״ציפור בשחקים״ (High Flying Bird), סקירה

סרטו החדש של סטיבן סודרברג מגיע בסוף השבוע אל שרתי נטפליקס, ועצם המעורבות של שני השמות הללו ביצירה אחת הוא קומבו מנצח של סקרנות, לפחות אצלי. נטפליקס מצליחים שבוע אחר שבוע להעמיד במרכז השיח יצירה חדשה, וסודרברג הוא מישהו שרק עובד יותר ויותר מאז שלכאורה-פרש מעסקי בימוי הסרטים. בשנה שעברה הוא היה חתום הן על היצירה האינטראקטיבית ״Mosaic״ והן על סרט הקולנוע ״אל-שפויה״, שצולם כולו באייפון. גם סרטו הנוכחי, שנקרא ״ציפור בשחקים״ (High Flying Bird), מתגאה בחדשנות טכנולוגית זו ועוסק בין היתר בכוח שיש לרובנו בידיים בזכות מכשירי הסלולר. מבחינת הבמאי, חולה שליטה שמצלם ועורך את סרטיו בשמות בדויים (פיטר אנדרוז ומארי אן ברנרד, בהתאמה), העובדה שהוא יכול לצלם סרט באורך מלא בעזרת אייפון (וציוד נלווה) כאילו שחררה אצלו משהו. כאילו השיבה את הקולנוע אל חיקו לאחר שהרגיש כי מנהלים ושאר לובשי חליפות השתלטו (מה שהוביל לפרישה שלו מהוליווד). ייתכן שזו אחת הסיבות שהוא נמשך לביים את התסריט שכתב טארל אלווין מקרייני, התסריטאי-שותף של ״אור ירח״, העוסק בניסיון להחזיר את משחק הכדורסל הביתה לשחקנים.

העלילה מתרחשת בניו יורק ומתמקדת בסוכן שחקני כדורסל בשם ריי (אנדרה הולנד), המצוי בבעיה מול לקוחותיו עקב השבתת ליגת ה-NBA. בזמן שאיגוד השחקנים וראשי הליגה הבכירה לא מוצאים פשרה, השחקנים מצויים בסוג של לימבו מבחינת החוזה ומי שהכי מבולבלים הם אלה שזו אמורה להיות עונתם הראשונה, ה״רוּקיז״. אחד מהם הוא אריק (מלווין גרג), צעיר מבטיח שנבחר ראשון בדראפט ופשוט משתוקק להתחיל לשחק, ובינתיים מתעניינת בעוזרת של ריי, סאם (זאזי ביטס), שמייצג אותו. לכדורסלן הצעיר יש גם סכסוך טוויטר מתוקשר עם שחקן טירון אחר, שהם מעוניינים לפתור במגרש. לאחר המון דיונים בחדרי ישיבות על המשחק עצמו, הזדמנות מפתיעה אכן מגיעה למשחק שיכול להיות פירצה חוקית או לפחות בתחום האפור. ריי מתנהג כאילו המציא את הכדורסל מחדש והשיב את השליטה בו לשחקנים, בעוד אריק חושש לקריירה שלו. כל זאת בזמן שמאחורי הקלעים נדרש הסוכן להיפגש עם מיני מנהלים, רובם לבנים (ביניהם זאכרי קווינטו וקייל מקלאכלן) בניגוד לגיבורי הסרט.

ישנן דמויות נוספות, למשל ביל דיוק האגדי בתפקיד מאמן כדורסל נוער, ועוד עלילות משנה והפתעות סיפוריות – אבל זה כל מה שצריך לדעת על הסרט מבחינת תקציר. עוד שווה להזכיר שמדי פעם צצים קטעי ראיון עם שחקני NBA אמיתיים שמספרים על שנתם הראשונה בליגה ומעניקים מעט יותר נפח רגשי למה שעובר על הדמויות, או משמשים כמעט כמקהלה יוונית לפרקים. הראיונות הללו מצולמים בשחור-לבן, כלומר מובחנים אסתטית וסגנונית מהסרט כולו, שכמו במקרה הקודם בו סודרברג עבד עם מכשיר אייפון כמצלמת קולנוע נראה פשוט נהדר רוב הזמן. כמו שקורה כשגם אני או אתם ואתן משתמשים במצלמה של הסלולרי, צילום מול השמש ובמיוחד כנגד חלונות יגרום לסינוור מסויים באיזור הזגוגית, ואני אישית עדיין לא משתגע על סצנות חשוכות או המצולמות בתאורה קלושה כאשר משתמשים בטכנולוגיה הזו. אולם, למצלמה הקלה והזעירה יש גם יתרונות כמו מיקום המכשיר בזוויות לא רגילות או תנועות מצלמה מורכבות יחסית המבוצעות בפשטות, ועל כך סודרברג ממש חוגג. הצילום בסרט מאוד מודגש ומנכיח כל ביט התנהגותי וכל רגש שאמור להיות מוצף במהלך סצנות הדיאלוג הרבות שהסרט מורכב מהן.

כדרמת ספורט, ״ציפור בשחקים״ כנראה דליל יותר בספורט עצמו אפילו מ״ג׳רי מגווייר״, אם לפנות להשוואה ברורה. יש בו הרבה יותר מלל ורגעים של שניים-שלושה אנשים משוחחים בישיבה מאשר הקפצות כדור או קליעות לסל, אבל גם זו בחירה מודעת המעוגנת היטב בעלילה. הרי הסרט מתרחש בתקופה בה הליגה מצויה בפגרה כפויה מסיבות שאינן ספורטיביות אלא כלכליות, והרעב למשחק הוא עצום בקרב השחקנים והאוהדים כאחד. יוצרי הסרט מנסים להעביר את התחושה הזו על ידי כך שהדמויות מדברות במקום לשחק, מה שמגביר את תחושת הקרייבינג אפילו אצל מי שהמשחק הספציפי הזה לא זורם בדמו (כמוני למשל). הסרט גם משתעשע עם הקהל בסוגים שונים של טיזינג שהולך ומתגבר – בין אם זו פגישה משרדית בה כדורסל קטן משמש כמשקולת נייר, או ביקור במגרש אימונים לנוער בו השחקנים רק רצים ולא מכדדרים, וכן הלאה עד שמגיע הדבר האמיתי.

הכל נמצא בסרט כדי להיות שופר לטענה המרכזית שעליה היצירה לא מתביישת לחזור בדיאלוג – מצב הכדורסל כרגע בארצות הברית הוא שרוב השליטה נמצאת בידי מקבלי החלטות, בדרך כלל גברים בחליפות, במקום אצל מי שאוחזים בכדור על המגרש, רובם גברים שחורים בגופיות ספורט. הענף הוא עסק כלכלי המגלגל סכומי עתק, עליהם רבים אלה שאשכרה מביאים צופים למגרשים ואלה שרק מרוויחים מכך, או גוזרים קופון על זוג נעליים שיימכר כי נלבש על ידי אתלט כזה או אחר. כמובן שישנם גם סופרסטארים שבעצמם הופכים לעסק כלכלי משגשג, אבל הסרט מתמקד בחוכמה בכאלה שזו שנתם הראשונה תחת חוזה מקצועני. יתרה מזאת, הדמות של אריק אמורה להיות של בחור מהשכונה המבקש להישאר נאמן לעצמו ולמי שהוא, שחקן כדורסל רחוב שהגיע לליגה של הגדולים מלמטה וחרד לעתידו כיוון שהווה שלו מוקפא.

דרך העיסוק בליגה מושבתת ובאלה שנפגעים מכך, יחד עם מיני דיונים משפטיים תיאורטיים, בוחן הסרט את הדימוי של משחק הכדורסל כיום. בסצנת מפתח, מועלה השאלה מהו בעצם משחק NBA. האם שני שחקנים עתידיים של הליגה שמקפיצים כדור על אותו מגרש ומצולמים באייפון על ידי מעריצים יכולה להיות סיטואציה מחייבת מבחינה חוזית וחוקית? האם יהיה מדובר במקרה כזה בהפרה של השביתה? הדיון בעצם ההגדרה דרך הפילטר של חוזה ומשפט נראה אבסורדי לחלוטין כשנזכרים שמדובר בספורט שחלקו הנאה וכיף, ורובו עבודה קשה ואימונים – כולם בחירה של האתלט המונע מאהבת המשחק יותר מאשר משיקולים כלכליים או אחרים, לפחות בתיאוריה. בפועל, ענפי הספורט הפופולריים היום בעולם מלאים בדוגמאות הפוכות, ולהציב במרכז הלב הרגשי של הסרט סוכן שחקנים, מי שמרוויח מכשרון של אחרים – הוא מהלך קולנועי מעניין ואמיץ.

הסרט מלא ברגעים מעוררי מחשבות מסוג זה, שאותי באופן אישי לקחו לכיוון של הגדרות קולנועיות, בטח ובטח בעודי צופה בסרט של נטפליקס בו אפילו משוחחים ישירות על נטפליקס בדיאלוג בשלב מסויים. האם סרט שצולם באייפון ומשודר בפלטפורמה ביתית דיגיטלית עדיין יכול להיקרא סרט, במובן של פילם? ואם כך מה ההבדל בין זה לבין סטורי באינסטגרם? מבחינה קולנועית גרידא, נדמה שסודרברג אף פעם לא מעוניין בחוויה חלקה עבור הקהל שלו. הצילום, כאמור, הוא דיסוננס בין ראוותנות מופגנת של זוויות ותנועה לבין העובדה שרוב הסרט הוא סצנות שיחה. מוזיקה א-דיאגטית כמעט ואין, או אפילו עולם סאונד עשיר מבחינת אמביאנט, כך שלהערכתי היוצר קיווה שנתרכז בטקסט, בסאבטקסט ובהופעות של שחקניו. כל המעורבים בהחלט עושים עבודה טובה עם דמויות שלא אמורות לעורר אהדה בהכרח, או בוודאות במקרה של השחקנים הלבנים. אין כאן הופעות יוצאות מגדר הרגיל בעיניי או כוכב אחד בולט, יותר כמו מאמץ קבוצתי אם להישאר בשדה הסמנטי של ספורט.

הסרט גם מציף נושאים נוספים כמו סוגיות גזע, ספינים תקשורתיים או הצדדים השליליים יותר שהטלפון הסלולרי מביא אל חיינו בכל הקשור לתיעוד זמין והפצה מהירה. מבחינת צדדים פחות חיוביים בנוגע לסרט עצמו, אציין שבמחינתי הוא בעצם התחיל באמת רק אחרי כ-50 דקות, קצת בעיה בסרט של כ-90 דקות, ושהווליום הרגשי לא באמת היה שונה בהרבה בין שיאיו לבין סצנות השגרתיות או האינפורמטיביות יותר. יכול גם להיות שכל התוויות כמו ״צולם באייפון״ או ״סרט של נטפליקס״ הן דרכים להצטנע ואף להתחמק משיפוטיות יתר. בתור שכזה ״ציפור בשחקים״ הוא סרט לא רע בכלל, אבל אולי אם היה משווק ומוקרן בבתי הקולנוע אפשר היה להתבאס מן האגביות והנונשלנטיות שבו. בעיניי, אם סטיבן סודרברג מצא את הנישה שלו ועובד בה בקצב, אני האחרון שיתלונן על כמה סרטים ״בסדר גמור״ שלו לפני שיבריק שוב באופן מוחלט מתישהו בעתיד.