״חיות אמריקאיות״ (American Animals), סקירה

בפסטיבל סאנדנס 2012 נחשף לראשונה ״המתחזה״ (The Imposter), סרטו של בארט לייטון. הסרט לאחד מסרטי השנה העוקבת גם אצלי וגם אצל אור, שאף הקדיש לו חצי סקירה כשצפה בו כשנה לאחר הבכורה העולמית. כיוון שהסרט ההוא לא הוקרן מסחרית בישראל אני עדיין לא בטוח עד כמה הוא מוכר או שגור בשיח, אבל בהחלט טורח להזכיר אותו בכל הזדמנות כיוון שההשפעה שלו הייתה עצומה בעיניי. זאת משום שבחמש-שש השנים האחרונות העלייה בפופולריות של סרטי דוקו-פשע, או ״פשע אמיתי״ כפי שנקרא תת-הז׳אנר לאחרונה, הובילה להמון אחים חורגים לסרט ההוא, או שמא עליי לכנותם חקיינים ומושפעים. זה נכון שארול מוריס היה שם קודם וששחזורים מצולמים הם ממש לא חדשות בגזרה הדוקומנטרית, אבל ״המתחזה״ של לייטון הלך למקום כל-כך קיצוני ומרתק עם בניית הנראטיב שלו עד שהוא שינה סטנדרטים לגבי מה יכול להיחשב ״מבויים מדי״ בסוגה התיעודית בואך מותחנים. זו אחת הסיבות שאני אישית פשוט אדיש למדי מול חלק גדול מהסרטים או הסדרות המשתייכים לסוגה – הם סתם מחווירים ליד ״המתחזה״ שאף הקדים אותם ועדיין נשאר בליגה משל עצמו מאז ועד היום.

זו גם הסיבה שייחלתי כבר לבואו של סרט חדש מאת הבמאי שסימנתי את שמו ככזה ששווה לעקוב אחריו, אבל לא יכולתי לנחש עד כמה הוא יהפוך את השיח על פיו. כי בעולם שבו קיים סרט כמו ״American Animals״, דיונים בנוגע למהו קולנוע עלילתי לעומת דוקומנטרי הם לא רק מיושנים אלא פשוט לא רלוונטיים יותר. הסרט הוצג בתחילת השנה הנוכחית פסטיבל סאנדנס, הפעם מהדורת 2018, ואני מקווה שיהיה זה בסדר לקרוא לו ״חיות אמריקאיות״, בעיקר בהתחשב בעובדה שאין לו מפיץ ישראלי או שם רשמי בעברית, ככל הידוע לי. האמת היא שספק אם יהיה – הסרט נרכש להפצה בזמן הפסטיבל בידי מוביפס, אותה חברה המפעילה שירותי רכישת כרטיסי קולנוע מוזלים (וששברה את ליבי). לשם כך יוסדה מעין חברת בת בשם ״MoviePass Ventures״ ויחד עם ״The Orchard״ הוותיקה מעט יותר נרכשו הזכויות, כאשר בחודש האחרון הסרט מתנסה בהפצה מצומצמת עד מאוד ברחבי ארה״ב בלבד. אותי זה מבאס מכמה סיבות, והראשונה היא שכצפוי מגודל ההפצה לא מדובר בהצלחת ענק וספק רב כמה אמריקאים נחשפו לאחד הסרטים המצטיינים של השנה הנוכחית בעיניי. השנייה היא שבשל הסיבות הללו, בכלל לא ברור לי מתי יהיה אפשר לחלוק את ההתלהבות עם הקהל בישראל. אז כרגיל עם סקירות חו״ל, אצא בקריאה לסינמטקים ופסטיבלים – כי זה לגמרי סרט בשבילם.

אם ״המתחזה״ הוא כמעט עלילתי מכדי להיות תיעודי עבור צופים מסויימים, סרטו הלכאורה-עלילתי הראשון של לייטון אחרי קריירה דוקומנטרית בוחן את גבולות החלוקה השרירותית הזו מן הצד האחר של הגבול. ״חיות אמריקאיות״ נפתח בכתובית ״הסרט אינו מבוסס על סיפור אמיתי – הוא סיפור אמיתי״, אך מי שמופיעים מולנו הם ללא ספק שחקנים. את בארי קיוהן כבר אפשר לזהות בזכות תפקידים ב״להרוג אייל קדוש״ או ״דנקרק״, ובהמשך יפציע גם אוון פיטרס, שעבורי הוא קוויקסילבר מסרטי ״אקס-מן״ האחרונים בעוד צופי סדרות הטלוויזיה של ריאן מרפי, למשל ״אימה אמריקאית״ או ״פוזה״, ודאי ינכסו אותו לעצמם. אך בשלב מוקדם מאוד אל תוך הסרט החדש, בוחר הבמאי לחתוך באמצע דיאלוג אל פרצופים אחרים, כאלה שיושבים מול המצלמה כמו מרואיינים בסרט דוקומנטרי רגיל. הוא מציג אותם בעזרת טקסט על המסך בתור ״ספנסר האמיתי״ או ״וורן האמיתי״, אותן הדמויות שמגלמים קיוהן ופיטרס. למרואיינים הדוקומנטריים יש גרסאות משלהם לדברים הנאמרים וגם אין להם בעיה לתת פרשנות למה שראינו משוחק על המסך לפני רגע, באופן שסותר או מתחמק מן האמת. אותי זה הגניב לאללה ובהמשך אסביר למה, אבל קודם קצת עלילה.

ספנסר ריינהרד היה בחור צעיר ומעט מסוגר, בעל נטיות אמנותיות ויד לא רעה של צייר. הסיבה שהוא הסתובב עם וורן ליפקה המופרע למדי הייתה לשם הריגוש, כאשר השניים בעיקר נהגו לבצע פשעי גניבה זעירים. צורות בידור רבות אחרות כנראה לא היו להם בעיירה הלא גדולה לקסינגטון אשר במדינת קנטקי, מה שמוביל את הגיבורים להרהר על חייהם הרגילים ולכן המבוזבזים. בעודם מחכים שמשהו גדול יקרה, צצה במוחם מחשבה משותפת (תלוי את מי שואלים) – לגנוב ספר יקר ערך מספריית אוניברסיטת טרנסילבניה בה הם לומדים. מדובר בספר גדול ומרשים המונח מאחורי ארון זכוכית, כמו תכשיט הקורא לגנב. הספר הוא מדריך מאוייר לציפורים אמריקאיות מאת ג'ון ג'יימס אודובן – ״הציפורים של אמריקה״. באותו חדר מונח גם עותק נדיר ומתפורר של ״מוצא המינים״ של דרווין, אבל הוא לא המטרה העיקרית של גיבורינו. הם מגייסים שני שותפים נוספים ומתכננים שוד ״כמו בסרטים״. לכאורה, כל שעומד בינם ובין גניבת הספר ומכירתו למרבה במחיר היא ספרנית אחת ויחידה (אן דאוד). אבל המציאות היא אינה סרט, ו״חיות אמריקאיות״, כפי שמבהיר היוצר שלו בפתיחה, גם הוא אינו לגמרי סרט – אלא הדבר האמיתי.

הגבולות בין מציאות ובדיה משורטטים או משוטשטים באותו האופן שבו הסרט מוהל יחדיו עשייה דוקומנטרית בפבריקציה מוחלטת. כמו בסרטו הקודם של הבמאי, מי שמוביל את הסיפור קדימה נדמה מהרגע הראשון כמו נוכל או לפחות כמספר לא מהימן, אבל בהמשך יצוצו כמה וכמה סודות קבורים. העיקר הוא להכניס אותנו אל הראש של הגיבורים, לסטייט אוף מיינד של צעירים בפרבר מנומנם שבאמת שאין להם משהו יותר טוב לעשות עם הזמן שלהם מאשר לתכנן שוד של ספר נדיר, עד כדי כך שהם מתחילים להאמין שהם חלק מסרט – תהליך שעובר גם על הצופים. באמת שזה הכל חוץ מגימיקי ושהשילוב של ראיונות עם האנשים האמיתיים מייצר רובד אמנותי נפלא, שנע בין שני הרגעים הכי פיוטיים ונשגבים בסרט לבין ניפוץ מוחלט של האשליה הקולנועית. שני הקצוות הכרחיים כדי שהקהל יוכל לחוות גם את האופוריה וגם את רגעי המתח והלחץ שבסרט בצורה שהיא כנראה הקרובה ביותר למה שאולי באמת עבר על הצעירים חסרי המושג. כאן הסרט מתגלה כהברקה – יותר מאשר המטפורות המובהקות הקשורות אל עולם החי בכלל ואקט הצפייה בציפורים בפרט, יותר מאשר כל קטע קולנועי עתיר תחכום או רגע דוקומנטרי מלא כנות שמרכיבים אותו.

בזמן שעל המסכים בבתי הקולנוע מרצדת הגוויה חסרת הברק ששמה ״אושן 8״, עליה כתב לסריטה אור וטוב שכך, יש גם יצירות כמו ״חיות אמריקאיות״ שלוקחות את ז׳אנר סרטי השוד למקומות מעניינים, רפלקסיביים, מעוררי דיון ומחשבה, או אפילו סתם שונים מן הרגיל. הגיבורים רואים ומכירים לא מעט סרטי שוד, מקלאסיקות כמו ״ריפיפי״ ועד יצירות מודרניות ועכשוויות, גם אם לא כולל סרטי ״אושן״, משום שסודרברג סירב להעניק קטע מסרטו. מאוחר יותר הבמאי התחרט, אחרי שראה את התוצאה הסופית, אבל לייטון לא היה צריך אותו כי כפי שהוכיח כבר ב״המתחזה״, מדובר באלוף השחזורים. הרגע שבו הגיבורים מדמיינים ומתארים בפנינו כמה חלק יילך האקט עצמו, מוצג בסרט בשיא הראוותנות והקלישאתיות המהנה של סרטי שוד חלקלקים ואלגנטיים. יש להם תוכנית סדורה המבוססת על עבודת מחקר ותצפית, יש להם תחפושות כנדרש וכמובן שגם חלוקת תפקידים נכונה. דווקא בגלל כל זה, דבר לא יכול להכין אותם לפשע עצמו, שהוא אחד הקליימיקסים המושלמים שראיתי בקולנוע לאחרונה. לייטון מתעתע בצופים ומותח את הרגע עד לנקודת אל-חזור בה הצעירים יהפכו מחולמים לעבריינים, משחקנים בסרט-שוד לחיים במציאות שהולמת בכל החושים. התוצאה היא סצנת שוד מונומנטלית, אנתיטזה לז׳אנר שבו הכל מתנהל, רגע שבו העור מצטמרר וסומר והבטן מתהפכת כמו המוסר האנושי.

הבמאי יודע מה יש לו ביד ומחליט בחוכמה לווסת את השיא הזה, שמתפרץ לרגע אל מעבר לתחום המוגדר לסרטי קולנוע מן הסוגות המרכיבות את היצירה, ואף משכיל לכרוך הכל יחד חזרה לכדי סרט מהודק ברגעי הסיום. לכן ״חיות אמריקאיות״ הוא כן בסופו של דבר רק סרט, אבל כזה שעשוי נהדר ומצטיין בכל מחלקה בדרך שונה. הליווי המוזיקלי שרקחה אן ניקיטין, שותפתו של לייטון גם בסרט הקודם, הוא משהו שבין יעיל לצפוי עד שגם הוא בוחר להפתיע. הצילום של אולה בראט קירקלנד, נורווגי המרבה לעבוד בבריטניה (מסרטים כמו ״ארבעה אריות״ ועד סדרות כגון ״אוטופיה״ או ״הכתר״), משנה צבעים כמו זיקית ומעניק לסרט יותר נוצות להתהדר בהן מאשר יש בכל מגדיר ציפורים – כמו מחסן תלבושות לכל מטרה שלבסוף מתגלה כקולקציה אחת שלמה. אל חדר העריכה הכניס לייטון לא פחות משלושה, אולי כדי לשלוט בשינויי הטון, הקצב ואפילו הז׳אנרים או הזגזוג בין התיעודי לעלילתי – ניק פנטון (״סאבמרין״), כריס גיל (״סאנשיין״) וג׳וליאן הארט (״Girl in the Box״).

בניצוחו של לייטון, כל בעלי המלאכה ושלל האלמנטים הקולנועיים שהוזכרו לעיל, מתחברים לשלם אחד מלא סתירות. ברור לאן כל זה הולך אבל המתח ניכר (או מתפוגג בעזרת הומור), ממש כשם שהסיפור דווקא לא בלתי ייאמן אבל עדיין קשה לתפוס ולקלוט מה לעזאזל עבר לחבר׳ה האלה בראש. לא מעט מזה קורה בזכות ההופעות של השחקנים הראשיים, בדגש על פיטרס בעוד תפקיד של פסיכי כריזמטי ועל קיוהן, הפעם בתפקיד הנגרר הרגיש. דאוד בתפקיד הספרנית עושה את מה שהשחקנית יודעת לעשות, לרצות בטובתה, בעוד ג׳ארד אברהמסון ובלייק ג׳נר נכנסים בשלב מאוחר כדי להשלים את רביעיית השוד ועושים יופי של תפקידים בתור המסוגר הלחיץ ובן העשירים הלא מבריק במיוחד, בהתאמה. שווה להזכיר שהבמאי אסר על השחקנים להיפגש עם האנשים אותם הם מגלמים לפני הצילומים, מה שבהחלט יוצר פערים ופרשנויות של השחקנים לאירועים ולדמויות. כאן אני שב ונאלץ להחזיר את מלוא הקרדיט אל היוצר, שכאמור בחר לצלם ולשלב את האמת יחד עם גרסאות קולנועיות שלה באופן שבכוונה לא לגמרי יושב טוב ומזכיר את הרווח בין הקולנוע למציאות. רווח שלתוכו מעדו ארבעת גיבורי הסיפור, שכמעט והפך עבורם לתהום.