"סארו – הדרך הביתה", סקירה

כשחושבים על זה, יש מידה רבה של אתגר בעיבוד הקולנועי של הספר "ארוכה הדרך הביתה", שהיווה את הבסיס לסרט "סארו – הדרך הביתה" (Lion). זאת מכיוון שבזמן שללא צל של ספק ישנה דרמה אנושית גדולה ועוצמתית למדי במרכזו, אין זה אומר שיש בו הרבה מקום לנראטיב קולנועי.
סיפור המסגרת, שמבוסס כמובן על מקרה שקרה, הוא זה של סארו, שנולד בכפר הודי בתחילת שנות השמונים לאם חד הורית, אמצעי מבין שלושה אחים. כאשר היה בן חמש, התלווה סארו אל אחיו הגדול שיצא לחפש עבודה בסמוך לתחנת רכבת מרכזית, שם התפצלו וסארו מצא את עצמו לכוד בתוך רכבת דוהרת שחוצה את המדינה הענקית. הוא הגיע לאיזור שאינו דובר את השפה, ולא הצליח להסביר מהיכן הוא בא, התגלגל לבית יתומים, ולאחר זמן מה אומץ על ידי זוג אוסטרלי טוב לב. כשהיה בשנות העשרים לחייו, גילה שבעזרת google-earth הוא יכול לנסות לשחזר את מיקום המשפחה ממנה נקרע בילדותו, איתר את המקום ונסע למצוא אותם.

על הנייר זה אולי נשמע כמו סיפור אנושי רב תהפוכות, כמעט אפי, אבל כשמפרקים את זה מתברר שיש בו מעט מאוד – ילד שהולך לאיבוד, מאומץ בזכות יד המקרה, גדל בחיים נוחים למדי, מגלה שטכנולוגיה חדישה מאפשרת לו לגלות מאיפה בא, מתקתק קצת במקלדת ותוך זמן קצר מגיע לשם בתקווה שמישהו מהם נותר בחיים.
כלומר, גם סיפור המסע של סארו הקטנטן לא רק שאיננו טומן בחובו הישרדות מרשימה במיוחד, אלא גם הופך אותו לדמות יחסית-פאסיבית שמתגלגלת ממקום למקום, והסרט עצמו עלול ליפול למלכודת שקיבלה את הכינוי "פורנו-עוני", בעקבות סרטים כמו "נער החידות ממומבאי", "עיר האלוהים" ו"טראש" – סרטים אשר עושים רומנטיזציה לעוני ומחסור ומציגים אותם בצורה סוחפת ופוטוגנית. מעבר לזה, החלק על סארו המבוגר הוא א-דרמטי לחלוטין: געגוע (אף פעם לא מצטלם משהו), כמה תקתוקים במחשב, מטוס, הליכה קצרה שלא מצדיקה אפילו צ'ימידן, ונקווה לטוב. זה יופי של ראיון לכתבת שישי, פחות לסרט של שתי מערכות או יותר.

את האתגר הזה ניסה התסריטאי לוק דיוויס לפתור על ידי חלוקת הסרט לשניים. החלק הראשון, והקל יותר לעיבוד, הוא מסעו של סארו הפעוט המתפרש על פני בדיוק חצי מזמן הסרט. החלק הזה עובד מצוין בזכות הליהוק של סאני פאוואר הקטנטן בעל פני המלאך, נופי הודו שהם מרהיבים ומדכאים באותה מידה, ותחושת חוסר האונים שמתלווה אל הגיבור. באמת שקשה להישאר אדישים מול פאוואר המתוק כאשר הוא בורח מסוחרי ילדים ומתמודד עם החיים בבית היתומים. בשלב הזה הסרט נשען על דברים שפשוט עובדים כמו קסם עלינו הצופים – ילד במצוקה, וההיקסמות של הקהל המערבי מהאוריינטליזם.
החלק השני והקשה יותר לפיצוח, הוא זה של סארו הבוגר, בגילומו של דב פאטל, אותו הבחור מסרטי הודו המפורסמים של האלף החדש, "נער החידות ממומבאי" ו"מלון מריגולד האקזוטי" על שני חלקיו, שפה מבצע את הטוב שבתפקידיו. את הפרק הזה החליט דיוויס להפוך למסע פנימי. חלקו השני של הסרט מתאר את התדרדרותו המוראלית של סארו, שמרגיש קרוע בין שני עולמות ומתייסר בעקבות רגשי האשם על כך שנעלם לאימו, אחיו ואחותו. זוהי משימה מורכבת, לתאר תהליך שהוא פנימי לחלוטין, ובחלק הזה "סארו – הדרך הביתה" משתמש בכמה שיותר אלמנטים. חלקם מוצלחים, וחלקם פחות.
המוצלח שבהם הוא הקשר של סארו אל משפחתו המאמצת, בגילומם של דיויד וונהאם וניקול קידמן (בהופעת די-גלאם מצוינת), שלאחר שהביאו את סארו מהודו, אימצו יתום נוסף שהתגלה כבעייתי הרבה יותר. זוהי דרמה משפחתית שגרתית אך משוחקת היטב, בעלת מטענים דרמטיים אפקטיביים. האלמנטים שפחות עוברים חלק הם ייסוריו של סארו שמוגשים באופן מעט מוחצן וריקני, ומערכת היחסים שלו עם זוגתו, אותה מגלמת רוני מארה (המועמדות לאוסקר על "נערה עם קעקוע דרקון" ו"קרול").

אך על אף שחלקו הראשון של הסרט מרגיש לעיתים נצלני, וחלקו השני של הסרט מפוזר ומתארך, אין זה אומר שהסרט לא עובד כמכלול. להפך. זאת בעיקר בזכות הליהוק המצוין של כל המשתתפים בו, הליווי המוזיקלי הנהדר, ובמיוחד עבודת המצלמה של גרג פרייז'ר ("פוקס-קצ'ר", "הורג אותם ברכות"), שפותח את המסך למימדים עצומים, סוחף ומלהיב בכל דקה, מייצר את תחושת חוסר ההתמצאות מול המרחבים העצומים של הודו והקלסטרופוביה של העולם המערבי. זהו סרט שעובד מצוין על המסך הגדול, וכזה שסביר מאוד שיגרום לעיניים לדמוע מהתרגשות. בהקרנה שאני הייתי נוכח בה, משיכות האף נשמעו מכל פינה, והשיחות שלאחריה חשפו שהצפייה טמנה בחובה התרגשות גדולה.

את הסרט ביים גארת' דיוויס (אין קשר ללוק התסריטאי), והאמת היא שהבחירה בו מסקרנת אותי במיוחד. זהו סרטו הבדיוני הארוך הראשון של דיוויס, לאחר סרטי תעודה וסרטים קצרים. כרטיס הביקור שלו נשען בעיקר על תרומתו למיני סדרה הניו זילנדית, "קצה האגם" שיצרה ג'יין קמפיון – אחד האירועים הטלוויזיונים המדכאים, האפלים ועוכרי השלווה ביותר של הזמן האחרון. מעניין מאוד שלקחו דווקא את אחד מבמאי הסדרה המדכאת (אך המשובחת לא פחות) הזו, כדי לספר סיפור כל כך אופטימי ומפיח תקווה כמו זה של סארו. האופציות הן שתיים: או שדיוויס פשוט במאי מוכשר שיכול לעשות כמה דברים, או שהוא זה שבעצם הפיח קצת תקווה במיני-סדרה שאילולא המגע שלו הייתה אפילו מפוררת את הנשמה אפילו יותר. כך או כך, מדובר בעבודת ביכורים מרשימה למדי, שנעשתה בשביל הקהל שלה, ומצליחה לטשטש את המלכודות שהביא עמו הסיפור האמיתי, שלא את כולן הצליח לוק דיוויס התסריטאי לעבור בלי פגע.

במילים אחרות – מתוך ניתוח קר ופירוק מרכיביו, עולה ש"סארו -הדרך הביתה" גדול מסך חלקיו, אבל האמת היא שהצפייה עצמה מהנה ומרגשת ברובה. הוא מורכב מהמון דברים שאפשר בקלות לחשוף את המכניקה שלהם ולפוגג את האשליה, אבל אין באמת סיבה לעשות זאת, בעיקר בזכות ההצלחות בתחומי המשחק והצילום. ואם זה לא מספיק, סרטו של דייויס מסתיים בשיר של סיה, אולי הסרט המאתיים מ-2016 שבחר בזמרת הספציפית הזו ללוות את כתוביות הסיום שלו, וזה גם מוכיח את עצמו כל פעם מחדש.