• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • סרטים חדשים: ״גלגל ענק״ של וודי אלן
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 56
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 55
  • אימת החודש - נובמבר 2017
  • דיווח מפסטיבל קוטבוס לקולנוע מזרח-אירופאי
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה

״איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?״ ו״הארץ שמעבר להרים״, סקירה כפולה

20 בנובמבר 2017 מאת אורון שמיר

לאחרונה השלמתי צפייה בשני סרטים תיעודיים וישראליים המרצדים כבר כמה שבועות על מסכי הסינמטקים. שניהם סרטי מסע אישיים, באורך של כשעה פלוס מינוס, המסופרים בגוף ראשון וכוללים בחינה עצמית של יוצריהם בנושאים של התפכחות מול היאחזות בילדות, המתיימרים להשליך על הכלל ובכך לקסום לקהל. ישנן נקודות חיבור נוספות, בין אם דרך הקשרים ספרותיים שהיוצרים מבצעים או אפילו בעובדה ששני הדוברים בסרטים אינם שגרתיים לא בגישות שלהם ולא באופן ההיחשפות הדוקומנטרי. אבל החיבור שעשיתי ביניהם נבע כנראה בעיקר מן הסמיכות בה צפיתי בהם, שכן הם שונים בכל-כך הרבה דרכים על אף כל המשותף שציינתי לעיל, בעיקר בקהל היעד ובסוג השיח שהם מבקשים לעורר. אז מעתה אפריד ואתן לכל סרט את הכבוד המגיע לו, אולי רק אשוב ואשווה ביניהם לרגעים, כשיתאים.

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

כבר שלוש שנים שדבורית שרגל מצמצמת את הקריירה העיתונאית-בלוגרית שלה לטובת עשיית סרטים דוקומנטריים. הבלוג הפופולרי שלה, ״ולווט אנדרגראונד״, נסגר ובמקום בביקורת התקשורת היא משקיעה את זמנה וכספה, יחד עם קהילה נאמנה של תומכים ותומכות, בהתחקות אחר סדרת הספרים ״ילדי העולם״ של הצלמת אנה ריבקין בריק. צילומיה ביקשו להעניק הצצה לחייהם של ילדים במקומות שונים בעולם בשנות ה-60, ואוגדו לספרים בטקסטים שיצרה בשיתוף עם הכותבת אסטריד לינדגרן (יוצרת ״בילבי״).

הצלחת הסרט הראשון של שרגל בסדרה, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", הוביל להחלטתה לנטוש את עיסוקיה האחרים ולהתמיד במסע האישי שהפך לציבורי. כך הגיח לעולם גם "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו", שמשום מה לא כתבנו עליו בסריטה (עניין שדורש תיקון). כעת הטרילוגיה נחתמת עם ״איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?״, שאמור להיות הפרק המסכם. הפעם יוצאת הבמאית לתור אחר מוקיהנה מהוואי, ולילבס ילדת הקרקס שמתגלת כחידה המורכבת ביותר לפיצוח עד כה, גם בכל הקשור לזהותה האמיתית וגם מפני שהיא מביאה את היוצרת אל שטוקהולם, קרוב קרוב אל ביתה של ריבקין-בריק – המוזה האמיתית של סדרת הסרטים. מטבע הדברים, לסרט החדש אמנם אין את קסם הראשוניות של ״אלה קרי ונוריקו-סאן״, אבל זה רק מוסיף רובד למסע של היוצרת אל עבר התפכחות מהילדוּת דווקא על ידי חזרה אליה.

המילה ״ילדותי״ נפוצה לרוב בהקשר של גנאי, אף על פי שכמעט כולם היו ודאי מוכנים לחזור לתקופה הזו בחייהם. לכן אשתמש במילה שאני לא בטוח שקיימת, ״ילדי״, כדי לתאר את ההרגשה האופפת את הסרט. משהו מן הילדוּת נוכח כבר בשם היציאה, שכמו במקרה של הסרט הראשון נשמע מצד אחד כמו תעלומה בלשית, אבל מפתה לקרוא באינטונציה של סיפור לפני השינה. שרגל גם מגדירה את סרטה בתקציר בתור ״סרט לבני 9 עד 99״, כמו אותם משחקי קופסה שאבדו מן העולם וקרצו מבחינתם לכל הגילים. ואכן יש משהו בפשטות ובגישה הבלתי אמצעית שנוקטת הבמאית שמסוגל להקסים כל אחד ואחת, או לפחות שניתן לראותו באופן בוגר או תמים, לחילופין. את החיפוש של הבמאית אחר הילדוֹת שתועדו בספרים ובצילומים, לדוגמה, אפשר לחוות כהרפתקה שובבה ופתרון תעלומות, או כסרט תיעודי מז׳אנר החקירה בו מופעלים אמצעים עיתונאיים לחקר האמת.

גם את הגישה הכללית ואת הדמות שבוראת לעצמה הבמאית, אפשר לחוות בשני אופנים. מצד אחד, ניתן לפתור את בת דמותה (ואני נזהר שלא לכתוב את היוצרת עצמה) כמתרפקת על העבר. מצד אחר, יש משהו כובש לב ביצר הסקרנות והחקרנות שלה. אני לגמרי האמנתי לתשוקה שלה למצוא את אותן חברות דמיוניות ולהיות מוכנה להפוך אותן לנשים אמיתיות, בידיעה שאם וכאשר יימצאו יחד איתם תופיע גם המציאות, שאולי שונה מן הזיכרון או אפילו מן הכתוב בספרים. ייתכן והספרים עצמם לא מספרים את כל האמת על המצולמות, תזכורת לכך שגם הסרט שנעשה על פי הן הוא תולדה של תכנון וביצוע, של עריכה ושל מודעות. בכל זאת, אני נהנה להאמין לדבורית של הסרט משום שזה מאוד מתגמל רגשית עבורי.

נקודת החיבור המהותית שלי לסרט הנוכחי, בשונה מקודמו שהיו לו את נקודות החוזק שלו, הוא העמקת הדיון על ילדוּת בשאלת אי הבאת ילדים לעולם, אולי על מנת להישאר ילדים בעצמנו. הבמאית פונה בשאלה זו אל ריבקין-בריק, מעין דמות של אם גדולה, המשיבה לה בכתביה – צלמת ילדי העולם מאוד אהבה את מושאי התיעוד שלה, אבל לא היו לה ילדים משלה מסיבות שהיא מכנה ״חוסר אנוכיות״. אני לא זוכר מתי שמעתי איש או אשת רוח מתבטאים כך לגבי אל-הורות, באופן שנגע לליבי בצורה שקשה לי להסביר במילים.

בסופו של דבר הצלחתי להתגבר גם על בחירות קולנועיות מסוימות שפחות קסמו לי, כמו ההתעקשות להשתמש בנעליים מאויירות כדי לדמות את הקלות של המסע הפיזי של הגיבורה או חזרה על אלמנטים מוזיקליים ברגעי מפתח. בזכות החיבור הבסיסי, מצאתי את עצמי מדלג יחד עם הסרט בקלילות משלב אחד של המסע לאחר ואפילו מזמזם את צלילי הניצחון עם בואם – למרות הסתייגות התחלתית. כבונוס, זכיתי להיות מופתע מן העומק הפסיכולוגי והתעוזה המחשבתית שטומן בחובו תהליך שנחשב רגרסיבי, כמו התבוננות לאחור וחיטוט לא בפצעים ובצלקות אלא דווקא בזכרונות נעימים ומכוננים. אני גם די משוכנע שאפשר להתחבר לסרט מכיוון אחר, לחשוב בדיוק להיפך ממני – ועדיין להנות מן הצפייה.

הקרנות בהמשך החודש בסינמטק תל אביב:
יום שישי | 24 נובמבר | 16:00
יום שבת | 25 נובמבר | 11:30
יום שני | 27 נובמבר | 21:45
(לפרטים נוספים והקרנות החודש הבא)

הארץ שמעבר להרים

סרטם של ניר ברעם ומיכאל אללו הוקרן החודש בניו יורק בפסטיבל ״Other Israel״ בו לקחתי חלק פעיל, והצליח לא רק למלא את האולמות פעמיים אלא גם לעורר דיונים ממש כפי ששמעתי שהוא עושה בסינמטקים בישראל, בהם הוא מוקרן גם בהמשך החודש (ובזה שאחריו). הסרט מבוסס על ספר באותו השם פרי עטו של ברעם, פעיל פוליטי ובנו של חבר הכנסת והשר לשעבר עוזי ברעם (וגם נכדו של הפוליטיקאי משה ברעם אם להעמיק מבט בשורשים). כפי שהוא מבהיר בראשית יצירתו, הפוליטיקה ועמדות מחנה השמאל לא רק נידונו בביתו ליד שולחן האוכל, אלא גם ממש הוגשו לצלחת, למשל באנקדוטה שהוא חולק על חלוקת קבב עם יאסר ערפאת. אבל הסרט אינו מבקש להיות כר לדעות המזוהות עם ברעם כפי שהוא מציג את עצמו ואותן בתחילת הסרט, אלא דווקא בחינה מחדש של זהות זו, שלו ושל בני דורו.

ברעם יוצא אל מסע התפכחות מן האחיזה המנטלית של השמאל הישראלי, במטרה לנסות ולהכיר במו עיניו וממקור ראשון את הנעשה ביהודה ושומרון על שלל ישוביה. מירושלים בה נולד וגדל הוא הולך לבקר בשועפת הסמוכה, אך הנראית כמו עולם אחר, ובכך בוחן האם יש הבדל בין מעלה אדומים רבת התושבים להתנחלויות של כמה משפחות בודדות הנאחזות בקרקע. מאידך, הוא גם יושב לשיחות עם אנשי חמאס ופת״ח, שאין להם בעיה להגיד לו כי אינו רצוי על אדמת ארץ ישראל וכי אין להם שום כוונה לשאת ולתת על דו-קיום ובטח לא על שלום. המילה הזאת, שלום, שבה למשמעות הניינטיזית והנאיבית שלה ונבחנת בסרט יחד עם פתרון שתי המדינות, שאולי כבר אינו עומד במבחן המציאות ואף צד לא רוצה בו. או שמא מעולם לא היה הפתרון ריאלי, וכל בועת השלום והסכמי אוסלו של סוף המאה שעברה היו מצג שווא והיאחזות בחלום שאינה שונה מאותם אוחזים באדמה?

העיר הנורווגית אוסלו גם פותחת את הסרט, ממוסגרת כמעין פרולוג כמעט מיסטי או אגדי של תקופה אחרת. הדילוג מאוסלו חזרה ארצה הוא גם אחת הסיבות שמיד חשבתי על סרטיה של שרגל, בהם היא תרה אחר ילדותה במקומות בהם לא ביקרה מעולם, מלבד דרך זכרונות על מעשי גיבוריה. במובן מסויים זו גם הפתיחה שבחר בה ברעם, אבל אם סרטה של שרגל הינו גלולת אופטימיות חיננית, הרי שברעם מציע כמוסת ייאוש שפיצית. למרות או אולי בגלל שבתור פרולוג בחרו הוא והבמאי לסיים את הסרט בחגיגות יום העצמאות של מדינת ישראל, באותה כיכר רבין שבימים אלו מנסים להחזירה באופן סמלי לשם הקודם ״מלכי ישראל״. הכיכר שבימי חול מוכרים לכל חברה מסחרית המרבה במחיר וממלאים אותה בשילוט ומתקנים מתנפחים שהם ההיפך הגמור מן הפעם הקודמת בה הייתה מלאה באביזרים מעין אלה – הפעם האחרונה שדיברו באמת על שלום.

בתחילה היה קשה לי להפשיר ולהתקרב אל ברעם כאל גיבור הסרט, במיוחד כי אני נרתע בקלות רבה מדי מתחושת הנאורות, העליונות המוסרית והחשיבות העצמית של מחנה השמאל בישראל. אל הרתיעה הראשונית שלי אפשר להוסיף את הבחירות המוזיקליות של הסרט, בעיקר שירים לועזיים שאינם מכאן ויש בהם מן האסקפיזם, או את העובדה שברעם ג׳וניור סובל מליפסוס קל בדומה לאביו, מה שהופך אותו לקריין לא אידאלי. אבל הוא הרי מקריין את המחשבות שלו עצמו, השירים הם ודאי אלה שמקושרים אצלו ועבורו לתקופה האחרת, והבועתיות של השמאל המתון הוא בדיוק שהוא מבקש לפוצץ במהלך המסע הזה. הנסיעה היא חלק מהדרך והדיונים או אפילו הוויכוחים הפנימיים ברכב חשובים כאן לא פחות מאשר לפגוש מישהו או מישהי מן העמדה ההפוכה. הרי הבנה אמיתית יכולה להגיע רק אחרי שהדיון התלהט, נרגע והתגבש מחדש.

במידה רבה, ״הארץ שמעבר להרים״ חותר תחת כל מיני קולנוענים מזוהים פוליטית המשוחחים בסרטיהם בעיקר עם עצמם. ״ממערב לירדן״ של עמוס גיתאי הוא דוגמה טריה לכך – בסרט שמוקרן החודש בבתי הקולנוע מבקש הבמאי להציג את מה שהוא מכנה עוולות הכיבוש, דרך ראיון שורה של עיתונאי שמאל ועם כמעט אפס עבודת שטח או ראיונות עם האנשים שהוא טוען לקיפוח שלהם. זה לא חדש וזו לא המצאה של גיתאי, אבל חייב היה לחלוף מן העולם הרבה לפני האמונה ביכולת של כל תושבי המזרח התיכון לחיות יחד אלה לצד אלה. במקום זאת, השיח הפנימי ממשיך להיות דומיננטי בעוד מעיין התקווה הולך ומתאדה. הבחירה של ברעם להתכנס עוד יותר פנימה ולהפוך את השיח הפנימי עם עצמו לספר/סרט שיוצא נגד דיבור ריק מבלי לחוות את השטח, יכולה להיות דווקא התחלה של החצנה ולכן של שינוי.

אפשר להוסיף לכך את הבחירות הבימוי הישירות והישרות (במובן של יושר, ואין הכוונה שהסרט חף ממניפולציה – למעשה אני די משוכנע שסדר הפגישות לא התרחש במציאות כמו בסרט). הבמאי, מיכאל אללו, חשף בשנה שעברה את ״הקרב האחרון של פפה״, סרט המשלים במידה מסויימת את ״הארץ שמעבר להרים״. בסרט ההוא, אללו ביקש לבחון את ההתאמה למציאות של אביו, גם הוא פוליטיקאי מן השמאל, אבל עסק גם לא מעט בעצמו ובמקום שלו בטריטוריות הפוליטיות. גם ״הארץ שמעבר להרים״ לא היה שלם בלי שיחה בין ניר ואביו שלו, שאכן מגיעה לקראת הסוף, אבל הוא מתרכז בדור שאחרי – אלה שהיו מספיק גדולים כדי לחוות ולזכור בזמן אמת את רצח רבין, וכעת מבקשים לגדל ילדים משלהם באקלים הנוכחי. ואם אצל שרגל החזרה לילדות נעשית דרך הקולנוע, אצל ברעם העשייה האמנותית יכולה להיות שער לבגרות – הבנת של המצב והשלמה עם הידיעה שאולי, רק אולי, המציאות הייתה אחרת ממה שהבנו או שאנחנו זוכרים בתור ילדים.

הקרנות בהמשך החודש:
21.11 | סינמטק שדרות | 19:15
23.11 | סינמטק ירושלים | 20:45
25.11 | סינמטק תל אביב | 13:30
30.11 | סינמטק תל אביב | 21:00
(לפרטים נוספים והקרנות החודש הבא)

תגובות

  1. שבתון הגיב:

    יש הרבה מאוד סרטים דוקומנטריים ישראלים טובים וגם הקרנות של סרטים מחו"ל כמו הדי לאמאר ודינה, לצערי "הארץ שמעבר להרים" הוא לא אחד המצטיינים. יש בסרט איזו עמדה מתנשאת שעולה מהסרט של ברעם שאומר "אני יודע יותר טוב מכולם". בסופו של דבר למי שמחובר למציאות ועוקב אחר הנעשה ומכיר אנשים אפילו ברמה של רשתות חברתיות הסרט לא מחדש הרבה. יש בו כמה צילומים יפים, שיותר מעידים על עשייה מקצועית ברמה של הצלם או הבמאי מיכאל אללו. בסופו של דבר מי שרוצה סרט כזה שמבוסס על מבט ביקורתי עדיף לראות את "צאלח, פה זה ארץ ישראל".

    1. אורון שמיר הגיב:

      על הסרטים שציינת – ״דינה״, ״פצצה: סיפורה של הדי לאמאר״ וגם ״סאלח, פה זה ארץ ישראל״ – כבר כתבנו בבלוג, מוזמן לקרוא.
      על את הסרטים שבפוסט הנ״ל ראיתי לאחרונה ובסמיכות, כפי שציינתי, וכמובן שמצאתי אותם ראויים לדיון. ככה שלא ממש ברורה לי הביקורת על הבחירה לכתוב עליהם, בהנחה שיש כזו.

      לגבי דעתך על הסרט, זכותך וכבודה במקומה מונח.
      אבל מעניין בעיניי ש״סאלח״ לא היה מתנשא בעיניך ודווקא כן ביקורתי (אצלי זה בדיוק להיפך).
      זאת בעוד ״הארץ שמעבר להרים״ מציג גיבור שטוען כי הוא לא יודע דבר (ההיפך ממה שהרגשת) ויוצא לדבר ולהקשיב לראשונה בחייו עם האנשים שהוא מגנה וגם עם אלה שהוא לכאורה נלחם בשמם ובשבילם (ההיפך מהתנשאות לדעתי).
      לגבי הטיעון שמי שמחובר למציאות לא ימצא בסרט דבר חדש – אין לי איך להתייחס אליו, והוא גם לא מן העניין.
      כתבתי רק על הסרט, כמסע של דמות להכרת סביבתה ועצמה, ולא על המציאות. עבור הדמות הזו, הסרט מחדש ופוקח עיניים, ועל זה אני מקווה שאין ויכוח.

  2. Avi Trachtman הגיב:

    האמת היא שזה לא קשור לסרט הזה בכלל. אבל:
    א. משום מה אין לכם אפשרות להגיב במקום בו רציתי להגיב
    ב. רציתי להגיב לגבי הסרט "מרכבות האש", לדעתי מישהו שם פספס את הדבר הבאמת מעניין שקרה עם הסרט הזה ובשנה הזו – באותה שנה בדיוק, 1981, יצא סרט אחר שהוא לכאורה קופי אחד לאחד של "מרכבות האש" מינוס ונגליס. כלומר, שני אצנים וסרט מלחמה – מדובר ב"גליפולי" של פיטר וויר כמובן, שהוא בעיניי סרט מופתי שעולה בכל פרמטר אפשרי על "מרכבות האש". השוואה ביניהם היתה יכולה להיות מעניינת מאד.

    1. אור סיגולי הגיב:

      איפה יש מלחמה ב"מרכבות האש"?

  3. דבורית הגיב:

    אם יורשה לי כבעלת עניין מסוים וכיוצרת "לילבס" להגיב: גדולת (סליחה) הבלוג/אתר קולנוע זה, סריטה: הוא חושף את חובבי הקולנוע לסרטים שלא בוקרו במקומות אחרים ושנמצאים מחוץ לזרם המרכזי ומתחת לרדאר של מבקרי הקולנוע הממסדיים יותר או פחות. אינדי אמיתי זה פה. ועל כך התודות.

השאר תגובה