"באטמן חוזר" וביקור בקולנוע הנסיך צ'רלס

גבר צעיר בחליפת שלושה חלקים אפורה עומד מחוץ לקולנוע הנסיך צ'רלס בלונדון. ביד אחת הוא אוחז בחוזקה בידית של תיק מסמכים מלבני חום כהה, כזה שהיה נפוץ לפני כמה עשורים אבל עכשיו גורם לו להיראות קצת כמו מישהו שהתחפש לאיש עסקים. ביד השנייה הוא מחזיק את הטלפון הנייד שלו, מרוכז בו כל כולו. כל אלמנט בהתנהלות ובחזות שלו נראים רציניים באופן תהומי. הוא בטח עומד כאן, מתחת לגגון קרוב לדלתות הכניסה הנעולות ביום ראשון אחר הצהריים בכיכר לסטר כדי למצוא מחסה זמני מהרוח והגשם הקל, לפני שימשיך לאיזו פגישה.

כראייה מחזקת, הוא לא ממש תופס מקום בתור שנוצר באופן מקרי מאחורינו. בסך הכל נעמדנו מול דלתות הזכוכית כדי לחכות שיפתחו ולשאול איפה קונים כרטיסים להקרנת הערב, אבל כנראה שכל מי שנעמדו כאן חוץ מאיתנו ממתינים לדאבל-פיצ'ר של אחר-הצהריים –"בלייד ראנר" ומייד לאחריו "בלייד ראנר 2049". למרות המיקום התיירותי והמרכזי כל כך, אף אחד בתור לא נשמע כמו תייר. כולם סביר להניח בחופשה, גשר בין חג המולד לשנה החדשה, כולם בחרו בקולנוע הקטן הזה, בעל שני האולמות, עם שלט לבן בעל אותיות שחורות, על פני אחת מהאפשרויות האחרות בכיכר. ולא חסרות כאלו. יש לפחות עוד ארבעה בתי קולנוע במרחק חמש דקות הליכה, כולל אחד שבו כל המושבים הם למעשה כורסאות נפתחות עם מקום להישען אחורה ולהרים רגליים.

לעומת בתי הקולנוע האחרים, הנסיך צ'רלס נראה צנוע. צנוע, אבל בו זמנית קצת יהיר. הוא משלב קולנוע עדכני פופולרי עם סרטי ארט האוס, קאלט ואירועי "שירה בציבור" בהקרנות של "מולין רוז'", "מופע הקולנוע של רוקי" ו"צלילי המוזיקה". מתרחשות בו גם הקרנות חודשיות קבועות של "החדר", לעיתים עם ביקורי אורח של טומי וויסו בכבודו ובעצמו, ובהתאמה גם הקרנות של "חי בסרט" (The Disaster Artist). יכולנו לראות את הצוות מתארגן בפנים, מסתדר מאחורי הדלפק שמשמש גם כקופה למכירת כרטיסים, נקודת איסוף עבורם וגם מזנון לפופקורן שמוגש בשקיות נייר מפוספסות, שתייה קלה ויין חם שמגיע עם פאי שקדים אישי שמקבלים יחד איתו, ברוח החג.

לצד המראה הנוסטלגי של הקולנוע, יש מרכיבים חדשים כמו מסך אלקטרוני שמראה את הסרטים שמציגים היום, ולקח כרבע שעה עד שהצליחו לקבע אותו על הסרטים של היום. רק לאחר מכן הורשינו להיכנס, והפלא ופלא – הבחור המוקפד לא חיכה לפגישה. הוא חיכה כמונו, לפני כולם, למרות שהוא בטח מנוי וידע שלא פותחים את הדלתות אלא רבע שעה לפני תחילת ההקרנה הראשונה. עוד מישהי שעמדה בתור דיברה עם אחד הקופאים לפני שפתחו. היא עובדת שם, אבל היום אין לה משמרת, היא פשוט באה לראות סרט. בעידן שבו תכנים זמינים לצפייה בבית לא רק באופן נוח אלא באופן מיידי (עיינו ערך נטפליקס ושירותי סטרימינג אחרים), יש משהו מחמם לב באולמות קולנוע ותיקים ומלאים, במיוחד כשלא מדובר בהכרח בהקרנה של סרטים חדשים, אלא של קלאסיקות נושנות.

כשרכשנו את הכרטיסים שלנו נאלצנו להודות שאנחנו לא מנויים. תכנית המנויים של הקולנוע עולה 10 פאונד לשנה, או 50 פאונד "לכל החיים" + 2 כרטיסים בחינם, ומספקת כרטיסים מוזלים לאורך כל תקופת המינוי. מפתה, אם אתם גרים בלונדון. בביקור קצרצר היה קשה לעמוד בפיתוי שלא לבלות כמה ערבים שלמים בקולנוע הזה, על חשבון אטרקציות אחרות בעיר שמתנהלת כמו גן שעשועים ענק, בלי מעקה בטיחות. בסופו של דבר הסתפקנו בשתי הקרנות בלבד, אחת של "חי בסרט", והשנייה – עליה ארחיב קצת – של "באטמן חוזר" בהקרנה מיוחדת של 35 מ"מ לכבוד חג המולד.

חוויית הצפייה החלה עוד לפני שהסרט עצמו הוקרן, עם תשדיר שירות היסטרי בהשתתפות הגרמלינס, שממליץ לא להתנהג כמוהם ולא להשחית את אולם הקולנוע במהלך הסרט. הצפייה בסרט עצמו הרגישה בהתחלה כמו המקבילה הוויזואלית של האזנה לתקליט. הקפיצות והשריטות הקטנות על הפילם מתפקדות כמו תו תקן קצת היפסטרי וקצת אמוציונאלי באמת ובתמים, כזה שמזכיר לך שהאמנות השביעית אמנם חדשה יחסית, אבל שהיא כבר מהווה חלק משמעותי מהתרבות האנושית ומהזיכרון שלך את עצמך. זו הפעם השנייה שבה צפיתי ב"באטמן חוזר" (Batman Returns) במלואו למיטב זיכרוני, כשגם הפעם הקודמת הייתה באולם קולנוע. ההבדל הגדול בין שתי הצפיות הוא השנים שחלפו. הייתי ילדה בגיל חד ספרתי ב-1992, ומה שנראה לי כיום כתחפושות שלדים מבדרות וקצת זולות נראה כמו סיוט מבעית ומושך אז. לא ידעתי שטים ברטון ימשיך לעשות סרטים שיחדדו ובהדרגה ישחזרו את האסתטיקה המזוהה עימו עד שהוא יהפוך לפרודיה על עצמו. ולא היה לי מושג שאחרי הסרט הזה יגיעו "באטמן לנצח" הקאמפי ו"באטמן ורובין" הנורא מכל, שיתקע את הפרנצ'ייז ויותיר טעם רע שרק האחים נולאן יוכלו להעביר.

אני די בטוחה ששום דבר כמעט בסרט הזה לא הצחיק אותי בתור ילדה. התייחסתי אליו כמו לחליפת שלושה חלקים – ברצינות תהומית. ואילו עכשיו, הצחוקים שנשמעו בקהל היו גם במקומות הנכונים, וגם בכמה מקומות שפעם אולי היו אמורים להיות סקסיים או מתוחכמים, והיום הם קצת מוגזמים, אפילו ביחס לברטון. אני כן חושבת שכל מי שבחר לצאת מהבית בקור ולראות את הסרט הזה, נכח באולם וצחק ברוח טובה – מתוך חיבה למותג שעדיין מדבר אליו. אגב, אני לא חושבת שראיתי שום ילדים בהקרנה הזו. אלו אנשים שנחשפו לבאטמן ולסרט הזה כשהם היו ילדים בעצמם ועכשיו רוצים לשחזר את החוויה, או לבחון אותה.

ואיך עבר המבחן שלי? "באטמן חוזר" עדיין מספר סיפור טוב מאוד. יש בו באטמן (זה עדיין מייקל קיטון) שנראה הרבה יותר מאוזן מהגלגולים הקולנועיים הבאים שלו, אבל הבלבול בזהויות כבר שם. בסרט הזה הוא מנסה להתמודד עם הפינגווין (דני דה-ויטו בהופעת חייו) – אדם מפלצתי שהחזות שלו בשלב זה של חייו מעידה גם על קווי האופי הפנימיים שלו. הוא משתף פעולה בחצי סחיטה חצי חיבור משמיים עם התעשיין המקומי מקס שרק (שמו של השחקן שגילם את הערפד נוספרטו) שמגולם על ידי כריסטופר ווקן, אותו אני מודה שהצלחתי להדחיק משום מה. אולי העובדה שהוא מתנקש בסלינה קייל (מישל פייפר) צילקה אותי יותר מדי בתור ילדה. שני הנבלים, כל אחד מהם צבוע בדרכו, רוצים להשתלט על העיר, כאשר שרק מציע את הפינגווין לראשות העיר – בזמן שאותו פינגווין גם מפעיל את הבריונים הגותיים והליצנים שגם מטילים עליה טרור.

במקביל, סלינה קייל, העוזרת של שרק, מגלה יותר מדי והוא דוחף אותה מהחלון. היא קמה לתחייה כקאטוומן, ומגלה סלידה עזה מבובות פרוותיות לצד כישורי תפירה מרהיבים. היא משתפת פעולה עם הפינגווין אבל מסרבת להטרדות המיניות שלו, ולכן כמעט משלמת בחייה ועוברת צד. אם נדמה לכם שבאטמן נשמע קצת מיותר בעלילה הזו, זה די נכון. זה אמנם הסרט שלו, אבל למרות שהוא משחק תפקיד בלכידה של הפינגווין ושרק, יש מצב טוב שקאטוומן הייתה מסתדרת ומחסלת אותם לגמרי לבד. ואפרופו מחסלת, באטמן נמצא שם גם כדי לנסות ולהיות המצפן המוסרי של קייל. הוא והיא מגלמים מעין דמויות מראה האחד של השנייה, שניהם במשברי זהות, אבל בזמן שברוס וויין עדיין חושב שהוא מנהל את באטמן, קאטוומן היא זו שמחליטה, בגדול, אצל סלינה קייל. התאווה שלה לנקמה והצלקות הנפשיות שלה הרבה יותר עמוקות מאלו של וויין, או לפחות הרבה יותר טריות, והיא לא מסוגלת או לא רוצה לעצור את עצמה מלגרום נזק למי שפגע בה.

היא מתארת את המצב שלה, בגדול, עם הקאטץ' פרייז הבא: "Life is a bitch, and then I became one". המיניות שלה עברה לי מעל הראש בצפייה הראשונה, ויחד איתה לא שמתי לב גם לסקסיזם של הפינגווין לא רק כלפיה, אלא כלפי כמעט כל אישה שנמצאת באיזושהי אינטראקציה איתו. כשהוא עונד סיכת מתמודד שלו על דש בגד של מעריצה, כל האולם צחקק באי נוחות. הסרט מציב את היחס של הפינגווין לנשים כמו היחס שלו לדגים – חסר עכבות ודוחה.

גם במבט מפוכח "באטמן חוזר" הוא עדיין תענוג קולנועי. גם אם ברור שדחפו בו ליצנים כי הג'וקר היה מאוד מוצלח בסרט שקדם לו, וגם אם הפינגווינים החמושים בסצנות השיא שלו די מגוחכים היום, הוא מאוד מרשים, ונראה כמו עולם מצויר בלייב-אקשן, כמו סרט שחור-לבן למרות שהוא צבעוני, כמו סיוט מעוגן במציאות, עם מסרים על פוליטיקאים מושחתים שחוברים לאילי הון עם אינטרסים מפוקפקים, נשים שגברים בעמדות כוח מנצלים אותן ואז מתפלאים שהן נשברות, ובחורים טובים בבסיסם שלא יודעים מה לעשות עם עצמם בעולם משוגע, וקצת מאבדים את זה בעצמם.

דבר אחד שלא השתנה בחוויית הצפייה שלי מאז הפעם הראשונה, היא תחושת האומללות והרחמים כלפי הפינגווין כשהוא מגיע לסופו העגום. גם אם מגיע לו, גם אם הוא התנהג נורא לרוב האנשים שסביבו, גם אם המונולוג שלו על הרצון להתקבל שוב כבן אנוש על ידי החברה הוא קשקוש מניפולטיבי, כשהוא מבין שלא נשאר לו כלום, ממשיך לרייר ריר שחור ודוחה מהפה ונופל למים, לבד, ורק הפינגווינים שלו, המוני פינגווינים עצובים על לכתו – זה עדיין שובר לי את הלב. ואם מצאת את עצמך מסוגלת לרחם על הנבל שבסיפור, זה אומר שמדובר בסיפור טוב מאוד.