80 שנה ל-1939: השנה הגדולה בתולדות הוליווד?

1939 הייתה השנה הכי גדולה בתולדות הוליווד הקלסית.
הקביעה הזו היינה סוג של אקסיומה בשיח הקולנועי, הגדרה שהוליווד קבעה לעצמה ומשתמרת גם היום, למשל בפתיחה לסיכום שנת 2018 בקולנוע של אורי קליין. האם ישנם כלים מדידים לקביעה הזו? ומה הוביל אליה?

לכאורה, הטיעון המרכזי הוא כמות גדולה של סרטים משפיעים, שאהובים (יחסית) גם לאחר שנים. בפוסט זה אכן אסקור חלק מסרטי אותה שנה שהפכו לכאלה שכל חובב קולנוע קלסי מכיר, אך ייתכן ושנים אחרות מעמידות מצבור סרטים מרשים לא פחות, אולי להוציא סרט אחד יוצא דופן אליו עוד אגיע. ייתכן וזו השנה הכי גדולה של הוליווד גם ביחס לנסיבות שלא בהכרח ניתן לראות על המסך: זו אולי השנה האחרונה בה השליטה המוחלטת של האולפנים הגדולים על הסרטים הייתה בשיאה, וסדקים כבר החלו לצוץ. משמע, זו השנה שהאולפנים מגדירים כגדולה ביותר שכן אחר כך כוחם נחלש.

כמו כן, עצם ההגדרה של שנה זו כשנה הגדולה בתולדות הקולנוע מצביע גם על הניתוק של הוליווד מן העולם. כיצד ניתן להגדיר שנה בה פרצה מלחמת העולם השנייה כשנה מוצלחת? אולי רק בתעשיית קולנוע שבה נמענה כמעט לחלוטין מסרטים שעוסקים במלחמה באופן ישיר, ואף שמרה במקרה של כמעט כל האולפנים הגדולים על הפצה בשוק הגרמני שהיה חשוב יחסית, גם בתקופה בה האולפנים בעיקר הסתכלו על ההצלחה בארה"ב. אולם, גם לקביעה זו יש יוצא דופן בולט עליו עוד אגיע. בהמשך הפוסט אבחן אלמנטים שונים בשנה דרך הסרטים הבולטים שיצאו במהלכה ודרכם אולי אגע מעט בסיפור כולו במטרה להבין האם אכן הייתה זו שנה מיוחדת ומה מייחד אותה.

חלף עם הרוח

הסרט שניצב מעל השנה כולה. זה שלבדו ניתן לומר כי הוא הכי מצליח בתולדות הוליווד ובמקרה שלו זה גם מדיד. ההפקה של דיוויד או. סלזניק לא רק סחפה את פרסי האוסקר עבור סרטי השנה, היא ניפצה את הקופות עם רווחים של יותר מ-189 מיליון דולר בזמן באמת בארה"ב. יחד עם יציאות נוספות של הסרט לבתי הקולנוע לאורך השנים הוא מגיע לסכום של 198,676,459 דולרים של הכנסות, לפני חישובי אינפלציה. לשם השוואה, אף סרט אחר שיצא בשנת 1939 לא עבר את רף 10 מיליון הדולר. לפי חישובי אינפלציה זו הסרט הכי מצליח בתולדות הוליווד בפער גדול מן המקום השני (״מלחמת הכוכבים״). אגב, צריך לעשות התאמות לא רק לאינפלציה אלא גם לכמות תושבים בארה"ב שהייתה אז קטנה מהותית מן ההווה.

בקיצור, 1939 היא בראש ובראשונה השנה בה צולם ויצא הסרט הכי מצליח אי פעם, ובנושא זה אין תחרות ולמעשה זה די מדהים כי השנה הולידה עוד סרטים זכורים ואהובים מלבדו. הייתי כותב עוד על הסרט, אבל כבר הרחבתי עליו בעבר בבלוג זה ולא רק בו, וגם אור כתב טקסט כחלק מפרויקט זוכי האוסקר מכל הזמנים. בנוסף, אחד מן הפוסטים הראשונים בתולדות הבלוג עסק בבמאי. אולי זו עוד עדות לגדולה של הסרט שמוסיף להיות אהוב גם בעידן בו הגזענות שלו אמורה להפוך אותו לבלתי ראוי להקרנה. יש לציין כי מדובר באחד מן הסרטים האחרונים שיצאו בשנת 1939, בתקופה בה הוליווד עדיין לא הוציאה את הסרטים היוקרתיים רק לקראת סוף השנה, והפצה בכל הערים בארה"ב בו זמנית לא הייתה דבר שקרה. לכן, הסרט אומנם יצא בשנת 1939, אבל את רוב המיליונים שלו הרוויח בשנה שאחריה.

הקוסם מארץ עוץ (ועוד סרט פחות מפורסם)

הסרט השני (למעשה הראשון) עליו חתום ויקטור פלמינג כבמאי בשנת 1939 הפך ברבות השנים לאפילו יותר אהוב מן הלהיט הקופתי הגדול של כל הזמנים. זהו סרט שכל ילד אמריקאי (ורוב הילדים במקומות אחרים) רואה בטלוויזיה ולא שוכח אותו עד לשלב בגיל ההתבגרות בו הוא מנסה לצפות בו בסנכרון עם אלבומים של פינק פלויד. אחד מן המיתוסים ששמעתי פעמים רבות לגבי הסרט הוא שאולפני MGM לא ידעו כיצד לשווק אותו ולכן הוא נכשל, או לא ממש הצליח, כאשר יצא לראשונה לבתי הקולנוע. שמעתי את זה כל כך הרבה פעמים (למשל במפגש לרגל 25 שנים ל"הנסיכה הקסומה") עד שהתחלתי להאמין בזה.

ובכן, מדובר בשובר קופות התשיעי הכי גדול של השנה ולסרט שהצליח יותר בקופות מכל סרט אחר שהפך לאייקוני באותה תקופה, אם כי גם כאן יש חשיבות קטנה ליציאה מחדש לבתי הקולנוע. בעוד ״חלף עם הרוח״ זכה כמעט בכל אוסקר אפשרי, ״הקוסם מארץ עוץ״ קטף שני פרסים משל עצמו על המוזיקה המקורית ועל אחד מן השירים הכי יפים ומצוטטים שאי פעם נכתבו עבור אמריקאי. גם הביקורות שדגמתי היו חיוביות, אם כי לא יכלו לשער כי מדובר בסרט שהיה קאנוני עבור דורות רבים של צופים. קשה לשער דברים מסוג זה בזמן אמת.

הסרט הצליח בין היתר בגלל שהוא הפך לתו תקן לשני סוגים שונים של סרטים, שניהם היו קיימים גם לפניו אבל שונו בעקבותיו: סרטי ילדים וסרטי מסע. מן האגף של סרטי הילדים, הסרט למעשה בונה את הנרטיב של מסע הרפתקאות קסום שהוא כולו בגדר ספק חלום וגם נותן את מוסר ההשכל שהעולם היה צריך לשמוע בתקופת היציאה מן השפל הגדול (שהסרט מתייחס אליה ישירות) אל מלחמת העולם השנייה: בסופו של דבר, האהבה שבבית הדל חזקה יותר מכל עושר או נס. הגדולה של הנעלים האדומות היא ביכולתם להוביל בחזרה לפלא שהוא השחור-לבן.

בתור סרט מסע, ״הקוסם״ מציג בחלקו הראשון את הדגם הקלסי של יעד שונה עבור כל אחת מן הדמויות הראשיות, את הצורך שלהן לשלב כוחות ואת ההליכה המשותפת בשביל המוביל על היעד המובטח. אבל אז הם מגיעים ליעד די באמצע הסרט ומבינים כי עליהם לצאת למסע אחר, בשביל לא מסומן ותוך סיכון גדול יותר. בסופו של דבר, גם במסע הזה יש מטרה וכל אחד מן הגיבורים משיג את מה שהוא חפץ בו לא רק בגלל המסע הפיזי, אלא גם ובעיקר מכיוון שדרך המסע המשותף הוא למד להכיר את עצמו טוב יותר והבין כי מה שחיפש היה כל זמן בתוכו. ההגעה הן למקומות המופלאים והן השיבה הביתה לחיים טובים יותר מנקודת המוצא הפכו למאפיין שלא מעט סרטים אמריקאים, ובסרט זה זוקקו לצורתם הטהורה ביותר.

קסמו של הסרט הוא גם בכך שהוא ייצר דברים שלא ניתן לשים בשום נוסחה: השיר על המקום מעבר לקשת טוב יותר משירים אחרים בעשור הכי טוב של כתיבת שירים עבור קולנוע הוליוודי (המיתוס מספר שהאולפנים רצו להוריד את השיר מן הסרט אחרי הקרנות מבחן). המשחק של ג'ודי גרלנד בתור ילדה צעירה ממנה משלב תמימות עם ניסיון שהשחקנית רכשה במשך שנים. השימוש הראשוני יחסית בצבע (היו סרטים בטכניקולור גם לפני 1939 אך הם לא היו רבים ואף אחד מהם לא נחרת בזיכרון הקולקטיבי), והתחפשות של הדמויות, הם שילוב של מקצוענות הוליוודית עם חספוס שמראה לנו כי לא מדובר באמת באריה או דחליל. כמעשה קסמים כל החלקים מתחברים לשלם הגדול מסך חלקיו וגם החלקים היותר תמוהים בסרט (טיפולי היופי שהדמויות מקבלות למשל) מעלים חיוך. בעיקר, הסרט מחזק את האמונה של הקהל בכך שטוב לו בחיים: הקסם ההוליוודי הוא מענג, אבל הוא למעשה רק אשליה, ועדיף לחיות בעוני של קנזס בסביבה אוהבת. את הרוע הגדול ניתן להכניע בעזרת הדבר הפשוט ביותר.

בכל זאת, זה לא היה הסרט הכי מצליח בכיכובה של ג'ודי גרלנד מאותה שנה. התואר הזה שמור ל״תינוקת לנשק״ (Babes in Arms), סרט שכיום עדיין אהוד בקרב חובבי סרטים מוזיקליים אבל לא זוכה להכרה רחבה יותר. בסרט מככבת גרלנד לצד מיקי רוני, עמו שיחקה בסרטים רבים נוספים כשני כוכבים ילדים שהפכו לכוכבים מתבגרים, שהפכו לכוכבים מתוסבכים שיצר אולפן MGM. עלילת הסרט עוסקת בילדים ובני נוער שמעלים מופע בידור בעצמם לאחר שהוריהם הבדרנים נקלעים לקשיים כלכלים עקב ירידה בפופולריות של מופעי בידור עקב הגעת הסרט המדבר. החשיבות של הסרט הזה היא בעיקר מאחורי הקלעים: הבמאי היה הכוריאוגרף פורץ הגבולות באזבי ברקלי שבעבודתו כאחראי על קטעי הריקודים ומאוחר יותר כבמאי באולפני האחים וורנר הגדיר את הדרך בה ניתן להשתמש במצלמה ועריכה כחלק מן הריקוד בקטעים קולנועיים. זה היה הסרט הראשון שביים לבדו באולפני MGM ולמעשה הוא מעודן ביצירתיות שלו יחסית לבמאי. זה כי ב-1939 המפיק היה לא פחות חשוב וזהו הסרט הראשון כמנהל יחידת הפקה של המפיק הכי גדול של סרטים מוזיקליים באולפן, ארתור פריד.

פריד, כותב מילים לשירים בעברו, היה מעורב כמפיק בלי קרדיט ב״הקוסם מארץ עוץ״, בטרם קיבל בסרט זה הזמנות לעבד מחזה מצליח מברודווי לסרט מוזיקלי כראש יחידת הפקה. ההצלחה של הסרט (כתשעה ורבע מילון דולר בקופות בארה"ב, הלהיט החמישי הכי מצליח של השנה), אפשרה לו להמשיך לפתח את הסרטים המוזיקליים הגדולים של האולפן הזוהר ביותר בשנות הארבעים והחמישים. זה ידרוש ממנו לחורג מן השנה הנתונה, אבל יש לציין כי מדובר בקריירה משפיעה ומצליחה עד ימינו, באופן שיש מעט דמויות בהוליווד שמשתוות לה. בין היתר, פריד הפיק את ״שיר אשיר בגשם״, ״אמריקאי בפריז״, ״קרון הלהקה״,״פגוש אותי בסנט לואיס״,״ג'יג'י״ -וזו רשימה חלקית.

על מנת לסגור את פרק גרלנד, יש לציין כי בגלל צילומי ״הקוסם מארץ עוץ״ היא נעדרה באותה שנה מסדרת הסרטים הכי ארוכה ומזוהה באותן שנים עמה ועם מיקי רוני – סדרת סרטי אנדי הארדי. הסדרה החלה כסרטים על משפחת הארדי כולה, משפחה כל-אמריקאית בה רוני מגלם את אנדי המתבגר וגרלנד אות ידידתו הקרובה והאפלטונית לרוב. הסדרה כללה 16 סרטים שהופקו לאורך כעשור ו״Andy Hardy Gets Spring Fever״, הוא בהחלט אחד מהם גם אם אין בו את גרלנד – והוא עדיין היה להיט. מה שבא ללמד שגם אז הוליווד ידעה לשווק סדרות סרטים פופולריות שנראו כמו מוצר כמפעל. אבל באותה שנה, דברים חד-פעמיים הצליחו יותר.

השנה של ג'ון פורד 

שוב אני נאלץ לתת קישור לטקסט בוסרי שהופיע בימים הראשונים של הבלוג. ב-1939 חוזר הבמאי ג'ון פורד לז'אנר בו החל את הקריירה, המערבון, ויוצר את ״מרכבת הדואר״ והופך בסרט אחד את ג'ון ויין משחקן בסרטים נידחים לכוכב גדול, בדרך להיותו הסמל הגדול ביותר של אמריקאיות קשוחה ואבהית. אבל ״מרכבת הדואר״ או ״כרכרת הדואר״ (Stagecoach) הוא יותר מזה. הוא הסרט שארסון וולס ראה 40 פעם לפני שיצא לצלם את ״האזרח קיין״, הסרט שמגדיר הן את הבנייה של ארה"ב מחדש דרך חיבור בין החלקים השונים של האוכלוסייה (כל עוד הם לבנים) ומעניק ברכה למי שמצליח לצאת מן הציביליזציה. זה גם סרט גזעני כלפי ילידים אמריקאים, אבל סצנת המתקפה שלהם על המרכבה נהדרת כמעט כמו הדו-קרב שכמעט חותם את היצירה. פורד, שקיבל ארבעה פרסי אוסקר לבימוי במהלך הקריירה, שנכון לכתיבת שורה זו יותר מכל אדם בודד אחר ושווה ערך לכל הבמאים המקסיקנים ביחד לפחות לעוד כמה שבועות, קיבל על סרט זה את המועמדות השנתית שלו לאוסקר.

אולם, ייתכן וזה לא הסרט הכי טוב שהוא ביים באותה שנה. סרט ביוגרפי על נשיא ארה"ב הנערץ אברהם לינקולן נראה מועמד טבעי יותר לפרסים, אבל ״מר לינקולן הצעיר״ (Young Mr. Lincoln) הסתפק במועמדות בודדת לסיפור הכי טוב (באותם שנים האוסקר הבדיל בין סיפור לתסריט). אולי בגלל שמדובר בסרט שהוא די רדיקלי ביחס לסרט הביוגרפי הטיפוסי ולמעשה מקדים את ״לינקולן״ של ספילברג לא רק בעיסוק בתקופת חיים קודמת של אותו גיבור, אלא גם בניסיון להגדיר את האדם דרך תקופה קצרה יחסית בחייו. במקרה של סרטו של פורד, הוא מסתיים רגע לפני ההחלטה להיכנס לפוליטיקה. השאיפה של לינקולן לצדק מתבטאת דרך הקריירה שלו כעורך דין הנזעק להגן על שני אחים שמואשמים ברצח וההמון כמעט מבצע בהם לינץ' (בשנות השלושים לינצ'ים היו חלק מן החדשות בארה"ב בהקשרים גזעניים שהסרט רומז עליהם). כפי שהסרט מהלל את לינקולן, בגילומו הסמכותי של הנרי פונדה, הוא מראה גם את האלימות בחברה האמריקאית ואף מוצא צדדים אפלים בגיבור שלו, שדומה כי נקרא לפוליטיקה מתוך מקום אפל.

אף אחד משני הסרטים הללו לא היה הלהיט הכי גדול של פורד באותה שנה. זה היה ״תופים לאורך המוהוק״ (Drums Along the Mohawk), סרט שהולך אחורה יותר בהיסטוריה האמריקאית, לתקופה בה גם חלקים ממדינת ניו יורק היו סוג של מערב פרוע. סביב מלחמת האזרחים האמריקאית, זוג צעיר (הנרי פונדה וקלודט קולבר) מנסה להתחיל חיים חדשים בחווה בעמק המוהוק ושורד התקפות הן מצד הבריטים והן מצד ילידים אמריקאים שהבריטים מגייסים לעזרתם. אבל ארה"ב שורדת בנחישות.

בשנה אחת, פורד כיסה כמאה שנות היסטוריה שהפכה את ארה"ב למה שהיא ערב הכניסה למלחמת העולם השנייה: קבוצה של אנשים שמאמינים בזכויות הפרט ויכולים להתאגד למה שהם חושבים כמטרה צודקת והם מאמינים בהחלט כי כל בני אדם נולדו שווים, אבל לא מסוגלים לא לראות במיעוטים אתניים סכנה. בכל הסרטים יש מימד של ביקורת עצמית ופורד רומז בהם כי מי שבנה את החברה האמריקאית ביצע מעשים אלימים או נעזר באחרים שביצעו את המאבק האלים עבורו ונותרו ללא נחלה משל עצמם בחברה הצודקת אשר קמה. הוא המשיך לפתח נושא זה בסרטים מאוחרים יותר, אבל בסוף שנות השלושים דומה כי הוא היה בשיא תהילתו כמגדיר את העבר האמריקאי ואת הערכים בהם האמין. שינוי ביחס שלו לנושאים הללו יחל כעבור שנים ספורות, כאשר פורד יתגייס ליצירת סרטים עבור הצבא האמריקאי במלחמה ויבין כי הוא היה מעודן ברמיזות לצדדים האפלים בגיבורים שלו. זו הזמנות להמליץ על הסדרה התיעודית הזמינה בנטפליקס ״חמישה חזרו״, אשר עוסקת בחמישה במאים הוליוודים בימי מלחמת העולם השנייה. ביניהם גם הבמאי של הסרט הבא.

מר סמית' הולך לוושינגטון

בזיכרון הציבורי, הבמאי שעיצב יותר מכל את הערכים האמריקאים נוסח הוליווד ואת הניצחון שלהם על הבעיות בחברה האמריקאית אינו פורד, אלא פרנק קפרא. בסרטים של קפרא יש לא פעם עצב משולב בהומור ולצד הערכים והאהבה אשר הגיבורים שלו מוצאים, יש הרבה שחיתות ברקע. הדבר בולט במיוחד בסרטים שזכו לכינוי "טרילוגית האדם הפשוט". בראשון שבהם, ״מר דידס הולך העירה״, אדם מעיירה קטנה יורש הון עתק ואף כי הוא לא ממש מעוניין בו, הוא נוסע לניו יורק, הופך למושחת, מואשם באובדן שפיות במזימה להשתלט על כספו, מוצא מחדש את האמונה שלו בעזרה הדדית ובאדם הקטן וזוכה בסוף הטוב. שני הסרטים האחרים בטרילוגיה עוסקים ישירות בממסד הפוליטי. בכל אחד מן הסרטים הגיבור נאבק לא רק בממסד תאב הבצע, אלא גם בעיתונאית שמנסה לפתות אותו בחיפוש אחר סקופ, בזה לתמימותו בטרם היא מתאהבת בו ועוברת לצד שלו.

הסרט השני בטרילוגיה יצא בשנת 1939 ולא במקרה הוא הסרט הכי מצליח והכי זכור מבין השלושה. ״מר סמית' הולך לוושינגטון״ מציג את ג'ימי סטיוארט בתור האמריקאי התמים שמאמין בהבטחות של פוליטיקאים, פועל למען הנוער ובעיקר למען תנועות הנוער הצופים בה הוא מתנדב גם בגיל מבוגר. מושל המדינה בה הוא חי ממנה אותו לסנטור בעקבות סנטור שנפטר, מתוך אמונה כי מדובר באדם תמים שלא יבין שמשתמשים בו כבובה על מנת להכשיר שטח של שמורת טבע לטובת בנייה עבור אנשי עסקים. אלא שמר סמית' מבין כי הוא נבגד בידי האשים עליהם סמך ומעקב את חקיקת החוק על ידי סירוב לרדת מבימת הנאומים בסנאט עד אשר יגיעו הראיות לשחיתות נחשף עליה. הסרט מציג את וושינגטון בשיא העליבות שלה, אבל גם את הכוח של אדם אחד הנתמך בידי המוני ילדים. בסופו של דבר הוא מראה את האור גם לציניקנים ומפיל את הלב השחיתות. טוב הלב של סטיוארט כמו גם חוסר ההבנה שהוא משדר לפעמים בשיחה הופכת אותו כמתאים כמו כפפה ליד לתפקיד, יותר מגרי קופר שכיכב בשני החלקים האחרים בטרילוגיה.

יחד עם ״אלו חיים נפלאים״, קפרא וסטיוארט יצרו את הדימוי של האמריקאי הערכי שרואה את מה שהוא נלחם עבורו ואהב נלקח ממנו ומגיע עד לתהום של ייאוש – אבל בטרם הוא מאבד לגמרי את אמונתו במה שנתפס כטוב, הטוב גובר. יש סיבה לחיות, יש סיבה להאמין כי המערכת הדמוקרטית בסופו של דבר תפעל למען העם. אגב, הסרט הטוב ביותר בטרילוגיות האדם הפשוט הוא הסרט השלישי בה – ״נא להכיר: ג'ון דו״, משנת 1941. אבל זה כבר סרט אפל במיוחד והוא תוקף את היצר הפשיסטי לא רק של עיתונאים ופוליטיקאים, אלא גם של העם עצמו וזה הרבה יותר מדי על מנת להפך לקלסיקה גם בקרב הקהל הרחב.

נינוצ'קה

כאמור, עד שנת 1942 תמצאו מעט מאוד סרטים הוליוודים אשר תוקפים ישירות את הנאצים. זאת משום שראשי האולפנים, בראשות לואי בי. מאייר מ-MGM, האמינו כי השוק הגרמני הוא שוק רווחי. אבל ברית המועצות הייתה אויב לגיטימי, שנים ספורות לפני שהפכה לבת-ברית. ולאולפנים הייתה את גרטה גרבו, כוכבת ענקית בעלת מבטא צפון-אירופאי בולט. כך שסרט בו היא מגלמת ראש משלחת קומוניסטית למערב יצא לדרך, במטרה להפוך להיות הקומדיה המדברת הראשונה בכיכובה של גרבו, שגילמה בעיקר נשים בעלות סיפור טרגי. הרעיון היה לשווק את הסרט בתור "גרבו צוחקת" כעשור לאחר ש״אנה כריסטי״ יצא בכרזה "גרבו מדברת". הבמאי המיועד היה ג'ורג' קיוקור, אבל הוא הועבר על מנת לא לביים בסופו של דבר את ״הקוסם מערץ עוץ״ ו״חלף עם הרוח״. לכן נשכר הבמאי היהודי-גרמני המבריק ארנסט לוביטש, שבדיוק הפך לעצמאי אחרי שנים בהם זכה להצלחות באולפן פראמונט אשר גם עמד בראש יחידת ההפקה שלו תקופה קצרה.

מעמד זה איפשר ללוביטש לשכתב את התסריט המקורי של וולטר רייץ' בעזרת צוות התסריטאים החביב עליו, צ'ארלס ברוקט ובילי וילדר, שב-1939 עוד לא חשבו כי תסריטאים שנונים יכולים לעבור להפקה ולבימוי בהתאמה. יחד הם עיצבו את הסיפור על הקומוניסטית הקשוחה שמתאהבת בצרפתי לאחת מן הקומדיות הרומנטיות הכי מוצלחת הן מבחינת הצחוק והן מבחנית הרומנטיקה. מלווין דאגלס בתפקיד חייו לצד גרבו, אשר מעבירה היטב גם קשיחות, גם סקרנות מן ההנאות הקטנות של החיים ובסופו של דבר גם אהבה. אם כי רגעי השיא של הסרט הם אלו הבנויים על הניגוד בין החזית הקשוחה שלה (שחקן האימה בלה לוגסי הוא אחד מן הסגנים המלווים אותה) לבין הקלישאות של סרט רומנטי המתחרש בפריז, ועוד עם מחזר אובססיבי ופיוטי. או במילים של הסרט: "השעה חצות נינוצ'קה, חצי מפריז עושה אהבה עם החצי השני", רגע לפני שדאגלס פותח במונולוג עוד יותר פיוטי עם סאבטקסט אירוטי על מנת להפשיר את היחסים הבינלאומיים. חיצי הביקורת של הסרט הם הן בעיקר כלפי ברית המועצות ("אני עוקב אחרי תכנית חמש השנים שלכם כבר עשור") אבל גם כלפי כל העמדה של אידיאל אחר לפני האהבה הרומנטית. ייתכן ולוביטש מעולם לא ביים קומדיה יותר סוחפת, אולי עד הכניסה של ארה״ב למלחמה, אז נתנו לו לבסוף לבקר את הנאצים.

הסרט יוצא דופן שמספר את הסיפור

היה סרט אחד שנעשה על ידי אולפן הוליוודי גדול שבכל זאת העז לתקוף את הנאצים. ״וידויים של מרגל נאצי״ (Confessions of a Nazi Spy) שביים אנאטול ליטבק עבור אולפני האחים וורנר, עסק בסיפור אמתי של סוכן FBI שחשף מרגל נאצי בארה"ב וגם ריגל אחרי הנאצים בגרמניה. מדובר בסרט ריגול מהנה אך שגרתי שנעזר בשחקן הנהדר אדוארד ג'י רובינסון, אך בנסיבות של שנת 1939, הוא יוצא דופן. האולפנים ההוליוודים האחרים ניסו למנוע את הפקת הסרט וגם הממשלה עצמה העבירה לאולפנים מסר שעדיף שלא להרגיז את הגרמנים. אבל האחים וורנר עצמם היו מחוברים למורשת היהודית שלהם וקשובים יותר לנושאים חברתיים.

הסרט זכה לביקורות חיוביות ולחיבוק מצד חלק מן המפה הפוליטית ובאזורים שמאלניים בארה"ב הוא אף היה הצלחה כלכלית. בחלקים אחרים במדינה סירבו להקרין אותו או שבאו אליו מעט צופים, לפחות עד כניסת ארה"ב למלחמה מחדש. שחקנים גרמניים שהגירו לארה"ב בגלל פחד מן המשטר קבלו הזדמנות לתפקידים טובים, דבר נדיר עבור בעלי מבטא כבד, אולם בגלל חשש לבני משפחה שנותרו במולדת חלקם סירבו לתפקיד ואחרים הופיעו בשם בדוי. סרטי האחים ורנר הוחרמו בגרמניה והאולפן לא שב לאשר הפקה של סרט אנטי נאצי עד ל-8 בדצמבר 1941, יום אחרי כניסת ארה"ב למלחמה. או אז האולפנים החלו לשכתב מחזה שדחו בעבר בשם "כולם באים לריק" והפכו אותו ל״קזבלנקה״ – הסרט שלקח בעלות גם על פריז מ״נינוצ'קה״. אבל זה כבר עניין לשנה אחרת.

עוד ציונים לשבח

יש עוד הרבה מה לבחון והרבה סרטים קאנוניים מהשנתון. למשל הסרט שג'ורג' קיוקור כן השלים ב1939, ״הנשים״ – מלודרמה עתירת כוכבות שהיה לסרט הראשון שכל הקאסט שלו הורכב מנשים בלבד. זה היה אחד מ-20 הסרטים הכי מצליחים קופתית של השנה. גם הבמאי האחר שביים חלק מ״חלף עם הרוח״ בלי לקבל קרדיט, סם ווד, יצר להיט – ״היה שלום, מר צ'יפס״, על מורה מעורר השראה שמביט בשלב מאוחר על חייו. רוברט דונאט זכה באוסקר על תפקידו בסרט זה, מנצח את קלארק גייבל באחד מן ההפסדים הבודדים של ״חלף עם הרוח״ בטקס בו שלט.

העלילה על גבר ואישה שנפגשים בחופשה, מתאהבים וקובעים להיפגש משום מה רק בעוד שישה חודשים נוסתה בפעם הראשונה על ידי הבמאי הנהדר ליאו מק'רי בסרטו ״סיפור אהבה״, – סרט שנותן ל״נינוצ'קה״ סוג של קרב על תואר הקומדיה הרומנטית המוצלחת של השנה. מק'רי בעצמו יביים לסרט רימייק בשם ״רומן בלתי נשכח״, ושכחתי כמה גרסאות נוצרו לסרט מאז. עוד שווה להזכיר כי וויליאם וויילר יצר את העיבוד שלו ל״אנקת גבהים״. הסרט הכי מצליח באותה תקופה שלא כלל את התבוסה של הדרום אלא התרחש מעט מאוחר יותר הוא ״ג'סי ג'יימס״, אחד מתוך עשרות עיבודים לחייו של פורע החוק הנודע. טיירון פאוור היה ג'סי ג'יימס, הנרי פונדה הפורה היה אחיו, פרנק. והרשימה עוד ארוכה.

רק במהלך השנה איגוד השחקנים הצליח להגיע להסכם המגביל את שעות העבודה ביום, מה שיהפוך הפקות למורכבות יותר החל מן השנה הבאה. השליטה המוחלטת של האולפנים בכל שלבי היצירה תספוג מכה כאשר פרסטון סטרג'ס יראה ב-1940 כי תסריטאי שמביים בעצמו יכול לייצר להיטים, ומיד אחריו בילי ויילדר וג'ון ויוסטון עשו מעבר דומה. ב-1939 כמעט כל הסרטים הם יוזמה של המפיקים או ראשי האולפנים שנתנו פקודות לבמאים ולתסריטאים. זה עדיין יהיה המצב לגבי רוב הסרטים גם במהלך שנות ה-40, אבל יותר ויותר כותבים יבחרו בעצמם את הפרויקטים ובשלב מסוים גם שחקנים וסוכני שחקנים ייכנסו לתמונה.

אבל יצירה אישית הייתה אפשרית גם ב-1939 והאמנים הגדולים שעל חלקם כתבתי הטביעו חותם ומסר גם בלב המכונה ההוליוודית שמנסה לרצות את כולם. אולם, הסרט הכי מוערך בידי סינפילים רבים כיום שנוצר באותה שנה לא הופק בארה"ב, לא זכה להצלחה בזמן אמת, לא התעלם מן המלחמה הצפויה והיה עבודה של במאי שהיה כוכב בפני עצמו הרבה לפני שמישהו חשב על תיאוריית האוטר. אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.