פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 14: "הנרדף" (1987)

מכל העיבודים לספרי סטיבן קינג, ייתכן ו"הנרדף" (The Running Man) הוא הפחות מזוהה עם מורשת הסופר. זה לא קשור רק לז'אנר והסגנון העתידני של הסרט, שבאים בניגוד לאימה העל טבעית שבוקעת מחיי היומיום כפי שמאפיינת את קינג, אלא גם לעובדה ששמו של הסופר בכלל לא מוזכר בקרדיטים, הפעם הראשונה אי פעם שזה קורה. הסיבה לכך פשוטה וקלה למדי – סטיבן קינג לא כתב את הספר עליו מבוסס "הנרדף". כלומר, הוא בהחלט כן, פשוט הוא לא חתם עליו בשמו אלא בשם העט שלו, ריצ'רד באקמן.
זאת הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בשמו של באקמן בפרויקט כל סרטי סטיבן קינג, אז מן הראוי שנקדיש לו כמה מילים.

הקצב המטורלל בו סטיבן קינג כתב ספרים הקשתה על המוציאים לאור שלא ידעו כיצד לשווק כל כך הרבה ספרים של אותו סופר פר שנה, ועל כן קינג החליט לכתוב בשם בדוי, ובכך הרוויח שני דברים: גם יכולת להוציא עוד ספרים ולקבל כסף, וגם לבחון האם יצירותיו מצליחות במנותק מהשם שכבר יצא לו.
תחת השם הבדוי, הוציא קינג ארבעה ספרים בין 1977 ל-1982, כאשר "הנרדף" היה האחרון שבהם. "רזה", אולי הספר המוכר ביותר של באקמן, יצא לאחר שקינג נחשף ובאקמן מת בדמי ימיו מ"סרטן ומקרה נדיר של סכיזופרניה". אבל אל דאגה, באקמן ישוב לתודעה שלוש פעמים נוספות לאחר מכן. פעמיים כאשר "יתגלו" ספרים נוספים שכתב ולא ראו אור, "המשליטים" (שיצא במקביל לספר של קינג, "דספריישן", והתנהל כמו סיפור זהה בעולם מקביל. זה קצת מורכב אבל מאוד מעניין, ושני הספרים ראויים לקריאה) ו"בלייז". בנוסף, קינג יקדיש לבאקמן את ספרו משנת 1989, "החצי האפל", שמספר על סופר ששם העט שלו מקבל חיים משלו ויוצא למסע קטלני. הספר יעובד לקולנוע בשנת 1993.

על אף שבשנת יציאת "הנרדף" כולם כבר ידעו שבאקמן מעולם לא היה קיים, קינג סרב לקבל קרדיט בסרט, ועל כן בכתוביות הפתיחה נכתב כי התסריט מבוסס על ספרו של באקמן. אבל האמת היא שזה גם חצי נכון, כי יש ממש מעט מאוד מן המשותף בין היצירה הספרותית הקצרה וסרט האקשן העתידני שנושא את שמה.
עלילת הספר מתרחשת איפשהו בין 2017 ל-2019, בארה"ב שלאחר משבר אפוקליפטי. גיבור הספר הוא בן ריצ'רדס, אב לילדה חולה ובעל לאישה שהתדרדרה לזנות, שעל מנת להציל את משפחתו מסכים להשתתף בשעשועון טלוויזיה פופולרי (אני לא לגמרי בטוח האם המונח "ריאליטי" כבר הוטבע אז), ובו יצטרך להימלט מפני רוצחים שכירים שיצאו להורגו, ואם יצליח לשרוד, יקבל פרס כספי גדול. רק לאחר שהמצוד מתחיל, ריצ'רדס מגלה שיש סיבה טובה למה אף אחד טרם זכה בפרס הגדול, ושהתוכנית היא למעשה כלי דיכוי של הממשלה מול אזרחיה החלשים והמדוכאים.
רק בשביל הקונטקסט, אמנם היה לנו את "רולרבול", של נורמן ג'ואינסון ב-1975 על משחק ספורט קטלני בעולם דיסוטופי, אבל בכל זאת חשוב להזכיר שהספר "הנרדף" יצא לאור ב-1982, שזה 26 לפני "משחקי הרעב", 19 שנה לפני "באטל רויאל", ו-18 שנה לפני "הישרדות", כך שלגמרי אפשר לומר שהסיפור הקדים את זמנו, ואפילו ניבא את העומד לבוא, לפחות בכל מה שקשור לתרבות פופולרית.

בגדול, מה שנשאר במעבר מהספר לסרט, הוא השנה בה הוא מתרחש, השם של הגיבור, ושעשועון הטלוויזיה, וגם זה בערך.
בסרט, אותו כתב סטיבן אי. דה סוזה (מתסריטאי האקשן הבולטים של שנות השמונים, שחתום גם על "48 שעות", "קומנדו", "מת לחיות", ובהמשך גם "האדסון הוק", "סטריט פייטר" ו"השופט דראד" גרסת סטאלון) וביים פול מייקל גלייזר המוכר יותר כדייב סטארסקי מהסדרה "סטארסקי והאץ'", בן ריצ'רדס הוא שוטר הלוקח חלק פעיל במשמרות הדיכוי של החברה האפוקליפטית. לאחר שהוא מגדל מצפון ומסרב להפציץ מהאוויר מחאה אזרחית של בלתי חמושים, ריצ'רדס נזרק למחנה עבודה, ומשם מצליח לברוח אך נתפס שוב ונאלץ להשתתף בשעשועון הטלוויזיה הפופולרי ביותר בעולם, "הנרדף", אותו אפשר לנצח רק אם תצליח לשרוד במסלול מכשולים בו ינסו להרוג אותך כמה מטובי המתנקשים בעולם, והכל בשידור חי.

בשונה מהספר, "הנרדף" הוא סרט אקשן אייטיזי להפליא, שהרבה יותר מתאים לכוכב שבמרכזו מאשר לסופר ממנו הגיעה העלילה. ארנולד שוורצנגר, כנראה ה"בן ריצ'רדס" עם המבטא האוסטרי הכבד ביותר אי פעם, היה אז בן 30 ובתהליך הפיכתו לאחד הכוכבים הגדולים של הקולנוע. "הנרדף" יצא 3 שנים לאחר "שליחות קטלנית", בתקופה בה השרירן האוסטרי היה רק גיבור של סרטי אקשן כמו "קונאן הברברי". רק לאחר מכן, עם "רד היט" ו"תאומים" (שהיה להצלחה קופתית היסטרית), שוורצנגר גם ייחשב כשחקן קומי אהוד.
שוורצנגר ללא ספק הרוויח ביושר את המעמד אליו זכה, אבל לא תהיה זו הכרזה פרובוקטיבית למדי אם אומר ששחקן גדול הוא מעולם לא היה. אין ספק שעקומת שיפור משמעותית נרשמה בהמשך הקריירה המרשימה של הבחור, אבל בואו נגיד ששיעורי המשחק שישתלמו בהמשך לא באו לידי ביטוי ב"הנרדף", שיצא ממש באותה שנה של "הטורף".
שוורצנגר, על אף הנוכחות המשמחת שלו על המסך, נותן ב"הנרדף" את אחת מהופעותיו הגרועות ביותר, וזה עוד מחריף מול הניסיון להעניק לו פאנץ'-ליינים בסיומו של כל סיקוונס אקשן. זה פשוט לא הגיוני איך הבחור מצליח לפספס כל ביט אפשרי. אפילו כאשר הוא מנסה לשחזר את המשפט המונומנטלי של "שליחות קטלנית" (I’ll be Back) זה לא מסתדר בכלל. מדובר, כנראה, בניסיון הכי גרוע של פאנץ'-ליינים בתולדות שוורצנגר עד "באטמן ורובין", שם הצליח לגרד תחתיות חדשות.

את שוורצנגר מגבים מריה קונצ'יטה אלונזו, שנאלצת להיות נציגת המין הנשי בסרט, למרות שדמותה שולבה בתסריט באופן מסורבל ולא רלוונטי לחלוטין, כנראה רק על מנת לייצר מתח מיני (שלא קורה על אף הניסיון). האמת שאלונזו היא אישיות די מעניינת, מסתבר. היא נולדה בקובה אך גדלה בוונצואלה, והתחילה את דרכה כדוגמנית אך המשיכה לקריירת משחק ולמוזיקה, תוך כדי שהיא מתחזקת גם פעילות פוליטית חברתית כמו התבטאויות כנגד פידל קסטרו ותמיכה בקהילה הלט"בית. היא עדיין מופיעה בסרטים גם היום.
עם זאת, את ההצגה גנב (ללא הרבה מאמץ) ריצ'רד דוסון המגלם את קילן, מנחה התוכנית. יש איזשהו ארכיטיפ די אהוד בקולנוע של מנחים, כמו ג'ואל גריי ב"קברט", ג'יג יאנג ב"הם יורים גם בסוסים" (סרט שיוזכר שוב בהמשך), ג'ורג' קלוני ב"מפלצת הכסף", סטנלי טוצ'י ב"משחקי הרעב" ופיליפ בייקר הול ב"מגנוליה". דוסון ללא ספק יכול להיחשב חלק מכובד מהחבורה הזו.

"הנרדף" מצליח להחזיק כסרט אקשן אייטיזי קאמפי מהנה למדי. נכון שהחוקים של המשחק לא ברורים (שמא נאמר כלל לא קיימים) וסצנות הפעולה איטיות למדי, אבל דווקא הצמצום של העלילה עובד היטב, הסטים שמרגישים כמו היכל לייזר קווסט בקניון לב המפרץ, והאפקטים שכיום אפשר למצוא בסטוריז של האינסטגרם רק מגדילים את ההנאה. בנוסף לאלו, אני חושב שהסרט כולל לא מעט רפרנסים לאייטיז, כאלו שמעט מאוד אנשים יכולים לזהות כיום. מעבר ל-I’ll be back שכמובן שרד היטב, ועוד בדיחה על חשבון דוקטור ספוק, יש גם בחדרי המערכת פוסטר של תוכנית בשם The Hate Boat, ואני חושד שהיו שם עוד רבים שפשוט לא היה לי סיכוי לזהות. זה אולי לא גורם ל"הנרדף" להיות סרט טוב יותר, אבל כן נועץ אותו באיזשהו רצף קונטקסטואלי מסויים ועל אף הכל בהחלט יש לו תהודה תרבותית.

אולי זה במקרה, אבל מעבר למה שהזכרתי מקודם בהקשר לסדרות ריאליטי ו"משחקי הרעב", יש משהו במבנה הנראטיבי של הסרט שמאוד מזכיר את "גלדיאטור" – גיבור שהוא חלק מהמערכת השלטת, שבעקבות מצפונו מאבד את מעמדו, וחוזר חזרה למרכז הבמה דרך אירוע בידור, סוחף את ההמונים דווקא בזכות רחמנותו ולא בזכות אכזריותו (הסצנה בה הקהל מתחיל לשנות את דעתו על הנרדף הוא לאחר שריצ'רדס מסרב לחסל מישהו שבא להורגו), ומערער את השליט. כמובן שצריך לזכור ש"גלדיאטור" הוא בעצם התגלגלות של "ספרטאקוס" ו"בן-חור", אבל ייתכן ול"הנרדף" יש חלק בנראטיב הזה. אני גם אזרוק שוב פנימה, כי אין לי שום סיבה לוותר על הזדמנות להזכיר את הסרט הזה בכל הזדמנות, את הדרמה החברתית המטלטלת של סידני פולק מ-1969 "הם יורים גם בסוסים", המבוססת על סיפור אמיתי בתקופת השפל הכלכלי בארה"ב, אז אורגנה תחרות ריקודים מכורה מראש שבה המנצח הוא זה ששורד אחרון על הרחבה.

אחרי הדרמה המרגשת "אני והחבר'ה" והאקשן העתידני של "הנרדף", הקולנוע של סטיבן קינג יחזור למסלול האימה, ובגדול. את האייטיז העמוסות יסגור לא אחר מאשר "בית קברות לחיות". אבל זה כבר לפרק הבא.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "קארי" (1976)
3. "אני והחבר'ה" (1986)
4. "סילבר בולט" (1985)
5. "בהילוך רצחני" (1986)
6. "קוז'ו" (1983)
7. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
8. "הנרדף" (1987)
9. "כריסטין" (1983)
10. "קריפשואו 2" (1987)
11. "יורקת האש" (184)
12. "ילדי התירס" (1984)
13. "קריפשואו" (1982)
14. "עין החתול" (1985)