פסטיבל חיפה 2017 – הזוכים, "בית בגליל", "מוצא אל הים", "האומה המתה", "רכבת החופש"

פסטיבל חיפה מתקרב לקראת סיומו, אשר יגיע מחר (שבת). בינתיים, אתמול חולקו פרסי הפסטיבל ויצא כי השנה רבים מהם הלכו לסרטים אשר לא הצלחתי עדיין לצפות בהם. אבל בכל הנוגע לקולנוע ישראלי עלילתי המצב שונה, ולכן אכתוב על חלק מסרטי התחרות, אשר גם זכו בפרסים, בהמשך פוסט זה, כמו גם על סרט בנושא יהדות רומניה שיצא מן הפסטיבל ללא פרס. על סרטים ישראלים נוספים ייתכן וארחיב יותר בפוסטים הבאים, השבוע, או עם צאתם להקרנות מסחריות.

רשימת הזוכים המלאה

הסרט העלילתי הישראלי הטוב ביותר: "העדות", בימוי: עמיחי גרינברג
פרס לסרט ביכורים ישראלי עלילתי: "מוצא אל הים", בימוי: דניאל מן
תסריט: "בית בגליל", תסריט: אסף סבן
שחקן: צחי גראד, "הבן דוד"
שחקנית: נועה בירון, "מונטנה"
עריכה: אור בן דוד, "מוצא אל הים"
צילום: זיו ברקוביץ, "מוצא אל הים"
פרס "פדאורה" להישג אמנותי: צחי גראד, בימוי, תסריט ומשחק בסרט "הבן דוד"

הסרט התיעודי הישראלי הטוב ביותר: "ארץ זרה", בימוי: שלומי אלדר
ציון לשבח לסרט תיעודי ישראלי: "דיבוקים" בימוי: רם לוי

סרט קצר עצמאי: "רכבת החופש", בימוי: תאופיק אבו-ואיל
סרט סטודנטים: "מאיר", בימוי: שי בלנק, המכללה האקדמית בית ברל
סרט אנימציה קצר: "הדב" בימוי: דורין שוורצמן, בצלאל.

פרס הסרט הטוב ביותר בתחרות "כרמל" לקולנוע בינלאומי: "הפרעה בקצב הלב", בימוי: בוריס חלבניקוב
ציון לשבח תחרות כרמל: "הארץ המובטחת", בימוי: יוג'ין ג'רקי, ארה"ב.
פרס פדאורה לסרט בתחרות כרמל: "לאקי", בימוי: ג'ון קארל לינץ', ארה"ב.

פרס "עוגן הזהב" לקולנוע ים תיכוני/בלקני: "אנשים ומקומות", בימוי: אנייס ורדה ו-JR, צרפת.
ציון לשבח עוגן הזהב: "כיוונים", בימוי: סטפן קומנדרייב, בולגריה

פרס "בין יהודות לישראליות": "רחוב סן-מור, פריס, הרובע העשירי – השכנים", בימוי: רות זילברמן
ציון לשבח "בין יהדות לישראליות": "קרבה", בימוי: קאנטמיר בלאגוב.

וכעת, לדיון בכמה סרטים ישראלים או יהודיים.

בית בגליל

הבעיה העיקרית שלי עם סרטו של אסף סבן (זוכה פרס התסריט) היא שלא התאהבתי בו. זו בעיה משום שהגישה הקולנועית שלו, החומרים עמם הוא מתעסק, ודרך הביטוי המינורית בה נקט הבמאי לאורך רוב היצירה – הם בדיוק מה שאני רוצה לראות בסרט ישראלי דל תקציב. זו בעיה משום שהרעיון העלילתי שעומד בבסיס הסרט טוב מאוד בעיניי, על סף המבריק. וגם מפני שיש בסרט לא מעט רגעים מוצלחים וסצנות שהתמוגגתי מהן. דווקא בגלל כל הדברים החיוביים הללו, רף הציפיות שלי עלה לפני ובמהלך הצפייה לסף שהיה מעבר ליכולתו של הסרט – הוא חכם מאוד, אבל בסופו של דבר לא ממש מבריק עד הסוף ולא אחיד ברמתו, בעיקר לגבי הדיאלוגים והמשחק. ובסרט אשר נסוב סביב שפה קולנועית מצומצמת, נפילות כאלו הן כואבות, בעיקר מכיוון שצפיתי להתאהב.

נקודת המוצא של הסרט היא מסע בעקבות בנייה של בית: זוג תל אביבי מחליט לעזוב את העיר לטובת יישוב נעוריה של האישה. הזוג קונה מגרש ביישוב בו לא חיה האישה מזה שנים, לאחר שהוריה כבר נפטרו והיא לא ממש שמרה על קשר עם אנשים מעברה, מחלקם אף חמקה ביודעין. לאחר הדמיית הבית המתכונן בסצנה הראשונה, הסרט קופץ לשלבים שונים בהתמקדות הבנייה המהירה של הבית, כאשר בני הזוג, ביחד ולפעמים לחוד, קופצים לעקוב אחר ההתקדמות בשטח. במקביל לבית, האישה מגלה כי היא בהריון, כך שנוצרת הקבלה בין הלידה הצפויה לחנוכת הבית. בגלל שרוב הזמן בני הזוג במרכז, עובר לא מעט זמן בין סצנה לסצנה, מבנה עלילתי אשר תורם רבות לסרט.

הרגעים החזקים ביותר בסרט הם אלו בהם כל אחד מן הגיבורים חי מחדש ובנפרד משהו מנעוריו, ומרגיש משהו אמביוולנטי לגבי הדרך בה החיים התקדמו עד לנקודה זו, של בניית מה שיכול להיות בית חלומות בתוך אזור שאינו אזור של חלומות. למשל, סצנת המפגש של האישה עם האקס שלה, אשר מגיע מצוייד בבת זוג וילדה מארץ בהירה יותר, או סצנה בה הגבר מבלה בחברת בני נוער, כולל נערה המנסה ללכוד את תשומת לבו כאשר היא שומעת כי הוא במאי תיאטרון. עבודתו של הגבר בתיאטרון נוכחת גם בסצנה חזקה נוספת, בה איש תיאטרון מצליח יותר מגיע למסיבת פרה-חנוכת-בית, מגיח מאחוריו בפריים ובדרך חברית מדגיש בפניו את כישלונו דרך "מחמאות" על הקול הייחודי שלו.

אולם לצד רגעים אלו, שהיו אהובים עליי כאמור, חלקים אחרים בסרט הרגישו לי יותר מאולצים, דווקא בגלל שהם התאמצו שהדרמה תיראה טבעית. להבדיל, אין בסרט הרבה רגעים בהם הוא מנסה לייצר דימויים חזותיים אמנותיים במופגן, אבל הרגעים הללו אכן מתרחשים והם מדויקים ויפים, בעיקר שוט הסיום של הסרט ושוט אשר מראה מיניות גם בהריון מתקדם.

יותר מכל, סרטים מסוג זה קמים ונופלים על הליהוק. במקרה של ״בית בגליל״, נועה קולר, אשר מגלמת את האישה, היא שחקנית בעלת סגנון משחק ייחודי בנוף הקולנוע המקומי. סגנון הרבה יותר אינטנסיבי ובולט לעין מזה של אודי רצין, אשר מגלם את הגבר. הפער הזה יכול לשחק לזכות הסרט, אבל בפועל זה לא ממש מתרחש, כאשר המשחק של רצין לפרקים נראה לי כאילו הוא נבלע יותר מדי. במשחק של קולר, למרות היותו משובח ואף אחראי בעצמו לדקות נהדרות בסרט, היו רגעים בהם היה בו משהו בולט מדי, מה שהוציא אותי מעט מן החוויה.

מוצא אל הים

כמו ״בית בגליל״ גם סרטו של דניאל מן מאמץ שפה קולנועית המדגישה משהו מינורי ביצירה, שפה הפונה לצמצום בכמה דרכים. דומני כי הבמאי הלך עם חיבוק המינוריות רחוק אף יותר: אף כי לפרקים נראה כי בסרט עומדת להתרחש דרמה גדולה, אנו מבינים ככל שהיצירה מתקדמת כי הדרמות והסערות התרחשו לפני הסרט החל; מה שיש לנו זה תיאור מתמשך של גיבור אחרי השבר בחייו, בנקודה בה אולי יש סביבו אנשים אשר חושבים שהוא יכול להתחיל מחדש, או שאפילו יש לו מה לתרום לצבא. אבל הוא כבר קיבל החלטה באיזה דרך הוא פוסע וזו דרך שכנראה אין ממנה חזרה, לפחות לא חזרה לחיים אשר היו לו.

בידי במאי אחר, זה היה יכול להיות סרט אודות גבר המצוי במנוסה בפני החוק: את יואל אנו רואים לראשונה לבוש במדי צה"ל, כאשר הוא משקר בטלפון על כך שהוא בדרכו לבסיס, לשירות מילואים במהלך מבצע צבאי בעזה. הוא נותר עם נשקו במהלך רוב הסרט, אבל מדי הצבא מוחלפים מהר מאוד בחולצה של ״I LOVE NEW YORK״, כלומר אהבה למקום אשר נמצא מחוץ לארץ. אבל זהו גם משהו אשר מוחק את הייחוד שלו, שכן לחצי מן העולם יש את החולצה הזו. דרך רמיזות עקיפות, כבר בדקות הראשונות של הסרט אנו לומדים כי הגיבור איבד באחרונה הן את אביו והן את מקום עבודתו כמורה, בנוסף לנישואין שלו אשר התפרקו גם כן. בכל פעם שעולה תקווה כי הגיבור ינקוט בזעם כלפי פרטים אלו, הסרט מפתיע והולך לכיוון מעט אחר. דומה כי הגיבור לא רק שאינו רוצה להילחם או למות, הוא בעיקר לא רוצה לחיות בתור עצמו, שכן הוא מרגיש כמו כישלון בעודו מהלך על פני האדמה, כאשר אולי יש לו אופציה לגאולה בתוך המים.

מדובר בגבר כושל אשר יכול להיקרא גם ברמה אלגורית כמייצג של גבריות ישראלית אבודה בתור הנוכחי, דור ההמשך של הדור אשר לחם על הקמת המדינה והישרדותה. לא במקרה מדובר במורה להיסטוריה, אשר דומה כי לא יכול להמשיך את הגבורה ההיסטורית שהוא מלמד. הסצנה היחידה בסרט אשר קרובה להיות דרמה סוערת מבחינתו, קשורה לחוסר היכולת שלו לקרוא את הצהרת בלפור. למעשה, במקום להגן על הבית הלאומי הוא בורח לבית מלון, כאשר בין לבין הוא מבקר בשני בתים אשר אבדו לו: בית אביו אשר נמכר וביתה של אשתו, שכעת הוא ביתו של גבר אחר.

מול הגבר השבור הזה, הסרט מעמיד דמות של כתבת עיתונות זרה, שבורה אף היא: השותף שלה לכתבה על המלחמה בישראל נטש אותה, כנראה שלא רק מקצועית. היא מחפשת חיילים, או יותר נכון גברים המעמדים פני חיילים, על מנת לספק דיווח אישי אלטרנטיבי על המלחמה: במקום הקרבות, היא מדגישה דרך הצבא את הייאוש האישי שלה, את חוסר יכולתה לדווח.

קטעי הדיווחים גם מעלים לדיון תחום עיסוק נוסף ביצירה, אשר היה קיים גם בסרטו הקודם של מן, הסרט החצי-תיעודי ״איש הציפורים״. בשני הסרטים, קיים דיון בחומר הקולנועי עצמו כדבר אשר אמור לבטא אותנטיות אבל בפועל מתגלה כמזויף, דווקא כאשר הוא לכאורה לא עובר מניפולציה. בסרט זה, לאורך היצירה משולבים תיעודים בפורמטים שונים של הלחימה מעזה, לכאורה חומר אותנטי אשר נלקח במקרה מרחבי הרשת. בפועל, התחושה היא כי כל תיעוד "אמין" של תוצאות הקרבות מרגיש מנותק מן החיים עצמם, מן התוצאות של הקרבות.

כותרת הסרט מבקשת מוצא על הים, אולי מפני שהים מרגיש כמו מקום נטול עיבוד אנושי או זיוף, מקום בו קיימת זרימה טבעית. אך אולי זה מפני שאדם לא יכול לשרוד בים לטווח הארוך – מדובר רק בנוף ולא במפלט אמתי. מקום אשר בסופו של דבר גם אין בו כל סוג של הגנה.

האומה המתה
The Dead Nation

הבמאי הרומני ראדו ג'ודה מציג זו השנה השלישית ברציפות בסרט בפסטילב חיפה, אחרי ״בראבו!״ ו״לבבות מצולקים״. מה שמרשים זה לא רק הקצב, אלא גם האופי השונה של כל אחד מן הסרטים, אשר חוזר לעבר של רומניה בדרך האחרת. הפעם עושה זאת הבמאי דרך סרט תיעודי ניסיוני, אשר מורכב רק מתמונת סטילס ופסקול המספר סיפור הקשור לתמונות רק באופן עקיף.

המשותף לתמונות ולטקסטים הוא התקופה. החל מסוף שנות השלושים, עלתה ברומניה ממשלה ידידותית להיטלר ובעקבותיה התנועה הפשיסטית המקומית צברה כוח והיהודים סבלו משורה של גזירות שהתדרדרו עד השואה ונמשכו באנטישמיות גם כאשר התגלו מימדי הזוועות. על כך אנו למדים דרך הפסקול, אשר מורכב מקטעי יומן, רובם נכתבו על ידי רופא יהודי שאיבד את עבודתו בשירות הציבורי עקב הבקשה כי רק רופאים "רומנים" יועסקו. אותו רופא מתאר את מצוקתו הכללית ואת הרדיפה, את הפוגרומים והרציחות אשר חוו יהודי רומניה לאורך השנים, בטון קר ועבודתי. במקביל אנו שומעים קטעי חדשות ומזמורים אשר עוסקים בצבירת הכוח של הפשיסטים.

מול הפסקול, על המסך נראות תמונות סטילס אשר מציגות את הרגעים אשר הרומנים בחרו לתעד. הכוונה היא לא לשלטון הרומני או לצבא, אלא לאזרחים רומנים תמימים, אשר מצלמים את עצמם ברגעי הפנאי, או בצורה רשמית כדיוקן של עצמם בזמן נתון. מדי פעם נוצר סנכרון חלקי בין הפסקול לתמונה כאשר נראות הצדעות פשיסטיות של מבוגרים או ילדים. ברגעים אחרים, התמונות משדרות פשטות ויש בהן יופי הטמון במבט על עבר אשר השתמר, הכוח בפני אנשים אשר חיו פעם. כמה מן המצולמים מופיעים במספר תמונות לאורך הזמן, והבמאי גם מתעתע בנו כאשר חלק מן התמונות חוזרות בשנים שונות לכאורה. בכך הסרט גם מראה שינוי הדרגתי וגם חותר נגד האפשרות לשינוי של ממש. רק בשתי תמונות בסרט לא נראים בני אדם – בראשונה ובאחרונה, כמו ארץ ריקה אשר מחכה לאדם אשר ימלא אותה באהבה או בשנאה.

מדובר מן הסתם באחד מן הסרטים הכי מאתגרים בפסטיבל השנה, אשר רבים הזהירו אותי מפניו. יש לציין כי לאורך שעה וחצי, בחלק מן הזמן האמירות של הסרט מתחילות לחזור על עצמן, והמילה ״אמירות״ בעייתית בהקשר זה. ג'ודה לכאורה לא יצר כאן שום דבר בעצמו, רק הרכיב מחדש מספר נרטיבים לגבי העבר. אבל בסופו של דבר, יש כוח לחזרה על השלבים השונים של ההתדרדרות ולביטוי של הייאוש לגבי השנאה והרצח.

רכבת החופש

לסיום הפוסט, מספר מצומצם של מילים על זוכה פרס הסרט הקצר העצמאי, סרט שהוא גם לדעתי הסרט הישראלי הטוב ביותר שהוצג השנה בחיפה, בכל אורך. אני מקווה כי הסרט ימצא את דרכו להפוך למדובר ואולי אפילו לנקודת ציון בקולנוע הישראלי, אף כי דברים כאלו כמעט ואינם מתרחשים כאשר מדובר בסרטים קצרים.

הסרט, שנכתב בידי הבמאי תאופיק אבו ואיל בשיתוף עם הצלם אסף סודרי, הוא חצי שעה שרובה נסיעה ברכבת מלאת הפתעות. במהלכה, צעירה ערביה מתמודדת במספר דרכים עם הדרך השונה והמשתנה בה החברה הישראלית תופסת אותה ובה היא מגדירה את עצמה – כהתרסה מול המציאות, או תוך קבלה סקרנית שלה. בעזרת משחק נהדר של שאדן קנבורה, כלת פרס אופיר (״לא פה, לא שם״), הסרט לא חדל מלהפתיע. הוא מאלץ לא רק את הדמויות בו, אלא גם את הקהל, לחשוב מחדש על הנחות היסוד שלו, בעוד האמירה הכללית שלו מבטאת ייאוש מן המצב הקיים בעזרת שפע של המצאות קומיות ודרמטיות, ולבסוף שוברת את הלב.