פייתון עיצב את הלוגו והצלחת הסרט לא רק איפשרה להריסון לשמור על ביתו, אלא גם הזרימה כסף להפקת סרטים נוספים. זה בדיוק מה שהם עשו במהלך שנות השמונים – מספר מצומצם של סרטים בשנה, מתוך שאיפה לייצר איכות דרך סרטים ייחודים של אמנים שראשי החברה האמינו בהם.

את הסיפור המלא על החברה ניתן לראות בסרט התיעודי ״An Accidental Studio״ שנעשה השנה והוקרן לא מזמן בערוץ 8 של הוט והוא עדיין זמין בשרתי ה-VOD של החברה, תחת השם העברי הבעייתי "ג'ורג' הריסון: חי סרט" (לא להתבלבל עם הסרט של סקורסזה "ג'ורג' הריסון: חי בעולם חומרני"). את הסרט ביימו ביל ג'ונס, בן טימלט וקים ליגאט (השניים הראשונים כבר ביימו כמה סרטים תיעודים הקשורים למונטי פייתון). על פי הסרט, התשובה לשאלה "מה יקרה אם כוכבי רוק ינהלו אולפן קולנוע" היא שיצאו כמוה סרטים טובים, אבל עורכי דין בחליפות יהרסו את רוב מה שנבנה. הריסון רצה להפיק בעיקר קומדיות של יוצרים שהוא מאמין בהם (שזה בדרך כלל חברי מונטי פייתון) והוא תמך בסרטים הללו גם כאשר הוא קרא רק חלק מן התסריט ולפעמים גם בלי לקרוא כלל. לא היו לו שאיפות של הצלחה כלכלית או התרחבות.

לעומתו, או'בריאן התנהל כמו מנהל אולפן קלסי: חיפש לעבוד עם כוכבים, לשתף פעולה עם אמריקאים ולהתערב בעבודה של הבמאים על מנת שהסרטים לא יעליבו את הקהל יותר מדי, מה שגרר מספר מחולקת שגרמו או כמעט גרמו ליוצרים להתפטר. אחרי הכל, אי אפשר להפיק סרט לטרי גיליאם בלי לריב עם טרי גיליאם, אפילו אם גיליאם עצמו המשיך לעצב כרזות לחברה אחרי שהפסיקה להפיק את סרטיו. הוא גם טוען כי כשהוא ראה את השם של החברה, הוא חש שזה מסמל יצירה איכותית ואישית. הסרט עצמו מראה כי זה לא תמיד היה המצב ולצד כמה הצלחות בזמן אמת ועוד מספר סרטי פולחן בדיעבד, הסרטים הגדולים של החברה לרוב אכזבו ולא עזרו הופעות אורח של הריסון ואמני רוק מפורסמים אחרים בסרטים על מנת לאזן. הריסון הביא לחברה מוזיקאי נוסף, המתופף הפרוע ריי קופר, על מנת שיהיה קורא תסריטים ומאתר פרויקטים. המהלך הצליח להציל כמה סרטים אשר קרובים לרוח אליה שאף הריסון, המשלבים בין אהבת אדם והומור פרוע שלא מפחד משחיטת פרות קדושות. אף כי גם מקורות המידע האחרים תומכים בנרטיב דומה, יש משהו מעט פשטני בהצגת המפיקים הטובים מול המפיק הרע שדומה כי הוא שוגה תמיד.

הסרט החדש לא ממש נכנס לפרטים של מה שקרה אחרי הנפילה הכלכלית של החברה. ובכן, מה שקרה הוא שהריסון בסופו של דבר תבע את או'בריאן על שהוציא ממנו במרמה עשרות מיליוני פאונד לאורך השנים, והחברה עצמה המשיכה לפעול עוד כשני עשורים כבית הפקה תחת חברת אב קנדית, אך בלי רצף של יצירת סרטים ובלי הרוח החפשית אך האיכותית לה שאפה החברה ברמה האידיאית. "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" של גאי ריצ'י, שהופק בחברה בגלגול השני שלה, כולל אולי משהו מן הרוח המקורית, כפי שהיא באה לידי ביטוי במספר סרטים בולטים שאת חלקם אציין כעת בדירוג פנימי רגעי של מיטב סרטי החברה. אלו סרטים אשר בחלק מן המקרים עמדו בפני גניזה מוחלטת ובחלק מן המקרים דומה כי לא היו מסוגלים להיות מופקים באף חברה אחרת. חסר בה ייצוג לקומדיות פולחן נוספת עם יוצאי מונטי פייתון, או לעבודה מאוחרת עם ג'ק קלייטון, או לניסיונות הלא בהכרח כושלים אמנותית לעובד מחוץ לבריטניה. אבל זו החמישייה הראשונה שלי.

חמשת הסרטים הגדולים של אולפני הנד-מייד

1.
ויתנייל ואני – Withnail and I 
1987

הסרט הזה מדורג במקום הראשון כי הוא מייצג את רוח החופש והמגע האישי, כמו גם את תופעת סרטי הפולחן. הוא נכשל כלכלית כאשר יצא בשנת 1987, צבר מעריצים שמצטטים כל מילה בו עם השנים, ובכל זאת הזניק את הקריירה של הבמאי-תסריטאי שלו, ברוס רובינסון, ובעיקר של הכוכב שלו, ריצ'ארד אי. גרנט. השחקן מצא בדמותו של ויתנייל את תפקיד חייו והוא מבצע מאז ורציאות על דמויות בסגנון דומה, כל הדרך עד למועמדות לאוסקר לא מכבר על "האם אי פעם תסלחי לי?", כאשר בתגובה למועמדות ובזכיות בפרסים אחרים הוא הזכיר את החשיבות של הסרט הזה. רובינסון החל את דרכו כשחקן בשנות הששים והשבעים וכתב את הרומן עליו מתבסס הסרט בשנת 1969, אם כי הוא לא פורסם. בתחילת שנות השמונים הוא החל לעבוד כתסריטאי וזכה במועמודת לאוסקר על מעורבותו בכתיבת "דמעות של שתיקה", מה שגרם לו לצפות שיהיה ביקוש לתסריט שלו המבוסס על זכורונותיו מימיו כשחקן. אך הוא קיבל סירובים מכל אולפן, כולל מאולפני "הנד מייד", מכיוון שאו'בריאן לא הבין על מה הסרט לעזאזל ולמה זה אמור להיות מצחיק.

אבל ריי קופר כן הבין והוא נתן לג'ורג' הריסון לקרוא את התסריט במהלך טיסה טרנס-אטלנטית. בסיום הטיסה, הריסון כבר היה מאוהב בפרויקט. או'בריאן עדיין ניסה לגרום לרובינסון לשנות את סגנון עבדותו במהלך ההפקה או לבטל את הסרט, אבל זה לא בא לידי ביטוי. יש לציין כי קל להבין מה מרתיע בסרט, שקשה לומר שיש לו ממש עלילה: המספר של הסרט, ה"אני" בכותרת ששמו מארווד, לא ממש מוזכר יותר מדי. הוא שחקן מובטל שחי בדירה מאוד מלוכלכת עם ויתנייל, אלכוהוליסט פרוע שתמיד מחפש אחר המשקה הבא, גם בהיעדר כל ממון. הרצון לשתייה מוביל את השניים לחופשה בצפון אנגליה, שם לדודו של ויתנייל, מונטי, יש בקתה. עבור השימוש בה ויתנייל רומז למונטי כי שותפו לדירה הוא הומוסקסואל ומונטי מנסה לחזר אחריו בבוטות שנראית היום ככזו אשר עוברת את הגבול. אולם, גם ברגעיו המביעתים ביותר, מונטי עובר גם בתור בחור בודד שמחפש את החיבה אשר סוג של נרמזה לו כי תהיה אפשרית. חוץ מזה, מדובר בקומדיה על אנשים שלא ממש יודעים איך להתנהג בעולם ובטח לא בחופשה בתנאים שונים ממרכז לונדון, מה שמוביל למשפט "יצאנו לחופשה בטעות" שהפך לאחד מן הציטוטים הזכורים. זוהי קומדיה פרועה ונטולת עלילה שהיא גם דיוקן עצוב של חיים בשולי החברה, כאשר השאיפות להיות אמן מתנפצות מול חוסר התכלית של הדרישה לפרקטיות.

2.
בריאן כוכב עליון – Monty Python's Life of Brian
1979

כאמור, הסרט שהתחיל את הכל. וגם הסרט הקרוב ביותר של מונטי פייתון לעלילה לינארית. כל הזמן יש בלבולי זהות בין גיבור הסרט בריאן לבין ישו, שנולד באותו יום, כפי שיש בלבול בין אלו שסברו כי הסרט מבקר את האמונה הנוצרית או כל אמונה באל, כאשר בפועל הוא מבקר רק את הפאנטיות שבהליכה אחר האמונה או אחרי זהות לאומנית. דרך סדרה של סצנות מצחיקות מאוד, הסרט הוא למעשה כתב האשמה נגד כל קנאות והתבצרות בעמדה, כמו גם נגד הצורך להיות חלק מחברה גדולה יותר ולא לחשוב באופן עצמאי ולקבת את הדברים כפשוטם. היופי בו הסרט מבקר התאבדות למען המטרה, מחאה פוליטית, או פיצול בתוך מפלגה – נותר אקטואלי כשהיה. כמו גם היחס לכל דבר שהמשיח הכוזב אומר כקדוש, גם אם אותו דבר הוא טענה כי אסור לקחת את מה שהוא אומר ברצינות. למעשה, העיסוק במנהיג רוחני אשר מאמינו מפרשים את הדברים שלו בצורה לא נכונה כן רלוונטי במידה מסוימת גם לישו. כמו כן, יש בסרט חייזרים.

אבל בדרכו זה גם סרט רוחני. ג'ורג' הריסון, כאמור המשקיע העיקרי בסרט, היה אדם מאמין בבודהיזם וגם בישו ועם כל האהבה שלו להומור של מונטי פייתון, הוא לא היה מאשר את הסרט לו היה פוגע באמונה. הסרט בדרכו מחדד את האמונה באדם ומסתיים בהמנון למציאת הצד הטוב בחיים גם כאשר הכל קודר, ולחשיבה פשוטה ואופטימית כמייצרת מציאות טובה יותר כתחליף לקיצוניות וזעם. ייתכן שיוצרי הסרט בו אנשים סוגדים לסנדל ונהנים מחוסר יכולתו של האדם לבטא את הצליל של האות ר', ידברו רק על רצון להצחיק. אבל הם מצחיקים כי יש להם השקפת עולם רצינית מאוד.

3.
מונה ליזה – Mona Lisa
1986

עוד דוגמא לסרט אשר תיאור העלילה שלו ייעשה לו עוול ענקי, כי זה רק נראה כמו סרט פשע עם עימות אלים מאוד לקראת הסיום. למעשה זהו סרט על גאולה של אדם שלא ידע שהוא זקוק לגאולה מן הסוג שהוא מקבל. בוב הוסקינס הענק היה מועמד לאוסקר וזכה בהרבה פרסים על תפקידו כפושע זוטר ופשוט אשר מתשחרר אחרי שנים בכלא. בת זוגו לשעבר לא ממש נותנת לו לראות את בתו המתבגרת, שלא יודעת למה נעדר במשך זמן רב ולא ממש מכירה אותו. גם המאפיונר שלמענו ישב מספר שנים בכלא (מייקל קיין בתפקיד קטן של נבל אשר מאפשר לו להיות מייקל קיין עד הסוף) לא ממש מנסה לעזור לו. הוא מקבל בלי רצון עבודה שולית בארגון: להיות נהג מלווה לזונה יוקרתית לכאורה, אשר קוראת דרך מכשיר טכנולוגי חדשני לאמצע שנות השמונים – ביפר (כמו טלפון נייד, רק שאי אפשר לדבר, רק לקבל הודעה קצרה). אותה יצאנית המגולמת בידי קיתי טייסון בתפקיד חייה, מפגינה חוסר נחת מול המלווה הזול אשר נשכר עבורה, אך מאוחר יותר מקתרבת אליו ספק מתוך הערכה לאופיו וספק מתוך אמונה כי הוא יוכל לעזור לה לאתר זונה אחרת.

במאי הסרט, ניל ג'ורדן, לא מתחמק מלהראות את הצד המלוכלך והאלים של תעשיית המין והפשע, אך מתמקד בנייה של התקרבות בין הדמויות שלא מבינות לגמרי אחת את השנייה. מה שהן מבינות הוא שיש להן צורך משותף בסוג אינטימיות שלא ניתן להשיג בהכרח על ידי מין ויש בסרט זה לא מעט קווי דמיון לסרט "משחק הדמעות" שנותר בזיכרון זמן רב יותר. האלימות מאוזנת גם ידי השירים הישנים אשר מהווים את הפסקול והעניקו לסרט את שמו, בדרך לסצנות הסיום שכוללת שיא רגשי של דמויות אשר נפתחות דווקא כאשר הן לובשת משקפי שמש זולות של תיירים, ורגע שחרור המזכיר מעט את "נהג מונית". אלא שהגיבורה בסרט הזה לא נותנת לגבר לבצע עבורה את כל מהלך הגאולה. אני מדרג את הסרט שלישי, אבל שקלתי אותו גם למקום הראשון.

4.
יום ששי הארוך – The Long Good Friday
1980

את סרטו של ג'ון מקנזי אולפני הנד מייד לא הפיקו אלא רק הפיצו. הם עשו זאת אחרי שהסרט ישב על המדף כשנה אחרי שחברת ההפקה המקורית חששה משערוריה סביב הערבוב של עיסוק בגנגסטרים וארגון הטרור האירי ה-IRA. חברי מונטי פייתון המליצו והריסון קנה את הזכויות להפצת הסרט לפני שישב לראות אותו והזדעזע מכמות האלימות אשר לא תואמת את סוג הקולנוע שהוא רצה ליצור, ונפל לכך כבר בסרטו השני כמפיץ. גם סרט זה נשען על הופעה גדולה בוב הוסקינס בתפקיד הראשי, הפעם בתור מאפיונר אשר שולט על חלקים בלונדון ורוצה להתרחב דרך שיתוף פעולה סודי עם שותף אמריקאי מאיים אף יותר. אין לו ממש התנגדות בקרב מאפיונירים אחרים באנגליה וגם במשטרה ובכל דרגות השלטון יש מי שישתף עמו פעולה.

אלא שביום שהאמריקאי נוחת בלונדון, יום שישי לפני חג הפסחא החשוב למאפיונר הדתי, סדרה של פיצוצים ורציחת של אנשים המקרובים לגיבור גורמת לו להבין כי משהו מבקש את רעתו. אחרי מספר קטעי מתח עשויים היטב ולא בהכרח קלים לצפייה, הוא גם מבין כי חלק מן הקרובים אליו פעלו בלי אישורו וכי הוא מסובך לא עם יריבים או שותפים לעסקים, אלא עם ארגון טרור. רגע השיא כולל ראשי פשע אחרים התלויים הפוך בבית מטבחיים לצד נתחי בשר אחרי שחיטה. השיא האנושי מגיע מדמות החברה של הגיבור, דמות שהייתה שטוחה וריקנית בתסריט המקורי והשחקנית הלן מירן התקעקשה להפוך אותה לחכמה ומורכבת יותר במהלך הצילומים.

5.
שודדי זמן – Time Bandits
1981

לטרי גיליאם היה חזון לסצנה בה חבורה של גמדים רכובים על סוס מתפרצים לחדר השינה של ילד קטן ולוקחים אותו להרפתקה הנעה בין זמנים שונים. עם הרעיון הבסיסי הזה הספיק לאולפני הנד מייד ונשאל רק כמה תקציב הוא צריך. מייקל פאלין הובא ככותב ובלחץ הריסון גם ג'ון קליז שולב בסרט בתפקיד קטן, אף כי גיליאם התעקש שזה לא פרויקט של מונטי פייתון. ואכן, העיקר כאן הוא לא ההומור, אלא מה שהפך מאוחר יותר לסימן ההיכר של הבמאי – פנטזיה אפלה בה הביזאר כרוך גם באכזריות והיופי הקולנועי מלווה בהרבה עשן ולכלוך. אצל גיליאם אין ניגודים, הילדות היא תקופה של חלומות מופלאים אך גם של חוקים קשים ואובדן.

או'בריאן הרבה לריב עם גיליאם כי זה מה שמפיקים עושים, כאשר נושא המחולקת העיקרי היה הצורך לפצות את הורי הילד בסצנת הסיום. הסרט כאמור נע בין תקופות בהיסטוריה בהן אין הרבה במשותף פרט לכך שזוג האהובים שלי דובאל ומייקל פאלין יסבול בדרך זו או אחרת. זה יהיה הלהיט הקופתי הראשון של גיליאם ובראייה של היום הוא עובד פחות טוב מסרטים מחושבים יותר מבחינת תסריט שיצר אחר כך. אבל סרט זה הוא הראשון שמראה אותו כיוצר שמצטיין לא רק בדימויים יוצאי דופן, אלא גם כזה שהפנטזיה אצלו היא נשק מול חוקים ומגבלות המחשבה של ההולכים בתלם.