״רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים״, סקירה

״הימים הם ימי מלחמת אזרחים. ספינות החלל של המורדים, התוקפות מבסיס כוכבים נסתר, זכו בניצחון ראשון נגד אימפריית הרוע הגלקטית. במהלך הקרב, מרגלים מכוחות המורדים הצליחו לגנוב את התוכניות הסודיות לנשק האולטימטיבי של האימפריה – ״כוכב המוות״, תחנת חלל משוריינת בעלת כוח ירי המסוגל להרוס כוכבים שלמים. נרדפת על-ידי סוכני הרשע של האימפריה, הנסיכה ליאה דוהרת הביתה בספינת החלל שלה, מגוננת על התוכניות הגנובות שיכולות להציל את אנשיה ולהשיב את החופש לגלקסיה״.

במילים אלה (בתרגום קצת מלא פאתוס שלי) נפתח הסרט המקורי של מה שהפך להיות מאז אחד המותגים החזקים והאיקוניים בתולדות הקולנוע – ״מלחמת הכוכבים״. הפתיחה הזו של ״תקווה חדשה״, עם המילים המשייטות מתחתית המסך אחרי הכתובית הסטטית ״לפני זמן רב מאוד, בגלקסיה רחוקה רחוקה…״, חזרה בכל אחד מסרטי ״מלחמת הכוכבים״ מאז ועד היום. כלומר, עד אתמול, היום בו עלה בבתי הקולנוע ״רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים״ (Rogue One: A Star Wars Story) – שוויתר על הפתיחה המזוהה כל-כך עם הסדרה. זה רק הולם בעיניי, משום שמדובר במעין תחליף לאותו סיפור שלא סופר ורק מוזכר בכתוביות, שמטרתו לענות על שאלות כמו איך באמת הגיעו תוכניות כוכב המוות לידי הנסיכה ליאה בתחילת הסרט המקורי? ולמה לעזאזל שהאימפריה תעצב את הנשק החזק ביותר שלה עם פגם קטלני במרכזו, שיאפשר ללוק סקייווקר לסיים את הסרט ההוא כפי שהסתיים?

אבל לפני התשובות של העלילה לשאלות אלה, קצת סדר במותג כפי שהוא כיום. ״רוג אחת״ אינו חלק מסיפורי שושלת סקייווקר, שכולנו מכירים מפרקים 1 עד 7 בסדרה, אלא הראשון בסדרת ספין-אופים (אני לא מחשיב כחלק מהקאנון את סרטי האיווקס לטלוויזיה, את היצירות המצויירות למיניהן או סרטי מעריצים). סרטי הלוויין הללו יגיחו מעתה בכל שנה שבה לא יוקרן פרק נוסף מקו העלילה הראשי. לכן, אחרי ״הכוח מתעורר״ דאשתקד ולפני הפרק השמיני והמיוחל (אותו כתב ומביים ראיין ג׳ונסון), זהו תורו של ״רוג אחת״ לספר סיפור שיעמוד בפני עצמו, ואולי גם יאיר במשהו את הסיפורים המוכרים. הבא בתור מסדרת הבת אמור להיות סיפור הרפתקאותיו של האן סולו הצעיר, ואם לשפוט על ״רוג אחת״ יש לי הרגשה שאני כבר יודע לא רק לאן הוא חותר, אלא גם איך יסתיים. אבל אני מקדים את המאוחר.

״רוג אחת״ נפתח, אחרי ״בגלקסיה רחוקה רחוקה…״ והוויתור המפתיע על המשך הכתוביות – בפרולוג. שלא במקרה, הוא מזכיר במעט את עלילות לוק סקייווקר. אל כוכב חקלאי במהותו מגיע שליח האימפריה אורסון (בן מנדלסון), במטרה לחזור עם שלושה שבויים – מתכנן הנשקים הנמלט גיילן (מאס מיקלסן), אשתו ובתו הקטנה. האישה, ליירה (ואלין קיין), מסתכנת ויוצאת ממחבואה כדי להיאבק ברוע הגזירה, אך היא ובעלה נלקחים משם בעוד בתם הקטנה נותרת חבויה. עד כאן הפרולוג, ומכאן מתחיל הבלאגן – הסרט מקפץ לארבעה כוכבים שונים (אם ספרתי טוב) ומציג המון עלילות משנה וים של דמויות חדשות. עליי זה מאוד הקשה להיכנס פנימה אל העלילה, והתחלתי לחוש ששום דבר טוב לא ייצא גם מהסרט הזה (אני אומר ״גם״ כי דעתי על ״הכוח מתעורר״, למקרה שפוספסה, היא שמדובר בסיור מודרך ומשמים במוזיאון סטאר וורז).

אלא שאחרי שהסרט מסיים להתפרש לרוחב, הוא מתחיל לקבל צורה. הילדה מהפתיחה הופכת לג׳ין (פליסיטי ג׳ונס), הניצלת בידי כוחות המורדים במטרה לחבר אותם אל האיש שגידל אותה מאז שנפרדה מהוריה – סו גררה (פורסט וויטאקר). כפי שיכול לרמז שמו, מדובר במהפכן המאמין כי כוחות המורדים אינם קיצוניים מספיק במלחמה שלהם מול האימפריה, מה שהופך אותו לסוג של אוייב ברגע שאינו מוכן לשתף פעולה עם הנהגת המרד המוסדרת. ג׳ין אמורה להיות כרטיס הכניסה של ברית המורדים אל ביתו של גררה, ואיתה נשלחים למשימה קסיאן (דייגו לונה) ודרואיד משובש בשם K-2SO (אלן טיודיק). בינתיים, גררה מחזיק בשבי טייס אימפריאלי (ריז אחמד, ולא דודו טסה כפי שסברתי ברגע הראשון) הנושא מסר הרה גורל, בצורת הולוגרמה כנהוג בסדרה, מאת המהנדס הראשי של הנשק הסודי של האימפריה – ״כוכב המוות״.

אעצור כאן גם מפני שההמשך ברור, וגם מכיוון שכבר בתקציר העלילה הזה ישנו ניסיון די נועז בעיניי לשבור את התבנית מתוכה ניצקו סרטי מלחמת הכוכבים – חלוקה לטובים ורעים. זה נכון שיש כמה מהפכים לאורך הסדרה מבחינת הצדדים שלוקחות הדמויות, ומכאן הביטוי ״עבר לצד האפל״, אבל הדיכוטומיה בעינה. ״רוג אחת״ כמעט טובע בעודו מהלך על קרקע מאוד לא מוצקה, שלא לומר בוצית, בניסיון להציג את הדמויות שלו כמורכבות מעט יותר מן המקובל בסדרה. רוב הזמן זה אפילו לא כל-כך מצליח לו, אבל כמכלול ההצהרה עוברת – המצב הוא מצב של מלחמה, ובמלחמה אין באמת טובים ורעים. בתוך האימפריה אנחנו עדים למאבקי כוח פנימיים לגבי מי קיצוני יותר בשימוש שלו בכוח, ממש כפי שאצל המורדים ישנו פלג רדיקלי. גם ברמת המוסר הפרטי, לא רק ברמת הפוליטיקה הקולקטיבית, ניכר שכל פעולה מבצעית של המורדים בהכרח כוללת הרג (או סוג של התאבדות) שמדברים עליו בגלוי, ויש הרבה אפלה גם בצד המואר. בכלל, זה אחד הסרטים הכי קודרים ביקום הקולנועי של ״מלחמת הכוכבים״, מעין דארק סטאר וורז אם תרצו. או שמא עליי לכתוב דארת׳ סטאר וורז.

כן, גם הוא כאן. האב האפל של כל נבל קולנועי בארבעים השנים האחרונות, מגיע להתארח לשתיים וחצי סצנות. כולל המדבב המקורי ג׳יימס ארל ג׳ונס, ושני שחקנים שונים שלבשו את החליפה השחורה הבוהקת ולא יקבלו את הקרדיט על היותם דארת׳ ויידר. ברגע הראשון חששתי שהוא לא מפחיד כפי שזכרתי אותו, לורד ויידר, אבל בסצנה האחרונה שלו בסרט הוא מחזיר לעצמו את כוח ההרתעה. כמה חבל שאנחנו תקועים בסרט הבא עם קיילו-רן, גרסת האימו הבכיינית של הסית׳ לורדז לדורותיהם בגילומו של אדם דרייבר. אך אם להיות הוגן, גם ״רוג אחת״ לא בדיוק נהנה מנוכחותם של נבלי-על – חורשי הרוע של האימפריה בעיקר נראים כאילו הם סובלים מסוג של עצירות, וסטורם-טרופרז ממשיכים למלא את תפקידם הקבוע כבשר תותחים. אני מבין שמאוד מלחיץ לעבוד תחת סית׳ לורד בסדר הגודל של ויידר, שלא לדבר על לפקד על כלי הנשק החזק ביקום, אבל מה שלא מובן לי הוא מדוע לסנן את הפקודות מבין השיניים במקום לצרוח אותן כמו שצריך (אולי מלבד החשש מקאמפיות, שלדעתי הייתה תורמת).

קשה שלא לשים לב שהנבל, כמו כל מי שמנהל את כוכב המוות ומבחינת הסרט גם את האימפריה, הוא גבר לבן שמולו עומדים כוחות המורדים – אישה צעירה, בחור ממוצא לטיני (כולל מבטא מאוד צורם) ורובוט. לצידם ניצבים כמובן שני גברים סינים (דוני יין ו-וון גי׳אנג), גבר שחור, וגבר שבישראל של היום היה מכונה ״בעל חזות מזרחית״. את כוחות המורדים מנהיגה אישה מבוגרת, ובהתכנסות מועצה שלהם תוכלו למצוא ייצוגים לכל מי שפסחה עליו ההזדמנות להישלח לחזית (כולל ראש של דג פרהיסטורי עם גוף אנושי). זה הסרט השני ברצף, והשני בסופש זה אחרי ״מסיבת השנה״, בו אני מוצא עצמי מתלונן על ענייני פוליטיקת זהויות ותקינות פוליטית. גם שם וגם כאן, הייצוג הגזעי היחידני כל-כך בולט עד כי זו למעשה גזענות לשמה. באמריקה חוגגים את הגיוון האתני, אבל אם זה בא על חשבון השקעה בתוכן אז למי אכפת?

מאחורי הקלעים, כמובן שהגיוון הנ״ל די נעלם. על התסריט חתומים ארבעה, שניים ראשיים וצמד משני – כריס וויץ (״מצפן הזהב״, ״סינדרלה״), טוני גילרוי (סדרת סרטי ״ג׳ייסון בורן״), גארי וויטה (״הנבחר״, ״העולם אחרי״) וג׳ון נול. האחרון הוא יוצא הדופן מבין החבורה, ולא רק כי אין לו תסריטים רעים ברזומה – למעשה זוהי הפעם הראשונה בקריירה של איש האפקטים זוכה האוסקר (על ״שודדי הקאריביים״ השני דווקא), המלווה את ״מלחמת הכוכבים״ מאז הסרט הבכור, שהוא חתום על תסריט. נול היה זה שהגה את הרעיון ל״רוג אחת״, והפיץ׳ שלו למנהלים הפך לאגדה הוליוודית מודרנית. שלושת הכותבים שנבחרו להפוך את ההצעה שלו לתסריט של ממש נוטים לכיוון של מקצוענות קרירה עם פוטנציאל לפאשלות. הצוות הזה בהחלט עשה ככל יכולתו כדי לסבך עלילה פשוטה למדי (״המורדים גונבים את התוכניות לכוכב המוות ומעבירים לנסיכה ליאה – קרדיטים״), אבל בדרך השכיל לקבל כמה החלטות מעניינות, שעבורי לחלוטין התעלו על כל המגרעות.

בעניין זה, דווקא ההתכתבויות עם קורות משפחת סקייווקר והסרטים הקודמים, החל מסיפורה של הגיבורה החדשה ועד סצנות שאמורות להזכיר את הקנטינה המיתולוגית או שאר אנקדוטות, נותרות כקריצות למעריצים ותו לא. כלומר, למעט ההחלטה להקנות לגיבורה תהליך של הפיכה ללוחמת מחתרתית, שיש בו משהו מקביל אך לגמרי שונה מרוב הגיבורים שהובילו את הסדרה. ובכל פעם שהכותבים קראו תיגר על המוסכמות של סטאר וורז, הפך הסרט למעניין בהקשר של הקאנון ממנו הוא חצי-חלק. לדוגמה, האם נשאלה פעם השאלה מדוע האימפריה בוחרת דווקא בכוכבים קרירים ואפלים כדי להקים בהם את בסיסיה? כלומר, אם אני הייתי אחראי על כיבוש בין-גלקטי, נדמה לי שקודם כל הייתי מספח איזה כוכב שכולו חוף ים עם מים צלולים ועצי דקל מצלים, במחיר של הרס השיק. זה בדיוק מה שקורה בסרט – לכוכב דמוי אתר הנופש קוראים סקאריף, ואכן יש בו את בסיס האימפריה בו מתרחשות סצנות השיא. נדמה לי שהוא ייחקק בזיכרון בתור הגימיק של ״רוג אחת״ והייחוד שלו בעולם של ״מלחמת הכוכבים״.

ההערכה הזאת מתבססת על הרגשתי שמבחינת דמויות, ובעיקר ליהוק ומשחק, נדמה כאילו הכל נעשה במכוון כדי להיות כמה שפחות זכיר. כאילו הדמויות הללו ברות הקרבה מבחינת המותג של סטאר וורז, המקבילה של המורדים לבשר תותחים. זה סרט שיודע שהוא רק הסחת דעת לקראת המשך מעקב אחר משפחת סקייווקר, וחוסר ההתעלמות שלו מעובדה זו מוערך בעיניי. אגב, זה הזמן להזכיר שאין אבירי ג׳דיי בתקופה בה מתרחשת העלילה, וסית׳ לורד יש רק אחד, אז אל תצפו לקרבות לייט-סייברז. קרבות חלל והמון לחימה קרקעית יש ועוד איך, וז׳אנר סרטי המלחמה הולך ומשתלט על היצירה ככל שהיא מתקדמת. הסרט מביא את הקרבות אל איזורים טרופיים שלווים כמוזכר לעיל, או אפילו לעיר דמויית ירושלים – שבה ישנו מקדש (ג׳דיי) שחרב, המון יצורים שונים, וכמובן צבא מפטרל. עבורי, ההשתלטות המילטנטית הייתה אמנם עויינת אבל גם מאוד דרושה למותג כה נוסחתי ושחוק כמו ״מלחמת הכוכבים״, שבו הפורס תמיד יציל את היום ותחושת המציאותיות והחרדה ללוחמים לא קיימת בו בדרך כלל.

עוד חשוב לציין כי גם בהיעדר ג׳דייז, הדמויות בהחלט מאמינות בפורס, מי יותר מי פחות. בעיקר הן מאמינות בתקווה, הדלק של כל מרד מוצלח. המאמינה מכולן, שמצליחה להדביק אחרים, היא זו של מגן המקדש העיוור, ויותר מטאפורי מזה כבר אי אפשר להיות. מגלם אותו דוני יין, אמן לחימה קנטונזי שמבטא פה רק קמצוץ מיכולותיו אבל בהחלט מאיר את המסך בכל רגע שרק נותנים לו. על הצחוקים אחראי, כרגיל, הרובוט. במקרה של ״רוג אחת״ זהו קיי-2-אס-או, שמעיף לעזאזל את הנימוס הבריטי של סי-3-פי-או המיתולוגי ואומר ״כל מה שמסתובב לו במעגלים״ כדברי האחראי עליו. מלבד שני אלה, קשה לי לציין לטובה מישהו או מישהי מגזרת הדמויות, אבל כן אומר שלונה הצליח להחריב עבורי כמעט כל סצנה בהשתתפותו, וג׳ונס כל-כך לא הומוגנית במשחקה עד כי חשדתי שבסצנות מסויימות זוהי כפילה דיגיטלית. אגב, היות ודמויות מהסרט המקורי קמות כאן לתחייה באופן ממוחשב אך אמין, זאת לא תיאוריה מופרכת כל-כך.

מי שהופקד על בימוי הברדק (והברק, או היעדרו) העלילתי הוא גארת׳ אדוארדס, שהפך מאיש אפקטים ליוצר עם ״מפלצות״ עטור השבחים והוקפץ מהר מדי לליגה של הגדולים עם ״גודזילה״. רוצה לומר, ״רוג אחת״ הוא בסך הכל הסרט השלישי באורך מלא של אדוארדס כבמאי, והוא לחלוטין מתגלח על חשבוננו. האקשן מניח את הדעת והאפקטים מרהיבים כצפוי, החל משלל המפלצות הלא-ממוחשבות וכלה בהקמה לתחייה של דמויות עבר שנראות אמיתיות לגמרי, אבל בכל זאת ניכר חוסר אחידות. הכוונה אינה בטון אלא באיכות הסצנות, וזהו ככל הנראה תוצר של חוסר הניסיון היחסי של הבמאי הצעיר. בנימה סלחנית יותר, שתיכף אסביר איך אני מרשה לעצמי לנקוט בה, יכול להיות שאדוארדס ריכז את כל מאמציו אל סיקוונס הסיום, או אפילו ממש אל הסצנות הנועלות של הסרט (אין ספויילרים, אני מבטיח, מה גם שקל לנחש איך הסרט נגמר גם בלי לראות אותו).

בתום הצפייה, הייתי צריך ממש לאסוף את מחשבותיי כי באמת ובתמים התרגשתי. הסרט הפגום אך מלא הכוונות הטובות הזה הצליח אצלי היכן שקודמו נכשל חרוצות ונחרצות. בעוד לכל אורכו של ״הכוח מתעורר״ הלב שלי לא זז ננומטר אחד ימינה או שמאלה, ופתאום במערכה הנועלת של ״רוג אחת״ הוא החל לקפץ – ובהגיעם של הקרדיטים כמעט פרץ החוצה בהתרגשות. כמו עמיתיי למקצוע, כבר התרגלתי לכתוב ״המעריצים״ פה ו״המעריצים״ שם בבואי לדבר על סרטים של מותגים קולנועיים כה חזקים. אבל מי אלה אותם מעריצים? וממתי אני לא אחד מהם? בין אם ארצה בכך או לא, ״מלחמת הכוכבים״ היא סדרת סרטים מאוד משמעותית בחיי, ומכאן היכולת שלה לרגש או להלהיב אותי.

הרי כל כסא שנגרר על רצפת בית קפה מזכיר לי את הנהמה של צ׳ובאקה, ובעודי כותב את הסקירה הזו משגיחים עליי מהמדף לורד ויידר ואר-2-די-2 הבנויים מלגו. מדהים שדווקא הסרט הבעייתי הזה, החזיר לי את הכיף שבלהיות מעריץ של ״מלחמת הכוכבים״. קצת כמו כמו העיוור מלא הכוונות הטובות שמגלם בסרט דוני יין, זה שמדי פעם מבליח לו איזה פירואט רצחני או רגע זן שמצילים את המצב, גם הסרט עצמו מוכיח שהפורס יכול להיות חזק עם כל אחד. ועבורי, סרט שמצליח לגרום לי לחשוב מחדש על סטאר וורז וגם להיזכר למה בכלל התחברתי רגשית למותג, מוכיח ש״הכוח״ חזק עם ״רוג אחת״ הרבה יותר מאשר עם זה שהתחיל את הכל מחדש בשנה שעברה.