פסטיבל טרייבקה 2019: ״קורבן אופנה״, ״אומה מוגבלת ילודה״, ״יום בחיי אמריקה״, ״חללים בטוחים״, ״גנבי הדלק״

אתמול התחלתי בסיכום פסטיבל טרייבקה 2019 והיום כבר אפשר לסיים ולעבור הלאה לפני בוא החגים והמועדים של השבוע הזה. בטרייבקה אמנם יש מסגרות תחרותיות, אבל לא סביר ששמעתם או שמעתן יותר מדי על הסרטים זוכים משנים קודמות, שנוטים להתאדות אחרי הפסטיבל. השנה החליטו בפסטיבל לעשות כותרות כשהעניקו את הפרס הראשון בתחרות לסרטים אמריקאיים-עלילתיים לנער בן 19 ולסרט הביכורים שלו, ״שריפת קנים״ (Burning Cane), בעוד בתחרות התיעודית, הבינלאומית, ובמסגרת לסרטים קצרים – זכו רק במאיות. אפשר לקרוא על כך מאוד בקצרה בטקסט סיכום שכתבתי לגלריה של ״הארץ״, ואל אחד הזוכים בפרס משני אתייחס בסוף הפוסט. וכן, בהתחשב בזה שגם הפעם סידרתי את הסרטים לפי החיבה שלי כלפיהם, זה אומר שלא ממש הסכמתי עם דעת צוות השיפוט, שכנראה ראה משהו שאני פספסתי.

עוד בנושא הפניות חיצוניות, על הסרטים ״מיידן״, ״צ׳לסי XY״ ו״פגות תוקף״ שלקחו חלק בפסטיבל זה אפשר יהיה לקרוא את דעתי בפוסט ההמלצות החגיגי של סריטה לקראת דוקאביב (את האחרון והישראלי שבהם אזכיר בהמשך בהקשר של סרט אחר). לגבי ״משפטו של טד בנדי״ שהוקרן בבכורה בטרייבקה יממה לפני שנחת בנטפליקס ארה״ב, אולי יהיה שווה להתייחס בסוף החודש כשיגיע אל בתי הקולנוע בישראל. מה שמשאיר אותנו עם חמישה סרטים וכמו בפוסט הקודם זה יילך ויתדרדר, אבל הפעם יש נטייה לסביר משני הקצוות – הראשון שאכתוב עליו לא באמת כזה מדהים והאחרון לא בושה וחרפה, גם אם כן גדול על היוצר שלו תואר ״הקולנוען המבטיח״, ועוד כשבחור בן-עשרה לוקח את הפרס הגדול של הפסטיבל כולו.

In Fabric
קורבן אופנה

השם העברי הפעם הוא לא שלי אלא של פסטיבל אוטופיה שהציגו את הסרט בישראל בשלהי אשתקד. מאז פסטיבל טורונטו 2018 אני מצטער על כך הזדמנויות מוחמצות לצפות במה שנשמע כמו ביזאר מהסוג שאני נוטה לחבב, לכן על ההקרנה שלו בטרייבקה שם השלמתי אותו לבסוף, עליי להודות למבקר הקולנוע אריק קוהן מ״אינדיווייר״. הוא זה שבחר בו להקרנה במסגרת ״שבוע המבקרים״ של טרייבקה, יוזמה שאני לא זוכר שנתקלתי בה בעבר. לנסות ולתאר את הסרט יהיה לא קל, אבל אפשר לומר שזו קומדיית אימים עם גנים של דייויד לינץ׳, בעיקר בעבודת הסאונד ומחוות לעידן הווידאו, אבל עם השפעות חמורות של ג׳יאלו בכלל ו״סספיריה״ של ארג׳נטו בפרט. או בקיצור, כל מה שאפשר לצפות מסרט חדש של פיטר סטריקלנד (״הדוכס מבורגונדי״, ״ברבריאן סאונד סטודיו״).

מה שהגניב מבעוד מועד את חובבי הקולנוע המאתגר הוא התקציר, שכן הסרט מבטיח להעמיד במרכזו שמלה רצחנית הגובה קורבנות. מה גורם לאריג להרוג, או כיצד פיסת בד יכולה ליטול חיים של אדם, הן רק חלק מהשאלות שהסרט עונה עליהן ובמספר דרכים. אבל לכל אורכו צפות קושיות שלא הייתם מעלים בדעתכם או בדעתכן לפני הצפייה, שכן הסרט הזה הולך לכמה מקומות שלקרוא להם מוזרים לא יתחיל בכלל לתאר כמה שהם קוקו. עם זאת, לא מדובר בנונסנס מוחלט אלא במערכת חוקים סדורה שנחשפת לאיטה, בזמן שמה שמעניין את היוצר הן הדמויות שלו – קורבנות השמלה ואלה שיצרו אותה. רוצה לומר, זה לא בדיוק סרט בסגנון ״20 דולר״ בו חפץ מסויים מעביר אותנו בין דמויות שונות וברות הקרבה, אלא סיפור מפוצל עם כמה מוקדים שכולם קשורים לשמלה אדומה ומפתה.

בתחילה אנו לומדים להכיר את הדמות שמגלמת מריאן ז׳אן-בפטיסט, עובדת בבנק שמגדלת בן כפוי טובה. היא מבקשת להתחדש בשמלה לכבוד שובה אל עולם הדייטים, אחרי שהיא מגלה שבעלה הנוטש מצא מישהי אחרת. כך היא מגיעה אל בוטיק שכאילו נלקח מאיזור הדמדומים, עם מוכרת הזויה שאין לסרב לה (פאטמה מוחמד, המוזה של הבמאי שהשתתפה בכל סרטיו עד כה). השמלה האדומה מתאימה לה למרות שאינה במידה שלה, וכדי שנתחיל לחשוש לגורלה קורים דברים משונים לא רק אצלה בבית או בדייטים שהיא יוצאת אליהם, אלא גם בחנות הבגדים. כי זה שכל המוכרות בעצם קירחות ונראות כמו בובות הראווה, זה מילא. אבל למה הן צריכות לקיים איתן אורגיה מלווה בטקס פגאני בלילות? או לפחות כך שאלתי את עצמי בעת צפייה בסצנת הסקס הכי מבעיתה שראיתי השנה, שאינה הרגע המוזר בסרט כלל ועיקר.

כיוון שהפתעות הן חלק מהותי אז אפסיק לקלקל, רק אזכיר שעל המסך אפשר למצוא לא מעט פרצופים בריטיים מוכרים, וגם שחשוב לדעת לאיזה סרט נכנסים. אם משהו מכל מה שתיארתי מדבר גם אליכן ואליכם, חפשו את הסרט הזה. רק קחו בחשבון שבין הברקת ביזאר אחת לשנייה יש גם לא מעט רגעים נמתחים ואפילו משעממים, גם אם נדמה שזה בכוונה שכן הסרט עוסק לא מעט בשגרה ובצורך לשבור אותה, להשתחל לשמלה שאינה במידה שלך. לא כל ירייה פוגעת במטרה והסרט החביב עליי בנושא אופנה מ-2018 נשאר ״חוטים נסתרים״ (שם שמתאים גם לסרט הנוכחי), אבל זאת אחלה יציאה של סטריקלנד, שמתעלה מעבר להגדרות של טוב או רע ועושה חשק לקשקש עוד קצת או פשוט לחוות ולנצור לעצמך.

One Child Nation
אומה מוגבלת ילודה

הזכרתי בפתיחה את ״פגות תוקף״, הסרט התיעודי של שוש שלם והילה מדליה שהוצג בטרייבקה. לפני כחמש שנים הם ביימו את ״לכודים ברשת״ שסקר את תופעת ההתמכרות לאינטרנט בסין, והפעם נשארו במדינה האסיאתית כדי לדון בתופעה אחרת – התיוג של החברה הסינית כלפי נשים שהגיעו לגיל 30 בהיותן רווקות. בתחילת הסרט שלהן מופיעה כתובית המזכירה את ״מדיניות הילד האחד״ של סין, שאני מניח שכולנו שמענו עליה, אשר הביאה את המעצמה למצב שבו היא צריכה כעת לעודד ילודה במטרה לתקן את הנזק שנגרם. זהו בדיוק נושא העיסוק של צמד במאיות אחר, נאנפו וונג וג׳יאלינג ז׳אנג, שמפרטות על השלכות המדיניות דרך סיפורה האישי של אחת מהן. אני מרגיש שהרווחתי מן הצפייה בשני הסרטים האלה כדאבל-פיצ׳ר, אבל אפשר בהחלט להתחיל מהסרט של הישראליות שכאמור יגיע לדוקאביב, בעוד על הסרט האמריקאי (ממוצא סיני) אפרט כאן, בתקווה שיהיה זמין לצפייה בקרוב.

וונג היא זאת שמביאה את סיפורה, כילדה סינית שבניגוד לכל מי שהכירה היה לה אח קטן. למרות שהממשלה עודדה במפורש משפחות של אב, אם וילד או ילדה בודדים, לפעמים הרצון הסיני לבן זכר הכריע במקרה של בת בכורה, מה שהיה נפוץ יותר באיזורים כפריים. פירוש השם נאנפו הוא ״עמוד הגברים״, אם הבנתי נכון את דברי הבמאית, מה שמאשש את התיאוריה לפיה הוריה קיוו לבן. אבל זה כמעט בסדר אם לוקחים בחשבון שלדודה שלה קוראים ״הבא בתור הוא בן״ או משהו בסגנון. בקיצור, למדנו די מהר שגם המסורת הסינית מקדשת צאצאים זכרים, אבל מכאן מתחילים סיפורי זוועה של הורים שלא הייתה להם הפריבילגיה לנסות שוב בלי להעלים את הטסט הראשון. אם זה נשמע אפל מלהכיל, הדברים שנחשפים בסרט על אכיפת המדיניות הפכו לי את הבטן כמה וכמה פעמים. אלה לא רק העונשים למי שלא צייתו לחוק הילד האחד, אלא גם כל הדרכים השטניות בהן הממשל דאג למנוע מראש אופציה אחרת.

לא מדובר בצפייה קלה מבחינה רגשית, גם אם הסרט חורק לפעמים או לוחץ חזק מדי, בעוד חלק מן המסקנות שהוא מגיע אליהן הן תיאוריות לא מבוססות בכל הקשור למימדי הזוועה ולמגוון הפשעים ההומוניטריים שהתבצעו בסין כנגד אזרחי המדינה מוכי הגורל. הבמאיות מישירות מבט אל תוך הרוע הזה באופן אמיץ ומתריס מחד, אבל גם כזה שחומל על הנפשות שנלכדו בין רצונן לבין הגזרות מלמעלה. הסרט מסוגל לעשות זאת משום שוונג גרה כיום באמריקה ובמהלך העשייה הפכה בעצמה לאמא, מה שמעניק לסרט גוון אופטימי. זה אמנם לא מייפה את העבר אבל מבהיר מעט את העתיד. המדיניות כבר לא נהוגה בסין, שגם נפתחה מעט אל העולם המערבי בעשור הנוכחי, ואפשר אולי לקוות שבאמצעות הכרה באופל יחל תהליך החלמה עבור דורות שלא מבינים עד כמה הם בפוסט-טראומה, עקב השתתפות בניסוי חברתי אכזרי שתוצאותיו היו בחלקן הפוכות מן המצופה.

A Day in the Life of America
יום בחיי אמריקה

בדיוק כשחשבנו שהכל ורוד באמריקה, לעומת סין למשל, מגיע הסרט התיעודי הנוקב הזה ושם לכולנו מראה מול הפרצוף. או לפחות זה מה שהבמאי חושב שהוא עושה, כאשר המציאות שהסרט מבקש כאילו-לחשוף אודות ״ארצם של החופשיים״ ידועה לכל מי שאינו אמריקאי (ובעצם גם לחלק ממי שכן). אבל מי אני שאלגלג על החזון של הבמאי ג׳ארד לטו, השחקן זוכה האוסקר שמסתבר כי הוא מביים לא רק קליפים ללהקה שלו ״Thirty Seconds to Mars״, שכמובן חתומה על הפסקול לסרט התיעודי השאפתני שלו.

דוגמה לסחיות של הפרויקט, כלומר לפער בין כמה שהוא בטוח בהיותו חתרני לעומת כמה שהוא מיינסטרים לעוס בפועל, אפשר למצוא כבר בשלב הקונספט: כמעט 100 צוותי צילום נפרשו על פני כ-50 מדינות בארצות הברית ביום אחד, הרביעי ביולי בו נחגג יום העצמאות האמריקאי, כדי לספר ב-75 דקות את סיפורה של ארה״ב של עכשיו. להערכתי יש בערך סרט קומפילציה מסוג זה פעם בשנה, אבל לא לכולם יש את התקציב של לטו, שהסרט שלו אכן חף מכל מיני צילומים באמצעות טלפונים סלולריים או מצלמות רשת. במקום זה יש לנו צוותי צילום מקצוענים ולא מעט רחפנים, מה שגורם לכך שגם כשהסרט מרדים וזחוח, לפחות הוא נראה סבבה (מה שמסכם גם את דעתי על הבמאי). עדות ליומרנות אפשר למצוא כבר בשלב בחירת הפונט לסיקוונס הכותרות, ואת הטיפוסים שעומדים להרכיב את ארצות הברית של אמריקה קל לנחש מראש.

למקרה שלא, הנה תמונת מצב: אחרי השמן השיכור הרכוב על מכסחת הדשא, אנחנו עוברים לגיי השחור עם הגלגיליות, משם אל הלטינית שמגשימה את החלום האמריקאי על ידי השתתפות בפורנו, ומקנחים בווייט-טראש נרקומנית שמעשנת השד-יודע-מה מנייר עטיפה של בוריטו. ייתכן שטעיתי בסדר, אבל הדגש הוא על כל מיני קצוות ושוליים שמתנקזים לנראטיב לפיו כל אחד באמריקה בטוח שהוא צודק, ולמרות המתחים כולם חיים פחות או יותר ללא הפרעה או התערבות מצד השכנים. כצפוי, לא כל המדינות זוכות לזמן מסך שווה ורוב הדמויות לא חוזרות לבקר שנית אחרי שאמרו את מה שהיה להן להגיד על ערכים וחירות, אבל אחרי שעה ורבע בכל מקרה כבר קשה להמשיך לעקוב וכולם רק רוצים להגיע לזיקוקין די-נור של הערב. אלה שמסמלים אולי יותר מכל מצולם אחר את האומה האמריקאית, הנוצצת מרחוק אבל יכולה להתלקח בכל רגע, שנמאס ממנה מהר מן המצופה.

Safe Spaces
חללים בטוחים

יש סרטים שהם כמו אהבה ממבט ראשון, שמשהו איתם מקליק כבר מהסצנה הפותחת. יש גם מקרים הפוכים לגמרי, כמו מה שקרה לי עם סרטו הטרי של הבמאי דניאל שכטר (״חיי פשע״). הסצנה הראשונה קריטית לעלילה, מכתיבה את הטון המאוד ספציפי שהסרט מבקש לסחוב לכל אורכו, ובנויה על ניואנסים שכל דמות מפרשת באופן אחר, מה שיוצר חיכוכים ופיצוצים. סצנת הפתיחה מצליחה לעשות את כל זה אבל גם הבהירה לי שאני והסרט ממש לא נהיה אפילו ידידים, אבל יש לי עוד כשעה וחצי לבלות איתו. ניסיתי לשחק אותה כאילו אני מקשיב אבל זה הצליח רק לפרקים.

אותה סצנה מדוברת היא שיעור כתיבה יוצרת שמעביר מורה צעיר ונלהב (ג׳סטין לונג) לתלמידי קולג׳ אקסטרה מודעים לעצמם. הדיון הוא על סיפור שהביאה לכיתה תלמידה ביישנית, שלא מתקבל היטב בכיתה, ולכן המורה מבקש לטעון שזאת משום שלא חתרה לאמת. הסטודנטית אכן מודה שהאירוע האמיתי שהיווה השראה לסיפור התפתח אחרת, והמורה ספק מעודד וספק לוחץ עליה לחלוק עם הכיתה מה באמת קרה. כיוון שהדור הצעיר של היום מורכב מפתיתי שלג ייחודיים עם תודעה פוליטית מפותחת אבל אפס יכולת להבין שאינם מרכז היקום, יוצא שמישהי בכיתה נפגעת מהסיטואציה ומדווחת להנהלה. הדעה הנחרצת כאן על הדור הצעיר היא שלי, בעוד הסרט מבקש להפוך את הזבוב הזה לפיל ולהעמיד את המשך הקריירה של המורה בסכנה ככל שהוא מסתבך יותר ויותר בקוריה של התקינות הפוליטית (בהיותו גבר לבן ממשפחה לא ענייה).

עבורי, קו העלילה הדי מהותי הזה היה יותר מתיש מאשר לחיות בארצות הברית בה זו המציאות, משהו שאני עושה ממילא ביומיום, אבל זה לא מה שסחט אותי לגמרי. אם השלד  הוא דרמה חברתית עם שמץ של הומור מבוכה וספק-לעג כלפי תחלואי התקופה, הבשר של הסרט הוא חייו הפרטיים של הגיבור – וכאן כבר מדובר בקומדיה פטפטנית מהסוג שעושה לי כאב ראש. החברה האיטלקיה שלו (סילביה מוריגי) מעייפת אותו בקפריזות שלה, אחותו (קייט ברלאנט) עוברת לגור אצלו ומביאה חברים, סבתו גוססת, אבא שלו סמרטוט של משפחתו החדשה, אחיו כועס עליו כי שכב עם הנאני ואמא שלו זו פראן דרשר, אם כבר הזכרתי ״נאני״.

כפי שאפשר להבין, מדובר בקומדיית אנסמבל אולטרה יהודית-ניו-יורקית, ז׳אנר שהיה שייך פעם לוודי אלן אבל נדמה שעבר כבר לשליטתו של נואה באומבך, בסרטו הקודם ״סיפורי מאירוביץ״. אז בקשר לאנסמבל, ממדגם השמות שציינתי לפני שהרגשתי שכבר עמוס מדי, אפשר אולי להבין שאין כאן בשורה, למרות שחלקם מציגים כימיה טובה האחד עם רעהו. ובאשר לקומדיה, בעיניי להעמיס בדיאלוגים נוירוטיים זה ממש לא הבטחה לצחוק (ע״ע ״גברת מייזל המופלאה״) וכשהגיעה סצנת עישון הסמים ש(אי)אפשר בלעדיה נזכרתי שידעתי מראש שאני והסרט הזה לא נסתדר. אולם, כל מה שתיארתי כאן יכול גם לקסום לקהל עם טעם הפוך משלי, כפי שהתברר בהקרנה בה נשמעו מדי פעם גלי צחוק בזמן שאני ניסיתי לנחש באיזו סצנה הגיבור יבין שהוא צריך ללמוד לסתום ולהקשיב. או שזה הייתי אני שזקוק לשיעור הזה בדיוק?

The Gasoline Thieves / Huachicolero
גנבי הדלק

אסיים את הפוסט הזה ואת החוויה שלי מהפסטיבל כולו עם סרט שזיכה את הבמאי שלו, אדגר ניטו המקסיקני, בפרס הכשרון המבטיח בקטגוריה העלילתית. אני לגמרי מסכים עם חבר השיפוט שבתור סרט ראשון באורך מלא יש כאן לא מעט ניצוצות, אבל גם מצטער בשבילם אם זה הכי טוב שהם ראו בפסטיבל מבין כל סרטי הביכורים. עבורי הסרט הזכיר מעט את ״הלי״ של אמט אסקלנטה, ואני יודע שזו מחמאה או המלצה בחוגים מסויימים, אבל כוונתי היא שאין לסרט כיסוי ליומרה האמנותית שלו או צידוקים לאופן בו הוא מציג אלימות על המסך.

אחרי פתיחה די מבלבלת ומאוד חשוכה, בה צוות גנבי דלק נתקל ספק בשומרים וספק במי שבאו בעצמם לשתות נפט מן הבארות, מגיע שוט מרשים מהסוג שמייצר ציפיות ומכריז כי יש כאן במאי (אפשר להתרשם חלקית מהתמונה שבחרתי). בדרך כלל זה עובד עליי, אבל יצא שעד הרגע הבא בסרט שהולך לכיוון של ספקטקל וסימבוליקה צריך לחכות ממש עד הסיום. בין לבין אנחנו פוגשים את מי שיהיה גיבור העלילה, נער בשם ללו שמתגורר עם אמו בדלות מחפירה ומנסה לעזור לה בפרנסה על ידי הובלת ג׳ריקנים של דלק אל חקלאי האיזור. ללו מאוהב בבת כיתתו אנה, שמוכנה להתמסר אליו בתמורה לאייפון, בין היתר כי היא יודעת שאין לו סיכוי להשיג לה אחד. מה גם שיש לה חבר מבוגר, וכפי שניחשתם נכונה יש לו אופנוע מהכסף שמרוויחים השודדים שראינו בהתחלה. כל הדלק הזה נשפך אל מנוע עלילתי לא מאוד מקורי של משולש אהבה מחד וטיפוס בסולם הפשע מאידך, שכן ללו מצטרף אל גזלני הגזולין כדי לחסוך למתנה שתקנה את לב אהובתו.

מצעד הקלישאות של סרטי דלות וקרימינליות במדינות אקזוטיות ממשיך לכל אורך הסרט, שאולי ואולי לא מכיל סצנה של שירותי מין תמורת תשלום, אלימות כפתרון שיוצא משליטה, ועוד כהנה וכהנה אמצעים עלילתיים חבוטים המאפשרים לגיבור להשיל את תמימותו ולהתבגר מהר מדי. אולם, ברגעים שאינם קלישאות מוחלטות מתדרדר הסרט למחוזות איומים יותר, באופן שכמעט וגרמו לי לצעוק על המסך בבקשה לחזור אל המוכר והלעוס, כי הכל עדיף על קולנוע רע. זה אומר שדמויות יתנהגו כפי שהתסריט דורש מהן ללא מניע או הסבר, שהסרט יתענג על הרגעים המטרידים בו למרות שהם עשויים לא להיט, ושתחושת בזבוז הזמן תתחלף בהרגשה שאני ממש מזיק לעצמי בעצם הצפייה. יכול גם להיות שכבר ראיתי מספיק סרטים בשלב הזה של הפסטיבל ומעט מדי מהם היו לטעמי, אבל אני מאמין שלא סתם נפלתי על הסרט הזה, אלא שהוא עצמו הנפילה. מצד אחר, זה אומר שמכאן אפשר רק לעלות ושאלוהי הקולנוע ישלחו סרטים מוצלחים יותר בדרכי.