"דנקרק", סקירה

מבצע פינוי הכוחות הבריטיים מדנקרק שבצפון צרפת הוא אחד מן האירועים הידועים ביותר במהלך מלחמת העולם השנייה, גם מפני שאין דרך חד משמעית לתאר אותו – זהו סוג של מבצע מזהיר הגובל בנס של נסיגה. כלומר תבוסה אשר החלק האחרון שלה בוצע באורח הירואי, הציל חיים של מאות אלפי חיילים והעניק גם כוח מורלי שעזר לבריטניה להחזיק מעמד בקרב הקשה על המולדת וכעבור כמה שנים גם לניצחון במלחמה. טיב האירוע הופך אותו לאמביוולנטי לגבי התיאור הקולנועי, פחות מפואר מן הפלישה לנורמנדי שאומנם הייתה קשה, אבל ללא ספק הובילה לניצחון. הפינוי מדנקרק לא פחות חשוב ובמהותו הרבה יותר מדהים מבחינת הדרך בה הצליח באופן יחסי לצד לא מעט קורבנות. אומנם סיפור הנסיגה כבר עובד בעבר בקולנוע לא פעם, אולם לרוב זה היה רק בתור סיקוונס בתוך סרט גדול יותר, למשל דרך שוט אחד ב״כפרה״ של ג'ו רייט, יחסית לאחרונה.

בנוסף, סיפור של ניצחון שהוא למעשה תבוסה, הצלת חיילים שכורחה גם במוות של עשרות אלפי חיילים אחרים לא בדיוק נשמע כמו משהו שיוציא אנשים לבית הקולנוע, בטח לא לסרט ששואף להיות אחד משוברי הקופות הגדולים של הקיץ. אבל זה נשמע כמו אתגר מתאים לבמאי אשר אוהב להציב לעצמו אתגרים ושהצלחות העבר שלו הופכות אותו לאחד מן השמות הבודדים שיכול להביא המונים לבתי הקולנוע רק כי הוא מביים. ״דנקרק״ (Dunkirk) הוא סרט שיכל לקבל מימון רק משום מי שעומד מאחוריו כריסטופר נולאן, אשר מעיד כי חשב על סרט בנושא כמעט מראשית דרכו כבמאי. אם כי דומה שהבמאי מכריז כמעט על כל סרט כעל פרויקט החלומות שלו.

״דנקרק״ מתגלה כאחד מן הסרטים הכי דחוסים של נולאן, לא רק בגלל שאורכו רק 107 דקות, משמע הסרט הכי קצר של הבמאי מאז שהחל לעבוד בתקציבים לא זעומים. הסרט דחוס בעיקר מפני שהוא מספק מתח קולנועי מן השנייה הראשונה וכמעט עד הסוף. אין כמעט רגע בסרט בו הקהל לא חושש ממשהו שעלול לקרות או תוהה כיצד ינצלו הגיבורים ברגע הנתון – ולא כל הדמיות אשר נראות כראשיות ישרדו את הסרט. אחת מן הביקורות שנשמעו כלפי סרטי באטמן של נולאן היא שהוא לא במאי אקשן טוב, טענה שאני לא לגמרי מבין – הוא אומנם לא מצטיין בפיצוצים לשם הספקטקל הקולנועי, אבל בשמירה על מתח בנוסח המסורתי של היצ'קוק והוליווד, נולאן בהחלט מצטיין. בסרט זה הוא מדגים זאת דרך מגוון גדול של סיקוונסים: החל מקרב יריות ברחובות עיירה כמעט ריקה בפתיחה, משם לחוף אשר מופצץ לא מעט, לים סוער אשר מכיל שפע סכנות טבעיות ולא טבעיות, ולקרבות אוויר. הסרט בונה חלק מן הדמויות המרכזיות בו (קשה לדבר בו על דמות ראשית) קודם כל דרך הצורך לברוח או לצאת להגיש עזרה ורק מאוחר יותר דרך דיאלוגים והתנהגות ייחודית.

לא מעט גבות הורמו כאשר נמסר שדירוג הצפייה של הסרט הוא PG-13, משמע סרט שמתאים גם לצפייה לבני נוער וילדים בליווי הורים. בעיני אנשי ההגבלה על גיל הצפייה בארה"ב וגם מבחינת הקהל זה אומר כי הסרט לא מכיל איברים מרוטשים או כמויות גדולות של דם, באופן אשר חורג מן הדרך בה הורגלנו לראות סרטי מלחמה אחרי ״להציל את טוראי ריאן״ של סטיבן ספילברג. אבל נולאן מראה כי מלחמה יכולה להיות מזעזעת גם אם הגופות נותרת ברקע, האימה מועברת רק דרך החשש עצמו, דרך הפסקול ודרך הבעות הפנים של השחקנים אשר רואים זוועות ואז נאלצים לשוב ולברוח, או למצוא דרך קשה עד מאוד לשרוד. בנוסף, היכולת להגיע גם לקהל צעיר יותר מעלה את האופציה של הסרט לתפקד ככלי עזר חינוכי אשר יגביר את העניין של הצופים בהיסטוריה. ואף כי הסרט לא דן במניעים למלחמה, הוא מראה עד כמה היא נואשת והוא מכיל גם את הצורך להמשיך להילחם עבור מטרה אבודה, רק כי האלטרנטיבה היא אידיאולוגיה שלא ניתן לקבל. הסרט לא מכיל מראות מזעזעים, כאמור, אבל הוא כן מצליח לייצר חוויה מפחידה ואינטנסיבית. כאשר מגיעים כמה רגעים של פטריוטיות או דיאלוגים אשר נראים מעט ברורים מדי במסר, הם בעיקר משמשים לרגעי הקלה מן המתח, לפחות עבורי.

האתגר הגדול ביותר שניצב בפני נולאן כתסריטאי וכבמאי בסרט זה הוא העריכה הצולבת בין שלושת קווי העלילה הראשיים שלו – החיילים הנצורים על החוף, ספינה אזרחית אשר מייצגת ספינות אזרחיות רבות שיצאו להשתתף בפנוי, ומטוסי חייל האוויר אשר העניקו גיבוי תוך לחימה מול מטוסי האויב שהטילו פצצות במהלך הפינוי. העניין הוא שכל אחד מן הסיפורים הללו התרחש על פני פרק זמן שונה מאוד. לכן, הוחלט לתאר התרחשות של שבוע, יום, ושעה במקביל, כאשר בכל רובד של העלילה הזמן נמתח בצורה שונה, כפי שמציינות כתוביות בשלב הראשון של הסרט. כל הקווים נפגשים לקראת הסוף, אחרי שהגיעו לשם לאחר תיאור שונה של פרק הזמן. הודות לעריכה הקולחת, לרגע אין תחושה של בלבול.

דבר אחד כמעט ואינו נוכח בסרט: הנאצים. רוב הזמן, מתייחסים עליהם בתור "האויב", ישנו זיהוי של כלי הנשק השונים שלהם ובעיקר האמצעים בעזרתם הם עלולים לתקוף. בכך, הסרט מזכיר לפרקים את ״בופור״ של יוסף סידר – שני הסרטים מציגים חיילים במקום מבודד, כאשר הם יודעים כי מתקפה ממקום לא נראה יכולה לבוא בכל רגע. הסרט אכן לא נותן מנוחה ויש כמה וכמה רגעים בהם נדמה כי חיילים מסוימים ניצלו, רק על מנת שהם יספגו התקפה ממקום אחר. כפי שכבר אמרתי, יש מעט מאוד נקודות בהן אפשר לנשום במהלך הסרט.

הסרט נעזר בקאסט די רחב, כולל לא מעט שמות ידועים כמו טום הארדי, קנת' בראנה ועוד, והם מבצעים את מלאכתם ביעילות, אך הסרט לא נשען על אמנות המשחק, שכן רבים מן השחקנים מגלמים סוג של תבנית דמות. אם בכל לציין מישהו שבלט עבורי זהו מארק ריילנס בתור נהג של יאכטה אזרחית אשר מגלה נחישות במשימה, כולל מול דרישה של ניצול מן הים, בגילומו של קיליאן מרפי, לחזור קודם לבריטניה ולא להמשיך לשדה הקרב הארור בדנקרק. יותר מכל, זהו סרט אשר מבודד את הפרטים בתור חלק מן ההמון, והחשיבות של הליהוק היא גם בפנים האנושיות אשר צריכות לגרום לנו להזדהות עם אנשים בתוך ההמון, לתת תחושה כי כל מי שנדחק החוצה מסירה הוא אבדן כבד. ל״דנקרק״ יש דמויות שאנו לומדים להכיר וחלקן גם עוברת שינוי פסיכולוגי במהלך הסרט, אבל זהו קודם כל סרט על סיפור של לאום. ככזה, הסרט מצליח לייצר ייחודיות בתוך המון האדם, אשר נראה רוב הזמן אנושי ולא כמו שכפול דיגיטלי של ניצבים.

נולאן גם ממשיך להיות נאמן לצילום בפילם ולא במצלמות דיגיטליות, כאשר עבור סרט זה נעשה לראשונה שימוש במצלמת 65 מילימטר שהותאמה לאיימקס, גם אם שוב לא נוכל לראות בארץ את הסרט בעותק 70 מילימטר. על המסך הגדול התוצאה נותרת יפה מבחינה חזותית, כאשר נולאן משתף פעולה בפעם השנייה עם הצלם ההולנדי הויט ואן היוטמה, שצילם גם את ״בין כוכבים״, ומקנה לצילומים רגישות ועושר בשימוש באור. עם זאת, אין יותר מדי פנאי להתרשם מן הצילום, בסרט אשר בכל רגע מציב לאנשים שבו אתגר חדש.

בניגוד לסרטים הקודמים של נולאן, ״דנקרק״ הוא סרט ישיר וברור בנרטיב שלו ודומני כי גם במשמעות. בדומה לסרטים אחרים השנה, דוגמת ״בייבי דרייבר״ של אדגר רייט, דומה כי נולאן חזר להציג חוויה קולנועית בסיסית יותר, תצוגת תכלית של בניית מתח. אבל הסרט גם מצליח להיות גם עצוב ומעורר השראה, אולי דווקא בגלל האינטנסיביות והדחיסות של קטעי המתח. איני סבור כי הסרט הזה משנה את פני הקולנוע ולא נראה לי כי יש בו שאיפה להציג משהו שלא נראה קודם לכן מבחינת דרך הסיפור או המסר – הוא פשוט סרט מלחמה ברמת הביצוע הכי גבוהה שיש.