פסטיבל חיפה 2016: "הדרך לאן", "קיץ של מזרקות קפואות", "פריחה", "חיים אחרי החיים" ורשימת הזוכים

פסטיבל חיפה 2016 הגיע לסיומו, אם כי חלק מן הסרטים שהוקרנו במהלכו משובצים להקרנות בסינמטקים השונים בימים הקרובים, למי שעוד רוצה לתפוס סרט או שניים. גם דיווח אחרון זה יעסוק בהשלמות מגוונות של סרטים בהם טרם עסקנו, כמו גם בהשלמת רשימת הזוכים של הפסטיבל. לפני הכל, הנה במרוכז כל הדיווחים של סריטה מן הפסטיבל:

טרום-פסטיבל 1 – מגה-פוסט המלצות משותף
טרום-פסטיבל 2 – על שני סרטי רובר ברסון שהוקרנו במסגרת הקלאסית

דיווח ראשון – "הנערה האלמונית", "העור האחר", "אל קלאסיקו" (אור)
דיווח שני – "חיים משוגעים", "הבן של ג'וזף", "לאן, גברת?", "לילי ליין", "רופא הכפר" (עופר)
דיווח שלישי – "נא", "אמריקאית בפריז", "גן עדן", "כמו שאתה", "עניינים אישיים" (אור)
דיווח רביעי – "לבבות מצולקים", "בגרות", האזרח המכובד", "הצד האחר", "לא פה, לא שם" (עופר)
דיווח חמישי – "גיבורה", "להיות בן 17", "גלים", ״העונג של הלן" (עופר)
דיווח שישי – "רואה החשבון", "אנונימית", "מוקה", "זרים מושלמים", "השכנים מלמטה" (אור)

ראיון עם זקי דמירקובוץ על סרטו ״גחלת״
ראיונות עם אלכסנדר קוט (״המבט״) ומוסטפה קארה (״הקור של קלאנדאר״)

הדרך לאן

מיכל בת אדם היא אחת מן הבמאיות הוותיקות והפורות ביותר בקולנוע ישראלי. החל מראשית הקריירה שלה, סרטיה כבמאית נעזרו בסגנון כתיבה פיוטי אישי ובבימוי פשוט וצלול, בטון אשר נראה שונה מכל יוצר אחר בקולנוע הישראלי. לא תמיד קל לקהל להתחבר לסגנון הייחודי שלה וגם לא כל סרטיה שמרו על רמה אחידה, אך הם מתחברים ליחידה אחת, וככל שצופים בהם יותר מבינים יותר את המקום ממנו הם באים.

סרטה החדש, ״הדרך לאן״, שומר על הטון ועל הקצב הייחודי ליוצרת ודומני כי מי שמחבב את הקולנוע שלה יאהב מאוד את היצירה הזו. זוהי גם אולי הסרט הכי שאפתני שביימה בת אדם לאורך הקריירה, ביחד עם ״איה – אוטוביוגרפיה דמיונית״. מדובר בסרט אשר זורם מסצנה לסצנה בעזרת סוג של הגיון פנימי, אבל לאו דווקא חיבור נראטיבי. הסרט מכיל הרבה מאוד דמויות וסיפורים קטנים שמתחברים, לאורך שלוש תקופות שונות.

הפרולוג בסרט מתחרש ביפו במהלך מלחמת העצמאות, ומתאר משפחה פלשתינית אשר בורחת מפני הצבא הישראלי הנמצא בשערי העיר. הכאב של עקירת האנשים הללו מבתיהם מתחבר אצל בת אדם באופן טבעי לסיפורים אחרים על חיי פליטים ותלישות מחוויות הילדוּת, אלא שהסיפורים אשר מובאים בסרט הם כולם של יהודים – יהודים החיים ביפו בעבר של ישראל תמימה יותר, ומאוחר יותר של ישראלים שחיים בימינו, חלקם היו ילדים בראשית הסרט.

בת אדם דנה בעזרת מספר דמויות באהבות מפוספסת מסוגים שונים, בין אם מדובר במערכות יחסים שלא הובילו לנישואין ובין אם במערכות יחסים שפוספסו בגלל שמומשו. יש בסרט גם עיסוק בחוויות של ילדות ושל זיקנה וכמה סוגים של מערכות יחסים בין הורים וילדים. הסרט מציע טעימות בלבד מן הסיפורים בהם הוא נוגע – כמעט אף אחד מהם אינו מגיע לנקודת הסיום. כל תצוגות המשחק תואמות את הסגנון של היוצרת כאשר מי שגונב את ההצגה הוא בן זוגה של בת אדם, הבמאי משה מזרחי, אשר מפליא לשחק בתפקיד כפול. אף כי לא תמיד פשוט לעקוב אחר החיבורים אשר יוצר הסרט, יש בו מספיק רגעים שנוגעים בלב בעצבות גדולה ומלאת אהבת אדם.

קיץ של מזרקות קפואות – The Summer of Frozen Fountains

במעבר טבעי, הנה סרט נוסף אשר מציע נראטיב הנע בין מספר רב של דמויות וסיפורים. אם כי הסרט הגיאורגי זה, של הבמאי ואנו בורדולי, עובר בין הסיפורים שלו בצורה קונבנציונלית יותר, אולי קונבנציונלית מדי – הכל בסרט הזה נדמה מדוד ובסופו של דבר גם מוכר מהרבה מאוד סרטים אחרים, אשר דנו בתסבוכות אהבה שונות בקרב מספר דמויות שחייהן משיקים בנקודות שונות ומקריות.

הסרט מתרחש לאורך מספר ימי קיץ בעיר טביליסי, והמזרקות הקפואות קשורות לזיכרון של חלק מן הדמויות מן החורף. הסיפור המוצלח ביותר עוסק בנער בן 13 אשר מנסה למצוא דרך ליצור קשר עם בונו, סולן להקת U2, על מנת שזה יקדיש מתנה לחברתו. סיפור בולט אחר עוסק בעיתונאי וצלם אירי אשר מתאהב בבתו של צלם מקומי, אשר מצלם בכל יום את אותו צילום (שנראה דומה במתכוון לצילום הראשון שנעשה אי פעם בידי ניספור נייפס). יש גם מספר סיפורים על בגידות וסיפור על התמדדות עם מוות, כל דמות קשורה לאחרות ביותר מקשר אחד. כאמור, אין הרבה חדש במבנה הנראטיבי הזה ואין הרבה חדש בסרט – הוא כתוב, מלוהק ומבויים באופן סביר פלוס, אבל לא מצליח להתחבר למשהו ייחודי או מרשים.

פריחה – Fiore

הבמאי האיטלקי קלאודיו ג'ובאנזי התארח בחיפה בימיו הראשונים של הפסטיבל, אבל בסרטו היפה חזיתי דווקא ביום הנעילה. לא מעט אנשים המליצו לי על הסרט ואכן היה שווה לצפות בו, ולו בזכות סצנה יפהפה אחת, בה שתי דמויות שלא הסתדרו טוב אחת עם שנייה מתאחדות לרגל של אחווה בניסיון להקל מעט על שברון לב עצום. מלבד סצנה זו, ג'ובאנזי יצר דיוקן נוגע ללב של גיבורה צעירה מרדנית ולא בדיוק טיפוסית, תוך שהוא שובר מדי פעם את הציפיות של הקהל.

גיבורת הסרט היא דפני, נערה אשר מתחילה את הסרט כשודדת טלפונים סלולריים ונשלחת לבית כלא לפושעים צעירים. בכלא היא הופכת לשנואה על ידי רוב האסירות האחרות, אבל מפתחת חיבור רגשי עם אסיר בשם ג'וש, אף על פי שאגף הנשים לא אמור לבוא במגע עם אגף הגברים ביותר מדי הזדמנויות. בנוסף, דפני מנסה לחדש את הקשר עם אביה, אשר בעצמו מנסה לשקם את חייו לאחר שהות ארוכה במתקני כליאה. השחקנית  דפנה סקוצ'יה כובשת בתפקיד הראשי בעזרת שילוב של קשיחות ופגיעות. אולם, הקסם של הסרט פג מעט במערכה האחרונה והארוכה מדי, בה הסרט יוצא מגבולות מתקן הכליאה ועקב כך גם מאבד מכוחו.

חיים אחרי החיים – Life After Life

הסרט הסיני הזה בויים בידי ז'אנג האני, אבל אני נמשכתי אליו בזכות זהות המפיק שלו – הבמאי ז'יה ז'אנג-קה, אולי בכיר במאי סין בימינו. ״חיים אחרי החיים״ אכן מזכיר בסגנונו את סרטיו המוקדמים של ז'אנג-קה, בעיקר בשימוש שלו בשוטים ארוכים ובאתרי התרחשות שהם חלק חשוב מן הסיפור מעצם קיומם. ומדובר בסיפור שמועבר בסרט באופן הרבה יותר פשוט ובהיר מאשר בתקציר של שורות ספורות, וקשה להסביר עד כמה טבעי הוא האופן בו האלמנט הלא טבעי משתלב בסיפור.

בכפר קטן אשר עומד לפני פינוי סופי לאחר שרוב תושביו מתו, אישה מתה שואלת את הגוף של בנה על מנת לשוב ולהיפגש עם בעלה, על מנת לבקש ממנו להזיז עץ שנשתל ביום חתונתם, כדי שלא ייהרס יחד עם כל הכפר. מנקודה זו, הסרט כולו עוסק בניסיון לעקור את העץ ולשתול אותו מחדש. ברקע הסרט דן בתהליך התיעוש של סין, אבל המעבר למודרניות משולב באופן בו כל הדמויות מקבלות באופן טבעי את היכולת של הנשמה המתה לשוב לעולם לצורך סידור קטן. יש בסרט כמה שוטים מרשימים מאוד במבט המתמשך שלהם על המציאות, ובאופן בו הקולנוע המורכב משולב בפשטות של חיי הדמויות שהוא מתאר. אבל בסופו של דבר, התחושה היא של סרט קטן מדי שהיה קשה לי לשמור על עניין לכל אורכו.

רשימת הזוכים בפרסים

צוות ״לא פה, לא שם״: שלומי אלקבץ, מייסלון חמוד, גלית כחלון, שאדן קנבורה, סאנא ג׳אממליה, איתי גרוס, אחלאם כנעאן (צילום: ג׳ו לוציאנו)

פרסי פדאורה, ארגון המבקרים האירופאי:
פרס לסרט זר מתחרות עוגן הזהב: ״הקור של קלאנדאר״, של מוסטפה קארה
פרס להישג אמנותי בקולנוע הישראלי: שלוש השחקניות הראשיות בסרט "לא פה, לא שם" – מונא חוה, סאנא ג'ממאליה ושאדן קנבורה