"היא", סקירה

כל צופה מביא איתו את המטען שלו לכל יצירה שהוא חווה, לכן אמנות טובה גורמת לנו להרגיש מנעד שלם של רגשות, פתוחה לאינספור פרשנויות, כולל כאלו שהיוצר לאו דווקא חש או כיוון אליהן.
רולנד בארת' כתב על זה טקסט קצר ובהיר ב-1967, הוא קרא לו "מות המחבר" וטען, בגדול, שהפרשנות והמשמעות של הטקסט נתונות בידי הקורא, לא בידי הכותב, ושהיצירה מגיעה עם השפעות, ציטוטים מהשפעות תרבותיות נוספות רבות ושונות. הטקסט הזה כל כך השפיע, שלומדים אותו ברוב החוגים לאמנות כיום.

לכן לפעמים זה מאוד מתסכל להיות צופה שהיא אישה, כזאת ששומעת חדשות על שלל הדיווחים על תקיפות מיניות, ניגשתי ל"היא" (Elle) של פול ורהובן בציפייה וחשש. בנוסף לידיעה שזה סרט שבמרכזו אונס, כזה שבו האישה המותקפת לא הולכת למשטרה אלא מחליטה להתמודד לבד, יש את המטען התרבותי של פול ורהובן כבמאי.
היוצר ההולנדי אחראי על כמה מהסרטים הכי אהובים, מוצלחים ואלימים של שנות ה-90 וה-80. (ועל "נערות שעשועים"…). הוא ביים את "אינסטינקט בסיסי", "גברים בחלל" (סרט הרבה יותר מתוחכם ושוויוני ממה שהוא נראה), "זיכרון גורלי" ו"רובוקופ". מצד אחד, יש כאן נטייה ברורה לטראשיות וקאמפיות, לצד דמויות של נשים חזקות. מצד שני, יש לא מעט עיסוק במיניות עם נשים שאפשר לדון האם הן אובייקטים של תשוקה גברית, או דווקא כאלו שמודעות למשיכה שהן מייצרות, ועושות בעזרתה פעולות שמוציאות אותן עם ידן על העליונה.
מה יהיה ליוצר הזה להגיד לי על אישה שעוברת אונס? ובכן, ככל שאני חושבת על כך יותר, על אף ש"היא" הוא לכאורה סרט שונה מאוד מכל אלו שמניתי, בסגנון, בז'אנר ובנושא שבו הוא עוסק – במובן מסוים הוא המשך עקבי שלהם באופן שבו ורהובן מייצג נשיות על המסך.

את התסריט כתב דיוויד בירק, תסריטאי מתח ואימה שאחראי לתסריט ל"סלנדרמן", המם שהפך לקאלט לחובבי הז'אנר שייצא ב-2018. התסריט כאן מבוסס על רומן של פיליפ דיז'אן. הסרט מלווה אותנו דרך נקודת מבטה של מישל (איזבל הופר), אישה מבוגרת שהיא כמעט קלישאה של נשיות חזקה – היא שוכבת עם מי שהיא רוצה, גם אם מדובר בבן זוג של חברה או שכנה, היא מנהלת חברה שמפיקה משחקי מחשב ו-וידאו יחד עם החברה הכי טובה שלה אנה (אן קונסיני), תחום שנחשב במובהק כגברי (היי, גיימרגייט) ותחתיהן יש הרבה גברים צעירים. אף אחד מהגברים שמכירים את מישל לא מסוגל להישאר אדיש כלפיה. העובדים הצעירים שלה מעריצים אותה או שונאים אותה, או גם וגם. בן זוגה לשעבר עדיין קשור אליה והיא אליו, והיא מוצאת עניין ומשיכה הדדית אצל השכן הנשוי שלה.
מה שמאוד מובחן באופי של מישל הוא שהיא נטולת אפולוגטיות, ועומדת בהחלטיות מאחורי כל פעולה שלה. היא אסרטיבית, לפעמים עד קשיחות, יש בה נקמנות וקטנוניות מסוימת אך היא שומרת על ענייניות וישירות כל הזמן – לפחות כלפי עצמה, כי היא כן מסתירה לפחות דבר מהותי אחד מחברה שלה.
אך בזמן שהדמויות אולי מלודרמטיות למדי, הסרט מצולם ומתנהל בעולם ריאליסטי מבחינת סגנון ומשחק. ריאליסטי, אבל עם התרחשויות עמוסות רגשית ופיזית ברמה שלא הייתה מביישת סרט של אלמודובר. אולי העובדה שהסרט דובר צרפתית תורמת לתחושת האיפוק והשליטה העצמית של מישל.

העניין והאתגר בחייה של מישל נובעים מכך שהשליטה הזו מאיימת להילקח ממנה. למעשה היא נלקחת די בתחילת הסרט, באונס שהיא עוברת בתוך הבית שלה. פלישה כפולה. בשלב זה אנחנו עוד לא מכירים אותה ממש, אך בהמשך האופן שבו היא בוחרת להתמודד – כאילו כלום לא קרה מחד, ותוך כדי תכנון לכאורה קר של פעולות שיבטיחו את בטחונה בהמשך – מתיישב עם הדמות שלה ונסיבות חייה.
לאורך הסרט התחלתי לתפוס את מישל כאישה שבוחרת להוציא את המקסימום מנסיבות חיים שיכולות לחסל ולהשמיד אותך עד שלא יישאר ממך כלום. בתוך כך המיניות שלה היא חלק מהכוח שלה. היא יכולה להיתפס כבוטה, אולי בגלל הגיל שלה המתקדם יחסית לסמל סקס, אולי בגלל הישירות. אבל אם חושבים על כך, גבר באותו גיל עם אותן תשוקות לא היה נתפס כחריג כנראה.
וכך, מרגע לרגע, הדמות של מישל שבתה אותי כצופה וגרמה לי להתפעל מכל צעד שלה. אני מעדיפה לא לייצר כאן ספוילרים כי הסרט חזר לאקרנים לכבוד הזכייה בגלובוס הזהב, אז לא אפרט מה ערער אותי בדיוק. כן אכתוב שדווקא כשכבר התאהבתי בה לגמרי, קורה משהו שקשור בתשוקה ובאלימות שטלטל ובלבל אותי לחלוטין. מעבר לכך שהאונס עצמו יכול היה להיות גרפי פחות, יש כמה בחירות שלה שפתאום גרמו לי לתהות מחדש על קנקנה ועל מה שהיא מייצגת עבורי.

חלקו האחרון של הסרט מקבל טוויסט ומאיץ מהלך, ובתוכו נותרתי תוהה האם מישל עדיין בשליטה מוחלטת, או שמשהו בה הפך להיות הקורבן שהיא כל הזמן, למעשה מאז היותה ילדה, סירבה להיות. אם היא פתאום איבדה שליטה, האם אני צריכה לחבב אותה פחות כדמות? האם מאישה חזקה היא לפתע פתאום לא מרשימה אותי יותר רק כי היא מפגינה חולשה? ומה זה אומר עליי, אם קצת שבירה של התבנית שחשבתי שמצאתי כאן מערערת את כל הסולידריות שלי?
כעת עם מעט מרחק מהסרט, אני חושבת שעצם השאלות האלו, המורכבות של הסרט, הטיפול באלימות ובתשוקה שבו דרך דמותה של מישל – כל אלו הופכים אותו להרבה יותר ממה שהוא נראה על פניו.

משווקים את "היא" כסרט מתח סקסי. זה נכון בהחלט, אבל בנוסף יש אפשרות לראות בו עוד רבדים על יחסים בין נשים לגברים, וטלטלה חכמה ואולי מכוונת על כל מה שאנחנו רגילים לצפות לו מסרט כזה. אולי תצאו ממנו מעט מזועזעים או מבולבלים, אבל מישל תישאר איתכם, וזו חתיכת נוכחות קולנועית מופלאה.