פסטיבל ירושלים 2016: דיווח חמישי (אורון) – ״11 דקות״, ״אבולוציה״, ״העולם הבא״, ״להציל את נטע״, ״ירח בבית 12״

קודם כל, לפני שאני עולה למגרש, מחיאות כפיים לעופר שהתחיל את הפסטיבל בספרינט של שמונה שעות (המרכיבות סרט פיליפיני אחד), וכעת יורד מן המגרש למנוחה שלו לאחר התשה בת שבוע של צפייה וכתיבה. אני אחליף אותו ואמשיך להשתמש בשדה הסמנטי של כדורגל, משום שמשחק הכדור הפופולרי היה אחד המוטיבים שחזרו בכל סרט שראיתי בפסטיבל (או כמעט בכולם), לעיתים ברגעים והקשרים מפתיעים. עוד טרנד שאפשר לסמן השנה בבירור הוא הכלבלבים ששטפו את המסכים, החל מהופעות אורח קצרצרות ועד דמויות של ממש, בהנהגת ״פטרסון״ של ג׳ים ג׳ארמוש ו״לב של כלב״ של לורי אנדרסון. בסרטים בהם נכחו על המסך גם כלבים וגם כדורגל, חשתי ניצחון מוחץ, גם אם אין לי יכולת להסביר את התופעה החוזרת. בשאר הסרטים, הנה מה שהרגשתי בפירוט או בקיצור, בדיווח הראשון שלי (לי קוראים אורון) והחמישי של סריטה. להשלמת התמונה, אפנה לעכבר העיר, שם ראיינתי לא מעט אושיות ואף כתבתי על שני דוקומנטרים ישראליים בהם צפיתי – ״הקרב האחרון של פפה״ של מיכאל אללו, שכולו אדום כמו הפועל קטמון, ו״טהורה לעד״ של מאיה זינשטיין הצבוע צהוב שחור (שחור שחור) כצבעיה של בית״ר ירושלים.

11 דקות
Eleven Minutes

מצד אחד, אני לא יכול להתכחש לחוויית הצפייה מסעירת החושים שמציע הסרט הזה. מדובר בתצוגת תכלית של במאי שמלהטט בין רסיסי סיפורים, כולם מתרחשים במשך 11 דקות שאחרי השעה 5 בצהריים, סביב אותו בית מלון פולני והרחוב שתחתיו. הצילום נע בין סלולרי תזזיתי לדיגיטלי מוקפד, העריכה מטיסה את הסרט בקצב מהיר מסצנה שמתנגשת בסצנה שנכנסת בתוך הבפנוכו של הסצנה הבאה, והדמויות חסרות נשימה באופן שעבר גם אליי כצופה. הבמאי הצעיר-לנצח שחתום על היצירה הוא יז׳י סקולימובסקי, מי שכתב יחד עם רומן פולנסקי את ״סכין במים״ לפני יותר מחצי מאה, אבל סרטו מלא אנרגיה ואדרנלין יותר מכל יצירה אחרת שראיתי השנה בפסטיבל. הוא מותיר את מלאכת הפענוח לצופה, בזמן שגם הדמויות עצמן נמצאות בסיטואציות המצריכות פיצוח מכל מיני סוגים. הסיפורים מהדהדים זה את זה, מתחברים בכל מיני דרכים המטעינות ופורקות אותם לסירוגין ממשמעויות שונות, וטיסת הסילון המהורהרת הזו מאיימת להתנגש במשהו בכל הכוח. דמיינו את קונספט פירוק הזמן של ״אינספשן״ (כולל טוטם בדמות מטוס שעוזר להבין איפה אנחנו בעלילה בכל רגע נתון), אבל תחת מטחנת העריכה של ״רקוויאם לחלום״ – כולל זליגות פנימה והחוצה לתודעה של הדמויות, חלקן במצב של פסיכוזה (וגם כלב אחד בשם בופון, כנראה על שם שוער-העל האיטלקי).

ברור כי שלל ההתרחשויות הללו יגיעו לקליימקס, ואולי אז יתבררו גם חלק מן הסמלים שחוזרים על עצמם וגם הדמויות ימצאו מנוחה. בפועל, לקראת השיא קצת איבדתי עניין במתרחש, שהחל לחזור על עצמו לעייפה. זה המשיך והפך להפניית עורף של ממש – כל מה שהיה לפני רגע וירטואוזי נדמה פתאום גימיקי. כאילו ההתמכרות לכאוס רק הובילה לרצון שבסוף הכל יסתדר ויתארגן. השטיקים מיצו את עצמם, ופתאום התחוור עד כמה הסיפורים ממוצעים – בעל טרי המבקש למנוע מאשתו השחקנית לעשות הכל כדי לקבל תפקיד אצל במאי שמוק, למשל. או מוכר נקניקיות חביב המשרת בקריצה חבורת נזירות, עד שהלקוחה הבאה חושפת מי הוא באמת. שוט הסיום מרהיב, אבל לא יותר מאשר יתר הצילומים המסוגננים, והתחושה היא כי השלם קטן מסך חלקיו. בנוסף, וזה כבר עניין של טעם יותר מכל דבר אחר, אני לא משתגע על תת-הז׳אנר ״מספרים גורליים״. הסרט לא רק מתרחש על פני 11 דקות, אלא גם מכיל 11 דמויות מרכזיות (אם ספרתי טוב), חדר המלון בו מתרחשת מרבית העלילה המרכזית הוא מספר 1111, והצירוף חוזר גם בלוחיות הרישוי של אופנוע, אוטובוס ומה לא בעצם. יחד עם חור שחור מסתורי בשמיים, נדמה שהסרט מבקש שיפצחו אותו מבלי להעניק את החלק המסיים של הפאזל, וזה כבר לא יפה מצידו.

אבולוציה
Evolution

אולי הייתה זו התמונה בתוכניה, ואולי התקציר, אני לא לגמרי בטוח – אבל עוד לפני הפסטיבל משהו בסרט הזה ריתק אותי מספיק בכדי לרצות לראותו בלי לקרוא עליו כמעט כלום. אם הייתי מתעניין, אולי הייתי מגיע מעט יותר מוכן למה שראיתי, שתיסכל אותי בכל מיני רמות. מספיק להריץ בדיקה על שמה של הבמאית והתסריטאית הצרפתיה, לוסיל האדג׳חלילוביץ׳, כדי לגלות שמדובר בזוגתו של גאספר נואה (ושותפתו לכתיבת ״אל תול הריק״) בשביל לדעת פחות או יותר לאן אני נכנס. אבל גם הבחירה במסתורין השתלמה, לפחות בהתחלה, עת נזרקתי אל אי לא-ממופה בו מתגוררים רק נערים ואמהות. הסרט נפתח עם צלילה של אחד הילדים, ניקולא (מקס ברבנט), שמסתיימת במציאת גופת אדם ובתוכה כוכב ים אדום. התגלית מובילה לשינויים מרחיקי לכת במבנה החברתי הסדור, כאשר כל הילדים נלקחים לאשפוז והנשים מקיימות טקסים בלתי מוסברים בלילה על החוף. מכאן זה רק הולך ונהיה ביזארי וקודר יותר ויותר.

גם הפעם איבדתי עניין לפני הסיום, וגם כאן ישנם רגעים מפעימים ממש, יחד עם תחושה של חוסר יכולת להבין את כוונת המשורר. כלומר, נדמה לי שפיענחתי את כל החידות, אבל הן לא בדיוק מתחברות לאיזה מכלול רב משמעות מעבר לגחמות של היוצרת, ועל פי הסיום אין בהן עומק יותר מאשר בסרט ממוצע של מ. נייט שיאמאלאן או פרק של ״איזור הדמדומים״. אציין לטובה את הצילום עוכר השלווה של מנואל דאקוסי (שברזומה שלו יש כמעט אך ורק מותחני אימה, וגם התמונה בראש הפוסט הינה עבודתו), וגם את כל הליהוקים המקריפים של הנשים, שעוררו בי צמרמורת במבטים בלבד. אם רק הייתי מצליח למצוא עניין בתוכן לכל אורך הסרט, החוויה הייתה שלמה הרבה יותר.

הקרנה נוספת לזריזים ולזריזות במיוחד:
יום חמישי | 14/07/2016 | שעה: 18:15 | לב סמדר

העולם הבא
The Here After / Efterskalv

היוצר של סרט זה, מגנוס פון-הורן, התארח בפסטיבל עם סרט הביכורים שלו, ולכן התנדבתי לנהל את השיחה עימו לאחר אחת ההקרנות. הרגשתי צורך עז להעלות לדיון את ״משחק״ של רובן אוסטלונד (אותו ראיתי בפסטיבל ירושלים לפני חמש שנים), גם הוא שבדי. למזלי פון-הורן זרם עם ההשוואה והתוודה על חיבתו לסרט ההוא. בסרטו שלו, מתמודד הבמאי עם היבטים של אי-יכולתה של מערכת החינוך להתמודד עם אלימות בקרב בני נוער, שמבוגרים משמעותית מגיבורי ״משחק״ ובהחלט אחראים למעשיהם. גיבור הסרט, נער בשם יון (אולריק מונטהר), בדיוק סיים לרצות עונש מאסר על מעשה שביצע, עליו אין אנו יודעים דבר בשלב הפותח של הסרט. הוא שב הביתה בתחושה כי איש לא רוצה בו, והיחס הנוקשה של אביו או הבהלה של אחיו הקטן ודאי שלא עוזרת. בבית הספר התגובות אפילו יותר קיצוניות, ונעות בין בריונות לרתיעה וגועל, אבל רק כשאשה מתנפלת על יון בסופרמרקט ומנסה לחנוק אותו למוות מתגלה מלוא חומרת הסיטואציה.

הסרט נהנה ממשחק מצויין של כל המשתתפים בכל הגילים, במיוחד מאטס בלומגרן בתפקיד האב, שזכה על הופעתו בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר בפרסי הקולנוע השבדיים. ״העולם הבא״ גרף גם את פרס הסרט הטוב ביותר ופרס הבימוי, ובעיניי זהו הנכס העיקרי שלו – כבר ביצירתו הראשונה באורך מלא מוכיח מגנוס פון-הורן שליטה אבסולוטית במדיום הקולנועי. זה התבטא בעיקר בקצב מדוד ומבנה תסריטאי נבון, המעניק בכל פעם חתיכה חסרה לפאזל, אבל אף פעם לא את זו שתתחבר לזו שחילק רגע קודם לכן. בסיום מתקבל פורטרט לא רק של גיבור המבקש לבנות לעצמו עתיד אך מוכשל בידי עברו, אלא בעיקר של חברה שלא מאמינה בסליחה וחמלה אלא בחינוך נוקשה. האם אפשרי בעיניהם שאותו חינוך בדיוק הוא שגרם לבעיה? והאם הם מסוגלים לראות שאינו הפתרון? היצירה הלא קלה לצפייה ממגוון סיבות, מסתיימת בטון שניתן לפרש במספר דרכים – הפניית גב, יציאה לדרך חדשה, או אולי אפילו גאולה עצמית דרך ניתוק חברתי. לא הפתיע אותי לגלות, גם כן בשיחה שלאחר ההקרנה, כי הבמאי נטש את מולדתו לטובת חיים בפולין, לאחר השתקעות בוורשה בתום לימודיו. אבל מה שבעיקר שמחתי לגלות הוא קול חדש וצלול של יוצר מבטיח.

הקרנה נוספת לזריזים ולזריזות למדי:
יום חמישי | 14/07/2016 | שעה: 20:15 | סינמטק 2

להציל את נטע

ניר ברגמן ופסטיבל ירושלים מצויים בסיפור אהבה ארוך שנים. בכל פעם שהבמאי-תסריטאי הגיע לבירה עם סרט, בין אם ב״כנפיים שבורות״ או ״הדקדוק הפנימי״, התוצאה הייתה זכייה בפסטיבל בדרך להצלחה כבירה. סרטו השלישי, ״יונה״, הוקרן במקבילה החיפאית, ולא זכה שם בפרסים. האם השיבה הביתה תשיב גם הפרסים הירושלמיים? הערב נדע, בטקס הסיום, אבל עוד לפני כן ישנה דרך עקבית נוספת שבה ממשיך הבמאי לצעוד – סרטים על פי ספרים. ״הדקדוק הפנימי״ על-פי דויד גרוסמן, ״יונה״ על פי הביוגרפיה של יונה וולך שכתב יגאל סרנה, וכעת שיתוף פעולה עם הסופר והתסריטאי ערן בר-גיל, שספרו ״ברזל״ היווה השראה לשניים בכתיבת התסריט של ״להציל את נטע״.

הסרט מחולק לארבעה חלקים, כמספר עונות השנה בהן הוא מתרחש, ומעמיד במרכזו ארבע נשים. בשוליו ישנו גבר אחד, שדווקא לו קוראים נטע (אני יודע שנטע זה זכר בעברית, אבל השם נפוץ יותר אצל בנות משום מה). את ארבע הנשים מגלמות רותם אבוהב כקצינה המנסה לתמרן בין ילדתה המתלוננת על כאב בטן, מזכירה חסרת משמעת וסדר יום בלתי אפשרי; נעמה ארלקי (התגלית של הסרט) בתור נגנית המבקשת להיכנס להריון יחד עם בת-זוגה בדיוק בתזמון הלא נכון; עירית קפלן בתפקיד אם למשפחה שלוקחת את הילדים לחופשה על מנת לספר להם סוד משנה גורל; ונטע ריסקין המשחקת דמות השבה לביתה בעקבות מות אמה אחרי שנים של חיים בחו״ל, ונאלצת להתמודד עם כל מה שהותירה מאחור, בעיקר אחותה הצעירה (בגילומה המשווע לפרסים של נוריה לוזינסקי) הסובלת מפיגור שכלי. במינון הולך וגובר אנו נחשפים גם אל נטע (בני אבני), המפציע בחייהן של הנשים בנסיבות שונות ומשנה במשהו את מסלולן, בתקווה למציאת נתיב חדש גם עבורו.

אם להיות לגמרי כן, גם כל ז׳אנר הסיפורים המשתלבים לגמרי יצא לי מכל החורים, ולכן נכבשתי על ידי הסרט רק בהדרגה, וגם זה קרה רק כשהבנתי שיש כאן משחק עם הסוגה. כלומר, בקרע שבין הסיפור הראשון והשני חשבתי שלא אוכל להבין ולהיקשר לעוד סט של דמויות, אבל למזלי הסיפור השני היה החזק ביותר מכל בחינה. בשלב זה גם מתגלה הטוויסט של הסרט, הדמות החוזרת של נטע, הזוכה לפיתוח הולך ומתגבר. בסיום הסיפור הרביעי מתגלה כי זכינו לסיפור חמישי במבצע – הסיפור של נטע. גם כאן שיחק המזל לטובתי, משום שבעיניי זהו הסיפור שהכי התקשתי להתחבר אליו רגשית, אבל כרקע וכנושא הלייט-מוטיב של היצירה הוא עובד מצויין, משום שברגמן הוא במאי של רגעים קולנועיים קטנים-גדולים. הוא יכול לבנות דמות בנשימת אפו, או להפוך את עורה כמו שהופכים גרב סורר, והוא לא זקוק ליותר משלוש שניות של זמן מסך בשביל לעשות זאת. אתמול עופר כתב ש״הרמוניה״ של אורי סיון מחזיר את המלודיות למלודרמה, ובאותה רוח אומר שלהרגשתי, ברגמן משיב את הסנטימנטים לסנטימנטליות. סרטו הוא מכלול סיפורי של דמויות הזקוקות להצלה, אבל סגורות בקליפתן ולא יכולות להבחין ביד המושטת לעברן. רק כאשר הן עצמן יוצאות לרגע מהגולם כדי לעזור לאחר המצוי במצוקה הנדמית גדולה משלהן, יכוהן מסוגלות להבחין בעזרה המוגשת להן ולבחור אם לקבלה. ואם זה לא חמודי מספיק בשביל להמיס ציניות ולבבות קפואים, אולי שירו של נועם רותם ״עזרה בדרך״, השזור ביצירה, יכול לסייע.

ירח בבית 12

הסרט הנועל של התחרות הישראלית העלילתית ע״ש חג׳ג׳ הוקרן אמש, והערב יחולקו הפרסים בכל המסגרות השונות (כמובן שנדווח על כך בבלוג ותחילה בפייסבוק). מדובר ב״ירח בבית 12״, סרטה הראשון של דורית חכים, שראשית כל אתוודה כי לא ראיתי בפסטיבל עצמו, אלא בהקרנות אקדמיה לפני שנה. כיוון שזה בהחלט לא הוגן לכתוב או לשפוט סרט בו צפיתי לפני שנה, אהיה קצר וממש לא נחרץ. אל הסיפור של שתי האחיות, בגילומן של יובל שרף ויערה פלציג, הצלחתי להתחבר לא מעט בזכות השחקניות. אם כי התיאור של החיים במושב, אליו חוזרת האחות הבכורה, היה בעיניי אמין יותר מהתיאור של השגרה התל-אביבית הלילית ממנה היא בורחת, שהייתה מעט קלישאתית. שרף גם חתומה לבדה על הסצנה המעולה ביותר בסרט, ומוכיחה שלעיתים לא צריך יותר משחקנית, טלפון ורכבת כדי ליצור רגע קולנועי כביר (שכיכב ברשימת רגעי השנה שעברה שלי). לעומת זאת, הדמויות הגבריות בסרט כתובות, מלוהקות ומשוחקות באופן הרבה פחות משכנע בעיניי, ולא השכילו להוות את הקונטרה הדרושה לכוח הנשי שבמרכז הסיפור. בסופו של דבר ניכר כי הסרט נחצב מליבה של היוצרת, גם אם לא כל מה שניסתה להעביר בו פגש אותי כצופה ותמיד ייתכן כי פספסתי בו לא מעט. מעניין מה יחשבו עליו השופטים והאם יזכה גם לתגובה מצד הקהל.