"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", סקירה

קשה לחשוב על הרבה אירועים קולנועיים בעלי משמעויות והשלכות תרבותיות גדולות יותר מטרילוגיית "מלחמת הכוכבים" המקורית, שבאמתחתה שלושה סרטים בין השנים 1977 ל-1983.
מעבר לחשיבות שיש להם בתולדות הבלוקבאסטר האמריקאי ותפיסת האפקטים בקולנוע, מדהים כמה עמוק השתרש העולם שיצר ג'ורג' לוקאס בתוך התרבות המערבית. מספיק שאשבש דקדוק המשפט אני אפילו, כדי שהקול של מאסטר יודה יתנגן לכם בראש, את הסאונד של חרב האור שנשלפת כולם יודעים לזהות, ולא הרבה מסתכלים על מאפי קינמון בלי לחשוב על התסרוקת של הנסיכה ליאה. "לא, אני אבא שלך", "שהכח יהיה עמך", "אלו לא הדרואידים שאתם מחפשים" ועוד, אלו משפטים שגם אנשים שמעולם לא ראו את הסרטים יודעים לצטט. נכון, מקוריות מעולם לא הייתה הצד החזק באופרציה, למעשה אפילו לוקאס בעצמו אמר שלקח הרבה יותר ממה שצריך מסרטו של אקירה קורוסאווה "המבצר הנסתר", ודי ברור שמישהו שם קרא לא מעט טולקין לפני שהדראפט יצא לצילומים. אבל זה לא משנה. "מלחמת הכוכבים" הפך לעניין עצום שהלהיב צופים והסעיר את דמיונם של רבים. וזה עוד לפני שדיברנו על עיצוב דמות הפרוטגוניסט והאנטגוניסט שהנחילה הטרילוגיה.
בגלל שהיצירה של לוקאס (את סרטי ההמשך ביימו אירווין קירשנר וריצ'ארד מרקוואנד, בהתאמה) העניקה השראה לאין ספור סרטים, ספרי קומיקס, ספרי קריאה וסדרות, עד למקום בו כמעט הפכה לדבר גדול יותר מ"סרט" וליוותה את העולם שעבר טלטלות מאז שנות השמונים, נשאלת שאלה די מעניינת – האם "מלחמת הכוכבים", כמותג קולנועי, כקרקע סיפורית, עדיין רלוונטי?

אם אתם מעריצי "מלחמת הכוכבים", כאלו שהטרילוגיה היא חלק מהמיתולוגיה הפרטית שלכם, שליוותה את הילדות שלכם ובאיזשהו מקום קצת עיצבה את מי שאתם כיום, לא משנה מה גילכם – התשובה היא חד משמעית. לא רק ש"מלחמת הכוכבים" רלוונטי, הוא הרלוונטיות עצמה. האמא הגדולה חזרה אחרי תנומה ארוכה כדי להראות מי באמת יודע לעשות את העבודה, והמפגש עם הדמויות הוותיקות והאהובות מהן לא שמענו כמה עשורים טובים, לא יכול שלא לרגש.
אם אתם כאלו, צאו אל חוצות העיר, כי יום חגכם הגיע. "מלחמת הכוכבים" חזרה אליכם בחיבוק אוהב, משופצת ומשויפת.
לעומת זאת, אם אתם אנשים שראו את הסרטים, וחיבתם נעה איפשהו על הסקאלה אבל שום דבר מזה לא זורם לכם בוורידים – כמוני, למשל – שאלת הרלוונטיות היא מהותית. כי אחרי "סרניטי", "סטארטרק", "מטריקס", "שומרי הגלקסיה" וטרילוגיית "שר הטבעות" – כולם צאצאיה ותלמידיה של טרילוגיית "מלחמת הכוכבים" – לא בטוח כמה שונה הסרט הזה מסרטים אחרים שמגיעים בהמוניהם בתקופת הקיץ או באיזור הכריסטמס.
בשבוע האחרון צפיתי מחדש בטרילוגיה המקורית, ונהניתי עד מאוד (חוץ מ"האימפריה מכה שנית". למרות שזה הפרק עם התסריט הטוב ביותר, הגוף שלי פשוט מסרב להישאר ער במהלך הצפייה בו), אבל גם זה לא הצליח להביא אותי נרגש להקרנה. זה פשוט לא חלק ממני.
אז זוהי סקירה של צופה מהסוג השני, ואני מבטיח לכם שמדובר בחוויית צפייה אחרת לגמרי מאשר זו של המעריצים האדוקים.

"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" (Star Wars: Episode VII – The Force Awakens) הוא הפרק השביעי בסדרת סרטי המותג החזק בהיסטוריה. הדמות שמובילה אותו היא חייל צעיר מפלוגות הסער (סטורם-טרופס, הצבא של הרעים) שסרח והחליט לעבור לצד הטוב, זה של המורדים, שלא מפסיקים לנסות לתפוס חזקה על הגלקסיה במשך יותר מחמישה עשורים. האמת שהבחירה בחייל עורק היא מוצלחת סיפורית, אבל את מי שראה את הטרילוגיה המקורית היא רחוקה מלהפתיע. שלא כמו צבאות אפלים אחרים בתולדות הקולנוע (מהאורקים של הארץ התיכונה ועד לצבועים של צוק התקווה) אשר מתנהלים בסדר מופתי ובחוסר רחמים, אנשי פלוגות הסער הם קבוצה של מילואימניקים שבוזים במיוחד, שבקושי מסוגלים לשמור על דלת. הם עובדים באופן לא מסודר, חפ"שני, ודי מדהים היה לראות לאיזה מקומות עוצמתיים הגיעה האימפריה עם כזו קבוצה של פיונים נטולי יכולת.
החייל העורק המדובר חובר לכוחות הטוב בשלב די מוקדם של הסיפור, ויחדיו הם מנסים למצוא את לוק סקייווקר שנעלם, ולהחזירו לפני שהמסדר הראשון (האימפריה החדשה) מתעצם ומביס את המורדים.

הרבה מילים רעות לא תשמעו פה, בסקירה הזו. "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" הוא סרט טוב. הוא קצבי, הוא נראה מעולה, יש בו שילוב נהדר של הומור, יש כבוד למיתולוגיה אבל זה לא גובל ביראה מפניה, וליהוק מעניין. הוא אקשן כיפי מאוד. וזהו.
מסתבר באופן מאוד לא מאפיין, בדיעבד יצא שצדקתי. בהימורים המוקדמים שלי הנחתי ש"הכוח מתעורר" יהיה סרט אקשן מוצלח באופן סביר פלוס, ולא יותר מזה. התחושה הזו לא הגיעה אלי בגלל המותג עצמו, אלא יותר משמעותי מזה, בגלל הבמאי.
אני חייב להתוודות שאני כולי הערכה וחיבה אל ג'יי. ג'יי. אברמס. אני חושב שהוא איש קולנוע חכם, שהוא יודע לביים אקשן באופן מרשים, שיש לו יכולות מצוינות והוא העניק לי כמה רגעים יפים מאוד בקולנוע. אבל אברמס הוא לא ספילברג, ולא קמרון, ולא נולאן, וכמו שהסתבר השנה, לא ג'ורג' מילר. לאברמס אין את אפקט ה"וואו".
אברמס – ואולי בעתיד אעמוד על טעותי, אבל בהתחשב בפילמוגרפיה שלו עד כה אני אומר את זה באופן די בטוח – לא יכול לעשות יצירת מופת. אתם יודעים מה, עזבו אתכם מ"מופת", הוא לא יכול לעשות יצירה חדשנית, כזו שלא ראינו, כזו שתלהיב אותנו יותר מבדרך כלל.
ב"הכוח מתעורר" יש אינספור סצנות אקשן מרהיבות, אף אחת מהן לא תעיף לכם את המוח. בניכוי הנוסטלגיה, (ובאמת משמח לראות את המילניום פאלקון מתעוררת מחדש) הסרט הזה הוא "סטארטרק" משודרג. הוא "שומרי הגלקסיה" אבל קצת פחות מצחיק.

אהיה הראשון להכריז, זה היה באמת מדהים לראות לייט-סייבר בתלת מימד, ואת פינותיהן החדות של ספינות מתקרבות אלי במסך ענק. רמת הפרטים של האנדרואידים באמת מטריפה, ו"מלחמת הכוכבים" מעולם לא נראה טוב יותר.
מעבר לזה, את העושר הויזואלי מגבים צוות השחקנים. נהדר לפגוש שוב את הצוות המקורי והוותיק, כאשר קארי פישר, כנסיכה-לשעבר-וגנרלית-בהווה ליאה, מראה שהיא בדיוק איפה שהיא צריכה להיות, ובטח האריסון פורד – שלדעתי אם הסרט היה יוצא לפני חודשיים היו מדברים עליו לאוסקר לא רק בגלל יכולות המשחק שלו, אלא בגלל הכבוד שהסרט מעניק לו – משדרגים את כל החוויה.
ג'ון בויגה, הבריטי שחור-העור בתפקיד הראשי (אני מציין את זה, כי זה רחוק ממובן מאליו בסרט עתיר תקציב מהסוג הזה), הוא לא לגמרי החומר שממנו עשויים כריס פראטים, אבל הוא מקסים ומעורר חיבה מההתחלה ועד הסוף. לצדו דייזי רידלי, שהיא כנראה הסיוט הכי גדול של קירה נייטלי, גם בסדר גמור. איתם חולקים מסך, אוסקר אייזק שהסרט לא מנצל את יכולותיו כראוי, ואדם דרייבר שעובר סביר בתור האנטגוניסט התורן.
חולשה גדולה ניכרת דווקא אצל מי שאמור להיות השחקן המוכשר מבין כולם, דונל גילסן הג'ינגי ("פרנק", "כל הזמן שבעולם") שעושה קריקטורה שטחית ועייפה של קצין אס.אס. אה, ואגב, זוהי איננה עדנה מ"משפחת סופר-על" המגלמת את מז החכמה, אלא זוכת האוסקר לופיטה ניונגו.
אבל את כל אלו לוקח, כמובן, האנדרואיד החמוד ביותר מאז וול-אי, הקרוי ביבי8, ואני מניח שזה הזמן להגיד תודה לאברמס על כל הממים שהעניק לנו כאשר ראש הממשלה יגיע לכהונה השמינית שלו. ביבי8 (לא יאומן שמשהו כל כך משמח יצא עם השם הזה) גונב את ההצגה, נראה נפלא, ומספק כמה מהרגעים הכי מצחיקים ומעוררי חיבה של הסרט.

מבחינת תסריט, צופי הטרילוגיות (גם המקורית וגם הפריקוולית של לוקאס, שכיום נראית בעיקר כמו הנמכת הציפיות היקרה ביותר בהיסטוריה) יזהו שהסרט ממשיך את קו חוסר המקוריות הכללי של המותג. למרבה התסכול אין בו ולו רגע אחד שלא היה באחד מהסרטים האחרים, כאילו מדובר במהלכים עלילתיים שבאו מהעתק-הדבק של הטובים שברגעי "מלחמת הכוכבים" עד כה. מצד אחד, עבר מספיק זמן מאז השימוש ברגעים הבסיסיים-נראטיבית של הסרטים הקודמים, ואפשר למחזר אותם. מצדי שני, זה "מלחמת הכוכבים"! האנשים שעמדו לידי בתור דיקלמו בצעקות כל נקודה ונקודה משישה סרטים ועשר פארודיות בעל פה, אז האם אנחנו באמת צריכים עוד פעם רובוט עגלגל שמחביא במערכותיו מסר סודי לצבא המורדים? יכולנו לחשוב על משהו יותר טוב, לא?

"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" הוא כיף גדול. שם זה מתחיל ושם זה נגמר, אבל זה בהחלט לא משהו לזלזל בו. אך אם יורשה לי להמר (למרות שאני די גרוע בזה), שנת 2015 הקולנועית אמנם תיזכר בזכות סרט חדש ונוצץ שממשיך טרילוגיה ותיקה ואהובה שהתחילה אי אז בשנות השבעים. אבל זה יהיה "מקס הזועם: כביש הזעם", ולא עלילות המורדים בגלקסיה רחוקה מאוד.