״רפסודיה בוהמית״, סקירה

״רפסודיה בוהמית״ (Bohemian Rhapsody) מוצג כסרט ביוגרפי על סולן להקת קווין, פרדי מרקורי, אבל יותר מכך הוא סרט על המיתוס של מרקורי ושל הלהקה – וזה דבר מאוד שונה. לא שסרטי ביוגרפיה של זמרים נוטים להיות נאמנים למציאות יותר מאשר ליחסי הציבור של הלהקה, אבל דומה שבסרט זה, שבין מפיקיו נמצאים שני החברים הפעילים שנותרו בלהקה, בריאן מאי ורוג'ר טיילור (ג'ון דיקון פרש ממעורבות בלהקה), הולך רחוק יותר בהעדפת המיתוס על פני המציאות. זה כמעט מזכיר יותר את הסרט הבדוי לחלוטין משירי הביטלס, ״מעבר ליקום״, מאשר סרטים נוסח ״ריי״ או ״הולך בדרכי״. אם אתם רוצים לדעת דברים על מרקורי שלא ניתן לדעת מערך ויקיפדיה, זה לא הסרט בשבילכם. אלא אם אתם רוצים לדעת דברים שהם ללא ספק לא נכונים אבל כן נכנסו לסרט. במקום זאת, ייתכן והסרט מציע דיון מעניין בנושא שחוזר בהרבה סרטים השנה – המהות של כוכבי מוזיקת פופ על התפר שבין חיים אישיים לחיים ציבורים, כמו גם ביטוי אישי אמנותי מול דרישות מסחריות.

מבלי להיות מעריץ גדול של הלהקה, שמתי לב במהלך הצפייה לדברים שנוגדים את הידע שבכל זאת יש לי, בעיקר בכל הנוגע לסדר האירועים, כגון כתיבת השירים. ייתכן והסרט עושה זאת על מנת לוותר על הרושם שהוא גרסה רשמית לאירועים, דווקא כסוג של קריצה למעריצים. כך, שיר אחד מבוצע על הבמה מספר שנים לפני שהוא נכתב ואנו עוקבים אחרי תהליך הלידה של עוד שיר מפורסם מספר שנים אחרי התקופה בה יצא והפך ללהיט. אחרי הצפייה גיליתי גם שסיפור המפגש בין מרקורי לבין חברי הלהקה מוצג כאן בסצנה (שלא ממש עבדה עבורי בכל מקרה) שאין שום קשר בינה לבין המציאות. בקיצור, הסרט עוסק בלהקה שהיא מיתוס.

או אולי, כמו אלבום של קווין, הוא בעיקר מותיר את מרכז הבמה ללהיטים שלו דרך שורה של שירי אלבום נשכחים יותר. מעבר להשמעת השירים המוכרים של קווין בפסקול לצהלות המעריצים (שייהנו בסרט), ל״רפסודיה בוהמית״ יש שני להיטים קולנועיים, סוג של רגעי מפתח מרגשים שהכל נע סביבם – יצירת שיר הנושא של הסרט, שנבחר בשנת 2000 לשיר הבריטי הטוב של המילניום, והופעת הלהקה בקונצרט "לייב איד" הראשון בוומבלי, ההופעה הזכורה ביותר מאותו קונצרט שרבים טוענים כי היא הופעת הרוק הגדולה בכל הזמנים. שני הלהיטים הללו עובדים בסרט ומייצרים רגעים קולנועיים יפים, שניהם גם מכילים כמה בעיות.

רגע יצירת השיר מעורר השראה בעיקר בגלל שיוצרי הסרט נותנים לתהליך היצירה את הזמן הראוי, גם אם לא בצורה אמינה. יש משהו מלהיב בחיבור של רכיבים שונים באופן מבודד שאין בהם הגיון ליצירה שלמה ש…אין בה ממש הגיון אבל היא עובדת טוב מאוד ומלהיבה דורות של מאזינים. כך הסרט מרוויח את הזכות לפאר את השיר וגם להראות את הדרך הקשה שהייתה לו. קצת חבל שהוא עושה זאת בין היתר דרך דמות שטוחה למדי של בכיר בחברת התקליטים (בגילומו של מייק מאיירס המבוזבז) שדומה כי חברי הלהקה בכלל ומרקורי בפרט מתייחסים אליו כמושא ללעג גם כאשר הוא מממן את האלבום המאוד יקר שלהם, וגם כאשר הוא לא מוכן להוציא את השיר כסינגל ובכך מאבד את הלהקה.

אף כי השיר נתן את שמו לסרט, ההופעה ב"לייב אייד" היא זו שתופסת את המקום המרכזי ביותר ולכן היא גם פותחת ומסיימת את היצירה, כמו משקפת את המורשת העיקרית של הלהקה, את השיא של הקשר בין מרקורי לקהל. בניית ההופעה כרגע השיא של הסרט כרוכה בבנייה מחדש של הכרונולוגיה של הלהקה בצורה דרסטית יותר משינוי זמני היציאה של שירים. הרצון להפוך את ההופעה לשיא דרמטי גרם ליוצרי הסרט לדחוף את כל האירועים בחייו והאישיים וחיי הלהקה כמובילים לרגע השיא. נמסר כי הוא עזב את הלהקה בזעם על מנת להקליט שני אלבומי סולו לפני ההופעה, אך העזיבה הזו התבצעה בפועל יותר משנה אחריה והייתה פחות זועמת. כפועל נלווה, נמסר שהלהקה לא ניגנה ביחד במשך שנים טרם ההופעה בוומבלי, מה שמייצר מתח דרמטי יפה אך נטול קשר למציאות. גם הגילוי של מחלת האיידס שהרגה את מרקורי מתרחש בימים המובילים להופעה, כולל שיתוף עם חברי הלהקה את דבר מחלתו, אף כי ההופעה התקיימה 6 שנים לפני מותו ולא ידוע אם הוא כבר ידע בשלב זה כי הוא נשא HIV. בנוסף, מערכות היחסים שלו עם הוריו ופרטנרים רומנטיים נבנות כך כי יום ההופעה עצמו הוא היום בו הוא יסגור את כל הפינות ויגיע לשלמות ושלווה.

כל זה עובד נהדר בכל הקשור לבניית המיתוס של הדמות הראשית – כאמן מבצע בעל קול חד פעמי, שהמחלה ובעיקר הסתרתה חברו אחרי מותו לנרטיב גדול אודותיו. הכל נמצא ברקע של הופעה בת 20 דקות שהיא באמת אדירה והסרט משחזר אותה באופן מדויק ככל הניתן, בתוספת הגברת המימד הרגשי. קשה שלא להתרגש ובו זמנית לקפץ בכיסא נוכח השחזור של ההופעה. מצד שני, ההופעה האמתית זמינה לצפייה ברשת (למשל ביוטיוב) והיא אפקטיבית למדי גם בלי הרקע והדגשים של הסרט. בכל זאת, בהופעה זו מגיע גם לשיא הדיוק היפה של השחקן ראמי מאלק שנכנס היטב לנעלים הגדולות של מרקורי, בחיקוי לא פשוט של תנועות ומחוות גופניות ומבלי לוותר על הוספת משהו מעצמו לתפקיד.

הופעת המשחק הגדולה משתלבת במיתוס שהסרט בונה, על אדם ששמו האמתי הוא פארוק בולסרה והוא ברא את עצמו מחדש תוך שהוא מסתיר ורומז בלבד למרכיבים חשובים בזהות של רוב בני האדם, כמו הזהות האתנית שלו (פרסי שנולד בזנזיבר והתחנך בהודו) והזהות המינית שלו, כאשר אחרי מותו המינית הפכה לחלק מן המיתוס. אם תרצו, השם פרדי מרקורי איפשר לו לשמור את שתי הזהויות הללו בארון, אם כי מבט על המוזיקה שיצר ובעיקר מרכיבים בהופעה הציבורית שלו על הבמה ובקליפים מראה רמיזות עבות, כולל רמיזות למחלה בשירים שבוצעו אחרי היוודעה.

ניתן להאשים את הסרט בכך שהוא ממעט לעסוק במיניות של הגיבור. אף כי הוא נראה מתנשק עם גברים, פוקד מסיבות גייז ומדבר על הנטייה שלו, מערכת היחסים עם בן זוגו בשנים האחרונות זוכה למעט זמן מסך לעומת מערכת יחסים עם אישה, אשר סצנות המין עמה ארוכות מעט יותר מן ההתקדמות עם הגברים. איני מוצא בכך בעיה שכן זהו סרט על המיתוס ולא על האדם שמאחוריו. באותו האופן, ניתן גם להסביר את המקום הקטן יחסית ושאינו בנוי היטב שניתן להתמדדות עם מחלת איידס, שנראית בסרט רק בשלביה הראשונים.

עם זאת, יש לציין כי בסרט ישנם לא מעט רגעים בהם קיים עיסוק בפער בין האדם ובין הדימוי שהוא משדר, רגעים המשחקים גם על הפער בין זהות מוחצנת וחובבת מסיבות לחוסר יכולת לייצר אינטימיות של ממש בחיים האישיים, עם גברים ונשים, ידידים ופרטנרים מיניים. המחיר של סטטוס כוכבוּת הפופ ברגעים הללו הוא סוג של ויתור על הכרה עצמית או שלמות ביחסים עם אנשים אהובים, או הכחשה פנימית של אותה אהבה. אדם בעל משמעות בחיי מרקורי אומר לו בסרט ליצור קשר ברגע שהוא יהיה מוכן לאהוב את עצמו, וזה אולי מצביע על סוג של רכיב חסר באישיות. בגלל בניית המיתוס, הגיבור בסרט מוצג כמי שלא מטפל באמת בצרכיו הנפשיים ונמחק בידי הזוהר שיצר. מדובר בנושא מעניין שסרט מגובש יותר היה מפתח, אבל הסרט הזה לא נועד להטריד, אלא להיות מוצר פופ נגיש ומלהיב באופן שדי תואם את סוג המוזיקה שלהקת קווין יצרה.

בדיון בסרט כמוצר פופ, ראוי להזכיר גם סיפור ההפקה הארוך והסבוך של הסרט, שהוא יותר סרט של מפיקים (בהם חברי הלהקה) מאשר סרט של כותבים ובמאים. על הפרויקט הוכרז בשנת 2010 וסשה ברון כהן היה אמור לככב. מאז, זהות הכוכב שונתה ומספר כותבי תסריט/במאים פוטנציאליים התחלפו. בסופו של דבר חתומים על התסריט פיטר מורגן ואנטוני מקארטן, כל אחד מהם כתב דרפאטים שונים של התסריט בשלבים אחרים. הבמאי הוא בריאן סינגר, שהחל לביים את הסרט אבל לא שב מהפסקה בצילומים (גרסאות לסיבת העזיבה: משבר משפחתי/מחלה/סכסוך עם הכוכב/מישהו בהפקה נזכר שהוא הואשם בניצול מיני של קטינים), הוחלף באופן זמני בידי צלם הסרט ניוטון תומאס סייגל ובסופו של דבר באופן קבוע בידי הבמאי דקסטר פלטשר. איגוד הבמאים האמריקאי הוא זה שהחליט לתת את הקרדיט לסינגר, כי הם עדיין מתנגדים לנתינת קרדיט ליותר מבמאי אחד במקרים של החלפה. באופן אישי, לי קשה להתייחס אליו כאל "סרטו של בריאן סינגר" במקרה כזה – יש לסרט לא מעט יוצרים ואולי ניתן לכלול בהם גם את פרדי מרקורי האמיתי, לא רק בגלל החיים שהוא חי, אלא גם בגלל הזהות הבימתית/ציבורית שברא.

אין בסרט רגעים בהם קיימת תחושה של חוסר אחידות, מה שיכול היה להיות המקרה נוכח מעורבות של הרבה ידיים בהפקה. אין הכוונה לכך כי כל הסצנות בסרט טובות באותו אופן (הן לא, יש לא מעט רגעים נדושים/רגעים בהם הסרט מאכיל את הקהל בכפית), אלא לכך כי האווירה הקלילה יחסית נשמרת לכל אורכו, כמו גם ההכרה כי יש לכוכב גם צדדים אפלים יותר באישיות וכי לא תמיד היה נעים לשהות בסביבתו. הדבר מראה כי המערכת של הקולנוע יכולה לספק יצירה שלמה גם כקולקטיב ולא כיצירה של אמן בודד גדול. ההערצה לאמנים, במאי קולנוע כזמרים, היא לרוב לאוטרים המובהקים היוצרים יצירה אישית. אולם מה שהסרט הזה מציע הוא תוצאה של שילוב של גורמים השואפים לייצר שלם שמכוון לטעם ההמונים יותר מאשר לביטוי אישי.

היבט זה אולי מגדיר את כל תרבות מוזיקת הפופ, שדומה כי הקולנוע תוקף אותה השנה במספר סרטים, כאמור לעיל. אנסה לערוך השוואה בפסקאות הסיום, תוך התמקדות בדיון בסרט זה וברימייק המוערך ביקורתית (בעיקר מעבר לים) של בראדלי קופר לסרטי ״כוכב נולד״. דומה כי שני הסרטים מחפשים דרך להאדיר מחדש את האמן כיוצר המקריב מעצמו ביחס לקהל, בין עם מדובר בדמות האמתית של מרקורי או בשני הגיבורים הבדויים של ״כוכב נולד״, שכל אחד מהם משקף במידה כלשהי את השחקן המגלם אותו. מה שמעניין הוא ששני הסרטים עושים זאת בין היתר על ידי יצירת ניגוד בין האמן לבין תעשיית הפופ. קווין מצליחה ומייצרת את השיר ״רפסודיה בוהמית״, משום שהיא לא מקשיבה למה שאומרים המומחים והולכת עם היצירתיות של חבריה. קופר מחליט להוציא מסרטו כמעט לחלוטין את אלמנט הקנאה בין בני הזוג, שהיה דומיננטי בגרסאות הקודמות, ובסופו של דבר מציב את שני הגיבורים שלו בתור נציגים של אותנטיות שהיא לב האמנות, מול מפיק מוזיקלי שהוא דמות חד מימדית כמעט עד גיחוך. יש בך אלמנט של צביעות כי בסופו של דבר, שני הסרטים מאדירים תוצר שהוא תוצאה של דינמיקה בין האמן, הקהל, ואנשי תעשייה שידעו לכוון את האמן לעבר הטעם הפופולרי.

מול שני סרטים אלו, שמעריצים בדרכם כוכב פופ אמיתי (פרדי מרקורי/לייידי גאגא), ראיתי גם סרט שבמבט ראשוני שונא את הגיבורה הפיקטיבית שלו ובז לתעשיית הפופ – ״ווקס לוק״ של בארדלי קורבט, שניתן לקרוא אותו כסרט שתוקף את התהילה המיידית ואת הפרסום של התרבות הפופולרית בימינו. אבל דווקא סרט זה, שאיני יודע מתי או האם בכלל יוקרן בארץ, הוא בסופו של דבר זה שמבעד לביקורת הכי אוהב את תעשיית הפופ, על כל פגמיה. הן המפיק המוזיקלי שפוקד על הכוכבת להשתנות והן הכוכבת מוצגים כצבועים ובאותה מידה כמקצוענים וכמי שמנסים באמת להלהיב את הקהל וגם לאהוב את האנשים שקרובים להם, אף כי הם לא יודעים איך ולמרות שהם פועלים רוב הזמן בצורה אנוכית. אבל שיקוף מורכב ונאמן של מוזיקת פופ לא יכול להיות סרט פופולרי, כפי שהקהל לאופרה קטן מן הקהל למוזיקת רוק-פופ. לכן, הן ״רפסודיה בוהמית״ והן ״כוכב נולד״ עוצרים את עצמם במקומות בהם יכלו להיות רדיקלים. הם מייצרים רגעים נפלאים שחלקם נהרסים על ידי עריכה שמסבירה לקהל את מה שהוא יכל להבין לבד. אבל הסוג הזה של הליכה על בטוח תואמת את רוח הסרטים, ובסופו של דבר היא גם משרתת את הכישרון של האנשים בהם עוסק הסרט ו/או של השחקנים המגלמים אותם.