• יום הולדת 12 לבלוג: חגיגות בת המצווה של סריטה
  • ״תראו אותם רצים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קריוקי״ של משה רוזנטל מגיע לקולנוע
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי הטוב ביותר - חלק ד
  • עושות נקמה
  • A24 מחכים לתרגום: מהדורת דאבל פיצ׳ר לסרטי
  • ״בחורים טובים״, סקירה לסרט החדש של ארז תדמור
  • כרטיס לגן עדן
  • סרטים חדשים: ״כרטיס לגן עדן״ עם רוברטס וקלוני
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי - חלק שלישי
  • פרסי אופיר 2022: הזוכות, הזוכים והטקס
  • ״תא מספר 6״, סקירה לסרטו של יוהו קוסמאנן
  • ״לחיות את חייה״: סקירה ב-12 חלקים, פרולוג ואפילוג
  • ספטמבר חגיגי בסריטה: קולנוע ישראלי בהנחה

לקראת "ימי קולנוע אוקראיני" בסינמטקים – הקולנוע של אלכסנדר דובז׳נקו

3 במאי 2016 מאת עופר ליברגל

לא קשה להבין מדוע סרטים אילמים כמעט ואינם מוקרנים על המסך הגדול במחזותינו. מעבר להרגל של הקהל בסרטים עם דיאלוגים, השפה החזותית של הקולנוע האילם התפתחה מכיוון שונה למדי מן הכיוון של הסרטים המדברים, בעיקר מבחינת סגנון משחק ושימוש בעריכה. זה נכון בעיקר לסרטים אשר נוצרו רגע לפני המעבר לסאונד, עידן בו הקולנוע האילם הפך למופשט ומסוגנן אף יותר, בניגוד מוחלט לדלות האמנותית של הסרטים המדברים הראשונים. אם לקהל קשה עם סרטים ישנים, על אחת כמה וכמה סרטים אשר ״מדברים״ בשפה חזותית זרה לחלוטין לצופה. אולם, הקולנוע האילם הינה אמנות מרתקת ששווה להכיר ולצלול לתוך עולמה, גם אם היא דורשת השקעה רבה. במהלך חודש מאי יוצגו בסינמטקים הגדולים (חיפה, ירושלים ותל אביב) שלושה סרטים של אחד מן הבמאים הכי ייחודים של סוף עידן הקולנוע האילם – אלכסנדר דובז׳נקו (או דובשנקו ע״פ התוכניה של הסינמטק ומארגני המסגרת)

הסרטים יוצגו כחלק מ"ימי קולנוע אוקראיני", מסגרת אשר תציג גם מספר סרטים שנוצרו באוקראינה בשנים האחרונות, אך ההקרנה של סרטי דובז׳נקו לקהל הישראלי מסתמנת כשיא שלה. גם במקרה ושיא זה עלול להוביל לשיא במספר היציאות מן האולם במהלך סרט. עבור צופים אחרים, חוויית ההיכרות עם הקולנוע של דובז׳נקו תהיה מסעירה כמו גילוי של יבשת קולנועית חדשה, כמו מציאת יצירת מופת בעליית הגג, גם אם הכלים לפענוח היצירות יהיו שונים בכל פעם. זאת מפני שאפילו ביחס לקולנוע אילם, הקולנוע של דובז׳נקו נדמה לעתים כשפה זרה. הסרטים שלו נעזרים לרוב בעריכה ובהעמדת מצלמה, בהדרכה של שחקנים הן בצילומי תקריב והן בסצנות מרובות משתתפים ותקציב, אולם דומה כי השימוש שלו בקצב קולנועי הוא שונה, ושהדגשים שלו תמיד אישיים וייחודים. התקדמות הסיפור לא תמיד חשובה כמו הנצחיות של הדימוי ושל אורח החיים אותו הוא מתאר.

מצד אחד, דובז׳נקו הוא תוצר מובהק של הקולנוע הסובייטי של שנות ה-20. כמו אייזנשטיין ופודובקין הוא משתמש בעריכה על מנת לייצר הקשרים, בסרטיו יש ביטוי להשקפה הקומוניסטית וגם הערצה ברוח הפוטוריזם לטכנולוגיה החדשה. מצד אחר, משפיע יותר, הוא תוצר של זמנו, והקולנוע שלו מהווה קשר לזמן קדום, זמן נצחי. הישן נוכח אצלו בתוך החדש. בעוד סרטים פוליטיים אחרים מנסים להטיף לצופה, דומה כי דובז׳נקו שואף לאפשר לקהל מספר אופציות לפרשנות. הסרטים שלו אולי מתכתבים עם הנעשה בעולם הגדול, אבל בניגוד ליוצרים אחרים הזהות המקומית תמיד נותרת אלמנט יסודי בהם. מדובר בזהות ובאורח חיים שנדמה כי כמעט נעלמו מן העולם, לא רק בשנים האחרונות, אלא בכל עידן ועידן. אך כשם שמדובר באורח חיים המשדר נידחות, דובז׳נקו מתאר אותו כדבר נצחי ובעל עוצמה מיסטית יותר מכל תותח (ויש הרבה תותחים בסרטיו).

ייתכן כי הילדות של דובז׳נקו תרמה לסגנון זה. הוא אחד מבין 14 ילדים שנולדו להוריו הלא-משכילים, אבל מתוך כל הילדים רק שניים זכו להגיע לגיל בוגר. הוריו, כמו רוב הסביבה בה גדל, לא למדו כלל. אבל הוא כן למד לקרוא ובגיל צעיר כבר היה מורה בעצמו, בטרם פנה לדיפלומטיה ומשם לנתיבים אמנותיים שונים – והתגלגל לקולנוע. הוא הגיע לקולנוע כאדם משכיל שגם ראה את העולם הגדול, אבל הוא גם נותר קשור מאוד לתרבות הכפרית ולאדם הפשוט, בעיקר לאיכרים.

סרטיו הם שילוב של אותה פשטות יחד עם תחכום קולנועי, באופן אשר מרגיש בו זמנית זר לכל מה שמקובל בקולנוע, אבל גם טבעי מאוד. דובז׳נקו יוצר קולנוע אשר דומה לשירה, ובניגוד ליוצרים סובייטים אחרים, המטאפורות שלו אינן חד-משמעיות. התחושה שמדובר בשירה נוצרת בין היתר על ידי השתהות בסיטואציה מסויימת, והעמדה לא ריאליסטית של שחקנים. בעוד הקולנוע בכלל והקולנוע הסובייטי בפרט הדגישו דינמיות, בסרטים של הבמאי פעמים רבות אנשים עומדים בלי לנוע כלל, כמו היו כלים בציור תמונה דוממת. אבל השוטים בסרטיו נוטים להיות קצרים והוא יכול להיות אמן של עריכה מהירה לא פחות טוב מכל יוצר אחר, אם כי אצלו לפעמים המהירות נרתמת לטובת הדגשת המימד התמידי של דברים, בהם גם המאבק הפוליטי והמהפכה הקומוניסטית.

Zvenigora

הסרטים הכלולים במחווה מכונים "הטרילוגיה האוקריאנית". למעשה מדובר בקואודרולוגיה, כאשר רבים מכלילים בה גם הסרט המאוחר יותר ״איבן״ (Ivan), שהיה לסרט הראשון של דובז׳נקו עם סאונד, לעתים על חשבון מה שנחשב לסרט הראשון בטרילוגיה, ״זווניגורה״ (Zvenigora). בכל מקרה, אין קשר עלילתי בין הסרטים וגם הקשר התמטי מוגבל – כולם נוגעים בדרך זו או אחרת במורשת של הכפר האוקראיני, וכולם גם נוגעים במהפכה הקומוניסטית. הכל בקנה מידה שדומה כי הוא הולך ומצטמצם מסרט לסרט, עד לזיכוך סימבולי-פיוטי טהור בסרט ״אדמה״ (Earth/Zemlya) – סרטו הידוע ביותר של דובז׳נקו, המכיל את הדימויים העשירים ביותר ואת העלילה הכי מינימליסטית.

״זווניגורה״ (בתמונה לעיל) הוא הסרט המוקדם ביותר בטרילוגיה והסרט שפירסם את דובז׳נקו (אף כי לא היה סרטו הראשון). מדובר בסרט שהוא בו זמנית הכי קשור בפולקלור וגם הכי דומה לקולנוע מיינסטרימי יותר, בעיקר בכל הקשור לבניית קרבות. אבל עוד לפני הקרבות, העלילה של הסרט עוסקת בהרי זווניגורה בהם, על פי האגדה, קבורים אוצרות רבים. מיקום האוצרות ידוע לזקנים, אך על האוצר שומרים כוחות מיסטיים שמונעים מכל אדם לא ראוי להגיע אליהם, כך במשך מאות שנים. בתקופת המהפכה, זקן מנסה להגיע לאוצרות והסרט עוקב אחר יחסיו עם שני ילדיו – זה המאמין במורשת וזה הפתוח לעולם הגדול. ברקע: הדקדנס בעולם המערבי ואפשרות לשיוויון כלכלי נוכח המהפכה. הסרט עושה שימוש במעשיות גבוליות ומקומיות כאשר המעבר שלו בין הזמנים הוא מעבר בין היסודות הנצחיים ליסודות הזמניים אשר חולפים במהירות ומצויים במהפכה תמידית. יש בסרט משהו אידאי, אולי מעט נאיבי, אבל יש בו גם הרבה מיסתורין וכמה רגעים של קצב קולנועי סוחף.

בשני הסרטים הבאים שלו, הקולנוע של דובז׳נקו מצא את החותם האישי המובהק ומגיעה לסוג של שלמות אסתטית, אשר אינה קשורה כלל לאופן בו נעשים רוב הסרטים. ״ארסנל״ (Arsenal) לא עוסק בקבוצת הכדורגל הלונדונית, אלא במצבור נשק ובעיקר במאבק של קבוצה קטנה של לוחמים קומוניסטיים אוקראינים מול הצבא הלבן, לאחר שחוו את זוועות מלחמת העולם הראשונה. דובז׳נקו מראה את נזקי הקרב בחזית ובעורף, נוגע גם בנושאים כמו הלם קרב, הזיות עקב לוחמה תחת השפעת גז, וניצול מיני במהלך מלחמה. אבל מן הנזקים של ההמון הוא מוביל אל הגיבורים הבודדים (הפוך מן המבנה של ״ספינת הקרב פוטיומקין״), ובסרט זה הוא מפגין יכולת להנדס פריימים עוצרי נשימה גם על ידי שימוש בהמון ניצבים וגם בשוטים המציגים רק אדם בודד, מול הטבע או מול עצמו ונפשו.

הקשר בין האדם לטבע מופיע בכל סרטי הבמאי, אך הוא מגיע לשיא בסרט ״אדמה״ (תמונה בראש הפוסט) שהוא הסרט הכי דל בעלילה וגם הכי מרשים. מעט העלילה שקיימת עוסקת בחקלאים המתאגדים על מנת לקנות טרקטור, בעוד בעל האדמות מתנגד למהלך בצורה אלימה. הסרט מציע חיבור של האנשים הפשוטים אל מול הכוחות הכלכליים, חיבור שכולל גם קבלה של המוות שמגיע בעת הנכונה וביסוס המאבק לא רק על החדשנות, אלא גם על המורשת והנצחיות של צמיחת הטבע. הישן והחדש אינם נאבקים אצל דובז׳נקו. אצלו, גם המוות אינו בא כמנוגד לחיים, אלא כהמשך ישיר. רק תאוות הבצע היא שמנוגדת, לאחווה, לשיתוף הפעולה ולפשטות – וזה המקום בו הבמאי מביע עמדה.

Dovzhenko-filming-Earth

אלכסנדר דובז'נקו (במרכז) בזמן צילומי סרטו "אדמה"

תגובות

  1. דורית הגיב:

    תודה על הפוסט.

    אתה מכיר במקרה דברים מעניינים שנכתבו על השיבולים ברוח, החמניות ו/או התפוחים? אשמח לקרוא על זה עוד

    1. שלושת המוטיבים המרכזיים האלו מציינים גם את הקשר לטבע וגם את מקור הפרנסה של הדמוית – הטבע קשור לאדם אך גם נבדל מן הכוחות הפוליטיים. לכן הדימויים האלו חזקים בעיקר בפתיחה ובסיום

      1. דורית הגיב:

        תודה. התכוונתי למאמרים וכד'. ידיד אמר לי שיש מאמר מעניין על החמניות, אני מנסה להשיג את השם שלו

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.