פסטיבל ירושלים 2016: דיווח שלישי (עופר) – "הצב האדום", "חיה אפלה", "ילדות של מנהיג", "שיר חורף", חלומות בהקיץ על העולם המקוון", ״הראשונים האחרונים״, ״מפלצת עם אלף ראשים״, ״אקוואריוס״

פוסט זה מאגד עוד כמה חוויות מוצלחות יותר ופחות מימי הפסטיבל הראשונים, הפעם דווקא בלי סרטים ישראליים. זה כולל שני סרטים שאורון כבר התייחס אליהם בבלוג זה, ואני מקווה לתת להם זווית נוספת, וגם חיבור חצי מלאכותי בין שני סרטים שונים, עימו אפתח את הפוסט.

הצב האדום + חיה אפלה
The Red Turtle + Oscuro Animal

שני הסרטים שאני מחבר יחדיו הם במידה רבה הפכים אחד של שני, פרט להיבט מעניין אחד – יצירת סרט שלם ללא דיאלוג, בכל סרט מסיבה שונה לגמרי. אפשר גם לטעון כי בשני המקרים יש חיה בכותרת וגם האדם הוא סוג מסוים של חיה, אבל בעוד הראשון הוא סרט נגיש אשר מיועד לכל המשפחה, השני הוא יצירה מאתגרת מבחינות רבות ובעיקר מטרידה ועגומה.

הרעיון לספר סיפור ללא כל צורך במילים הוא מעין אידיאל של קולנוע טהור, אשר עובר בדימויים בלבד ולכן הוא נעשה לרוב בקולנוע הניסיוני ולא בסרטי עלילה, כפי שהוא המקרה בסרטים אשר נידונים בפוסט זה. יש לציין כי גם הקולנוע האילם העלילתי, להוציא מספר מצומצם מאוד של מקרים, התבסס גם הוא על מלל – לרוב כתוביות הסבר בגוף הסרט, בשנים הראשונות, או על ידי קריין המסביר את המתרחש בקולנוע היפני. אבל מדובר באתגר אשר יוצרים מנסים לעמוד בו לפחות בשני הסרטים הללו, ואני חש כי הוא גם מצודק מבחינת סוג הסיפור שהסרטים מנסים לספר.

״הצב האדום״, עליו אורון כתב בהסתייגות במהלך פסטיבל קאן, הוא מקרה קל יותר לתיאור – בסרט האנימציה הזה פשוט אין לגיבור אף אחד שיבין את שפתו. בחלקו הראשון של הסרט, מדובר בסרט הישרדות לכל דבר ועניין – ניצול מטביעת ספינה נסחף לאי בודד, מנסה לשרוד ולמצוא את דרכו בחזרה לציביליזציה, בעוד הוא בוחן כיצד לחיות בשלום עם איתני הטבע הנוכחים באי. בחלקו המרכזי של הסרט, היצירה מקבלת היבטים של פנטזיה ואלגוריה לגבי חיי האדם והקשר עם הזולת, באופן שמשלב בין המופשט לבין העלילה פשוטה וקלישאתית לפרקים. אני מסכים עם אורון כי חלק זה של הסרט אינו מתוחכם במיוחד, אך משולבים בו מספר רגעי שיא אשר הופכים את היצירה לנהירה ולסוחפת עבור חלק מן הקהל. לא מדובר באחד מסרטי האנימציה הגדולים שחוויתי, אולם בהחלט לא אופתע עם אראה אותו מועמד לאוסקר ואולי אפילו זוכה, למשל.

הקרנות נוספות:
יום רביעי | 13/07/2016 |שעה: 16:30 | סינמטק 1
יום חמישי | 14/07/2016 | שעה: 20:00 | פארק וילף

״חיה אפלה״, סרטו העלילתי הראשון של הבמאי פליפה גררו, הינו יצירה יומרנית בהרבה והבחירה על לוותר על השפה מדוברת כאמצעי סיפורי הינה נועזת יותר. הסרט עוקב אחר סיפורן של שלוש נשים החיות בג'ונגל בקולומביה, אזור הנתון במלחמת אזרחים סבוכה בה מעורבים מספר רב יותר של גורמים. הנשים סובלת הן מפגעי המלחמה והן משתלטנות מצד הגברים בחייהם. הסרט מתאר את הסבל של הקיום היומיומי שלהן ובחלקו השני את המסע הכואב שלהם לעבר הביטחון היחסי באזור בוגוטה. אין צורך במילים כי אף אחד לא מקשיב לכאב שלהן, וכאשר הן פוגשת בדמויות אשר חולקות עמן גורל דומה, מבטים מעבירים את הסיפור. המלל הקיים בסרט נשמע כדברי רקע מרוחק, כמשהו שכמעט אינו רלוונטי לסיטואציה המתוארת, לא יותר מכל זרימת הנחלים או חיות היער.

בסרט אין מילים, אבל יש סיפורים הנבנים לאט, לא פעם דרך מצבים סטאטיים אשר קודמים להחלטה לצאת למסע או ליצירת קשר עם הזולת. שיתוף פעולה במעבר מתוך גיהינום לעבר חיים קשים מאוד. הסביבה אשר מקיפה את הגיבורות, יער במשך רוב הסרט וסביבה עירונית ענייה בחלק האחרון, מספרת אף היא את הסיפור. יחד עם העמדות מצלמה אשר דומה כי נבחרו בהקפדה, כך הסרט יוצר מספר דימויים  מעוררי התפעלות וחלחלה. לא תמיד קל לעקוב אחר המתרחש בסרט, אבל המהות שלו ברורה ונוגעת במצב אנושי באופן נצחי שאינו ספציפי רק לאזור בקולומביה.

הקרנה נוספת:
יום ראשון | 17/07/2016 | שעה: 21:30 | סינמטק 2

ילדות של מנהיג
Childhood of a Leader

זהו סרטו הראשון של השחקן האמריקאי בריידי קוברט כבמאי ותסריטאי (לתסריט שותפה מונה פסטבולד) וחוסר הניסיון היחסי כלל אינו ניכר בסרט, שהוא אחד מן היותר שאפתניים שראיתי השנה בפסטיבל. מדובר בסרט אופראי המנסה לפענח את סוד כוחו של הפשיזם והסגידה לכוח בכלל, סיפור על מלחמה אשר מתחיל דווקא בניסיון לחתום על חוזה שלום. זוהי יצירה מתעתעת, פתוחה לפרשנות בחלקים וברורה בהיבטים אחרים – וזה גם סרט קודר מאוד, כאשר בחלקים לא מעטים שלו רוב המסך נותר אפל כמעט לחלוטין.

הסרט נפתח עם אוורטורה (שגם מוכרזת בכיתוב על המסך) המתפרצת לתוך רצף קטעי ארכיון מסוף מלחמת העולם הראשונה, בהם צרפת מקבלת בברכה את הנשיא האמריקאי ווילסון, שמנסה לגבש את ההסכמים שיצרו סדר באירופה. אולם, האווירה אשר יוצרת המוזיקה מצביעה על אסון כבד והסרט עובר לתוך תנועת רכבת מהירה, אשר מתנגשת אל תוך חלקו הפותח של הסרט. מכאן עוסקת היצירה בשלושה פרקים של התפרצות זעם של ילד קטן, אשר תחילה זורק אבנים לאחר חזרה על מחזה חג מולד בכנסייה בכפר צרפתי.

מאוחר יותר אנו למדים כי הילד הוא בן לאב דיפלומט אמריקאי בכיר, אשר נמצא בצרפת על מנת לנסח את מה שיהפוך להיות חוזה ורסאי. האם היא גרמניה אשר דוברת מספר שפות והיא מקנה לבנה חינוך קתולי קפדני, אף על פי שהמשרתת המקומית (אשר אינה דוברת אנגלית) מגלה רכות כלפי הילד. אף שהאם דוברת צרפתית היטב, היא שוכרת עבורו צעירה מקומית על מנת שתלמד אותו את השפה. הילד לומד את השפה יחסית מהר, אבל כאמור נתון להתקפי זעם אשר מנתקים אותו בהדרגה מאמו.

את האם מגלמת השחקנית הצרפתייה ברניס בז'ו והיא מבטאת בתפקיד קשיחות אשר אינה מזכירה שום דבר אשר ראיתי אותה עושה בעבר. לא מדובר בדמות אכזרית, או כזו אשר אינה מפגינה אהבה כלפי בנה, אבל היא נותרת איתנה בדעתה גם בסצנות קשות, מה שמוביל להגברת הניתוק בינה לבן בנה, אשר חלק מזעמו בכלל נבע מרצון להגן על האם, במובן מסוים. הסרט מנסה להסביר איך ילד פונה לנתיב של זעם כלפי הוריו וכלפי הסביבה בכלל. אף כי רוב העלילה מתרחשת בבית גדול וריק ברובו, יש בו סצנות של פאר רב, בעיקר בשני חלקיו האחרונים בהם המבע של הסרט הופך מיצירתי ומרשים לפרוע ומעורר השתאות של ממש, בעוד הנראטיב מתעתע בציפיות הקהל.

יש לומר כי חלק מן האמירות הפסיכולוגיות והפוליטיות של הסרט אינן עמוקות או מקוריות במיוחד ולצד קטעים מבריקים, יש בו גם מספר קטעים בהם התעוזה של הבמאי לא מצליחה לעורר מספיק עניין והסרט הופך למתיש. כלומר, אני בהחלט יכול להבין כל ביקורת שלילית אשר תיכתב על הסרט. קורבט עדיין אינו מספק דיון מעמיק ברמה של ויסקונטי או האנקה, שני במאים שהתעסקו בנושאים דומים והראשון שבהם גם נקט בטכניקה דומה. אך בכל זאת, לדעתי מדובר בסרט מספיק מגובש על מנת שיהדהד את הבמאים הגדולים הללו. ברגעיו הטובים, קורבט יצר קולנוע שעומד ביומרות שלו ומספק חוויה מטרידה ומרהיבה בו זמנית – קולנוע טוטאלי, קולנוע מסעיר, קולנוע שרוצה לשאול שאלות לגבי טבעו של העולם וטבעו של המדיום.

הקרנה נוספת:
יום שבת | 16/07/2016 | שעה: 16:15 | סינמטק 3

שיר חורף
Winter Song

מצד אחד, יש בי רצון להצדיע לבמאי הותיק אוטר יוסאליאני על כך שגם בגיל מבוגר הוא יוצר קולנוע אנרכיסטי של ממש, אשר לועג לחוקי ההיגיון ומשלב פיוט אישי עם מבט פרוע על החיים וביוקרת נוקבת על כל סוג של משטר או קיום בורגני. מצד שני, הסרט פשוט לא עובד לרוב אורכו. כמו אחדים מסרטיו של היוצר, הסרט עובר בין נראטיבים שונים ואבסורדיים בטרם הוא מתחיל לפתח את קווי העלילה שלו, אלא שברגע שהסיפורים נפגשים, הסרט מרגיש רדוד וחוזר על דברים שהיוצר עשה טוב יותר בעבר. סצנות רבות מדי בסרט נמתחות לאורך פרק זמן ארוך מדי ופשוט לא עובדות. חלק ניכר מן ההומור בסרט לא ממש מצליח אף הוא, מטורף לשם הטירוף וללא אמירה חדשה או מעניינת על הקיום. יש בסרט כמה קטעים שכן עובדים היטב – למשל מה שקורה עם המכבש והחיזור אחר אישה עם כינור (אינני יודע אם יש קשר לסרט הסטודנטים של אנדריי טרקובסקי). יוסליאני תמיד היה במאי שידע לסגור היטב את סרטיו, וכך גם הפעם, אבל בעבר הוא ידע לעשות גם דברים מעניינים יותר בדרך לשם.

אין הקרנות נוספות נכון לכרגע

חלומות בהקיץ על העולם המקוון
Lo and Behold, Reveries of the Connected World

ורנר הרצוג, הבמאי הגרמני המטורף אך המעמיק, שביים סרט בכל יבשת על פני כדור הארץ, עושה סרט אשר חוקר מזוויות שונות את היבשת החדשה של הקיום הוירטואלי ושל נוכחות המחשבים בחיינו. הרצוג חוקר כל מרואיין שלו בכבוד ומתוך סקרנות אשר נדמית אמיתית ויש לו יכולת לשאול שאלות שנשמעות אבסורדיות, אבל הן זוכות לתשובה חכמה מפי אנשים שהיו בין ממצאי האינטרנט, וגם בקרב האנשים אשר לוקחים אותו לכיוונים חדשים, או ניזוקו ממנו או חוששים מאסון גלובלי ביום בו יפסיק לתפקד (יום שהוא בלתי נמנע בטווח הארוך, לטענת הסרט). אבל המבנה של חלוקה ל-10 פרקים גורם לכך שאף הרהור של הרצוג לא ממש מפותח במלואו, ולהרגשתי הסרט הוא קצת כמו סעודת טעימות, ולכן לא מתעלה לרמה של היצירות הכי בולטת של האמן הייחודי. אבל גם סרט פחות טוב של הבמאי הזה הוא מרתק, בטח כאשר מדובר בעשייה התיעודית שלו – יש בסרט כמה רגעים בודדים אשר שווים את הצפייה כולה. עבורי, זה בעיקר הרגע בו הוא נוגע בצורה ישירה בסוגיה של אובדן.

הקרנה נוספת:
יום שבת | 16/07/2016 | שעה: 12:30 | סינמטק 1

הראשונים האחרונים
The First, The Last

הבלגי בולי לאנר כתב, ביים ומשחק באחד מן התפקידים הראשים בסרט זה, אשר מתחרש ברובו באזור כפרי נידח שדומה כי לא הרבה קורה בו, פרט לעלילת הפשע עתירת התפניות של הסרט. למעשה, זהו סרט עם נראטיב של סרט גנגסטרים מותח, שרוצה להיות סרט פילוסופי ואנושי. לכן, קטעי הפעולה נזנחים רוב הזמן לטובת הרהורים רוחניים כאלו או אחרים, או רגעים של חמלה אנושית. למרות התיאור הזה, לא מדובר ביצירה שאפתנית במיוחד ונדמה גם כי היוצר מודע למגבלות שלו ושלה. גם לא מדובר ביצירה חדשנית מבחינת השילוב שהיא מבקשת ליצור, ולאנר לא ממש מספק רגעים מעמיקים במיוחד. הסרט עובד היטב לאורך רוב הזמן, וגם אם חלק מן הסמלים מעט בוטים מדי, יש בו מינון מספיק גבוהה של הומור, ויחד עם צילום אשר עושה שימוש טוב בנוף, חווית הצפייה הינה סוחפת.

העלילה עוקבת אחר זוג פושעים שכירים אשר מחפשים אחרי טלפון נייד שנגנב מן הבוס, זוג נוודים אוהב שמוצא את הטלפון במקרה וזונח אותו, קבוצה של סוחרים אשר לא מוכנים לוותר על דבר, בעל מלון צנוע, אישה המגדלת לבדה בת מתבגרת, וגם דמות נוספת הקרויה ישו. הדמויות הללו נתקלות זו בזו באופן דינמי במהלך הסרט. כמו כן, מקס פון סידוב מגיע להופעה קצרה בלבד, כי בשלב הזה של הקריירה הוא עושה הרבה תפקידים קטנים. הפעם הוא גם שר מעט, מה שסיפק עבורי את הסצנה הכי יפה בסרט החביב הזה.

אין הקרנות נוספות נכון לכרגע

מפלצת עם אלף ראשים
A Monster with Thousand Heads

זוג היוצרים המקסיקני לאורה סנטולו (תסריט) ורודריגו פלה (בימוי) יוצרו סרט מתח חברתי בעל מבנה פשוט למדי: אישה אשר חברת הביטוח מסרבת לממן את הטיפול התרופתי בבעלה יוצאת למסע נואש וחסר מעצורים על מנת לקבל את האישור למימון התרופה. היא נעזרת באקדח עמו היא מאיימת על רופאים וראשי החברה וגם בבנה המתבגר המצטרף למסע מבלי לדעת עד כמה רחוק תלך האם. לאורך כל הסרט, במקביל לצפייה במתרחש, נשמעות ברגע גם עדויות מן המשפט אשר עוברת הגיבורה, מהלך אשר חושף רק חלק מנתיבי העלילה של הסרט. עיקר העלילה מתרחש ביום אחד, דבר אשר מודגש בסרט על ידי עיסוק בגמר הגביע המקסיקני בכדורגל, בו מתעסקות הדמויות עד לרגע בו האישה הנואשת פורצת לחייהם.

המתח של הסרט נבנה לא רק מן הצורך לדעת האם האישה השיגה את מבוקשה לבסוף, אלא גם מן הפער בין ההבנה לייאוש של האישה לבין הרתיעה של הקהל מן האלימות. דומה כי הנחישות שלה מול הצורך של שאר המעורבים לשרוד הוא הרובד היחידי של התסריט – היוצרים מספקים לנו מעט מאוד מידע נוסף על חיי הדמויות, אין לי ספק שבכוונה תחילה. דרך הסיפור הזה, הם רוצים בעיקר להראות כי האדם הקטן צריך להתנהג בצורה קיצונית על מנת שיכול לקבל את המגיע לו מן המערכת הנגועה בשחיתות ובעודף בירוקרטיה. הסרט דחוס וקצר יחסית (75 דקות בלבד), סוג של נובלה קולנועית לא מבריקה אך אפקטיבית.

הקרנה נוספת:
יום שישי | 15/07/2016 | שעה: 20:30 | סינמטק 1

אקוואריוס
Aquarius

הגענו לסרט נוסף שאורון כתב עליו עוד בימי פסטיבל קאן, כאשר במקרה הזה הוא הכריז כי זהו הסרט האהוב עליו מבין כל סרטי הפסטיבל, והרחיב על לא מעט הנקודות היפות בסרט היפהפה הזה, שיצר הבמאי-תסריטאי הברזילאי קלבר מנדוסה פילו. זהו סרט אשר מתבסס על מבט ארוך על הסיטואציות, כאשר העיקר בהן הוא הגישה של הדמות הראשית לחיים, ולא רק המאבקים עימם היא מתמודדת בהווה והתמודדה בעבר. אורון כבר כתב טקסט מעמיק על הסרט, אך ברצוני להוסיף עוד מספר נקודות משלי, שלוש נקודות על סרט בין שלושה חלקים.

1. שלושת חלקי הסרט זוכים לכותרות – "השיער של קלרה", "האהבה של קלרה" ו"הסרטן של קלרה". כל החלקים מתייחסים לדמות הראשית ולמספר היבטים בחייה, כאשר המוקד הינו אחר בכל פעם. ההתמודדות שלה עם מחלת הסרטן מתרחשת כבר בפתיחת הסרט, או יותר נכון לפני ההתרחשות הכי מוקדמת המוצגת בו – היא כבר ניצחה את הסרטן כאשר הסרט נפתח, בשנת 1980. החלק על השיער שלה הוא על הבנייה מחדש של חייה, גם ב-1980 וגם בימינו. הקשר לנושא של שני החלקים האחרים הוא מעט יותר מופשט והחלוקה מצביעה בעיקר שינוי בדגש, בשני נושאים אשר נידונים לאורך כל הסרט. המאבק במחלת הסרטן מקביל בדרך מסוימת (אשר נחשפת במלואה רק בסוף) למאבק שלה בחברת בנייה אשר מעוניינת לקנות את דירתה על מנת שתוכל לבצע פינוי-בינוי בבניין בו היא חיה, ששמו כשם הסרט. זהו מאבק עיקש מול כוח גדול, אישה אחת מול חברה שהתפשטה בשאר דירות הבניין והפכה אותם לדירות רפאים, ומאוחר יותר למטרדים של ממש על חיי הגיבורה. עבורה, ההישארות בדירה בדיוק כפי שהיא מהווה חלק בלתי נפרד מן המאבק לחיים. הגם אהבה שלה מחולקת לשלוש – הניסיון למצוא אהבה חדשה בחייה גם בגיל הפנסיה; האהבה לילדיה ולשאר קרובי משפחתה; וגם האהבה אשר כמעט אינה מדוברת בסרט, אהבה לבעלה המת, שנפטר בערך באמצע הדרך בין הפרולוג המתחרש ב-1980 לבין הזמן בו מתרחשת עלילת הסרט. זו אהבה אשר עדיין יש בה דברים אשר מובילים אותה בחייה, אבל מעט מאוד נאמר, והבמאי מדגים את הזוגיות בניהם בקטע לא ארוך אשר מופיע כבר בדקות הפתיחה. אולי הבעל הוא חלק מן הסיבה לקשר בין האישה לבניין. אבל בסרט הזה אין דברים שיש להם הסבר אחד.
2. עוד גיבורה מתה-נוכחת בסרט היא לוסיה, דודתה של הגיבורה אשר החלק שמתרחש בשנת 1980 כולל את חגיגת יום הולדת ה-70 שלה. גילה של לוסיה בשלב זה דומה לגילה של הגיבורה הראשית קלרה בחלקו הארי של הסרט, ויש ביניהן הקבלות. אף כי ללוסיה לו היו ילדים והקשר הרומנטי שלה היה שונה, והיא אומרת זאת בגלוי – הגבר הדומיננטי בחייה היה נשוי. אבל הסרט גם מדגיש עד כמה המחשבה על מין נוכחת בחיי הנשים המזדקנות שהוא מתאר. הוא מכין אותנו לחוויות המיניות של קלרה דרך כניסה רגעית לתודעה של לוסיה – בעוד ילדיה של קלרה משבחים את קרובת משפחתם ותולדות חייה, ראשה של לוסיה נודד למפגשים מיניים מן העבר הרחוק. בכך הבמאי מראה כיצד המוח נודד למחוזות בהם הוא מעוניין וגם מראה כי הסרט עוסק ביצרים ובזיכרון של הנאות מן העבר. היצר נוכח לאורך כל הסרט ויש בו סצנות מין שהיו יכולת להיראות וולגריות, אבל הסרט גם דן ברגשות פנימיים ובעיקר בדברים אשר נותרים מופנמים. הגיבורה שלו, למשל, מאוד מופנמת, אבל היא יודעת לדבר בקול רם. את המהלכים החשובים היא מבצעת בשתיקה וברכות, מכינה את מה שיכול להיות המהלך המנצח.
3. הקשר לבניין הוא גם קשר לעולם הפיזי, לדבר המוחשי, לעולם האנלוגי הנכחד. בראיון אשר מופיע בחלק מוקדם של הסרט, מספרת הגיבורה (מבקרת מוזיקה במקצועה) כי היא מאזינה למוזיקה בכל הפורמטים החדשים, אבל גם יש לה נאמנות למדיה הישנה והפיזית, לתקליט אשר גם הנוכחות שלו בעולם מספרת סיפור. התקליט של ג'ון לנון ויוקו אונו שהיא מציגה מכיל לא רק מוזיקה, אלא גם סיפור ייחודי – עבר של תקליט אשר נקנה בארץ אחרת ונדד לחנות לתקליטים משומשים בברזיל. הבעלים הקודם הכניס לעטיפה כתבה על התוכניות של לנון לעתיד – כתבה שפורסמה שבועות לפני מותו (בשנה בה נפתח הסרט). ללנון בסופו של דבר אין עתיד, אבל הסיפור על התקווה שלו נוכח עבור קלרה באותו תקליט ישן. דברים אחרים נוכחים בחייה דרך שאר החפצים שבדירה, גופה מכיל גם את הזכר של מה שנכרת ממנו. ב-1979 היא הייתה על סף מוות, אבל ב-1980 התגלה כי בכל זאת, יש לה עתיד, אפילו ב-2016. והוא כולל את כל מה שחוותה בעבר וממשיך לגדול בתוכה.

הקרנה נוספת:
יום חמישי | 14/07/2016 | שעה: 11:00 | לב סמדר