"עמוק למעלה", סקירה

בין יציאת "לילה מסוכן" בתחילת החודש, לבין הגעת "השער" בסוף החודש, וכמובן פסטיבל אוטופיה שמשתולל בסינמטק תל אביב בימים אלו ממש, נדמה שחודש ספטמבר מתייחס היטב לחובבי סרטי האימה בישראל.
אל הקבוצה הזו הצטרף בשבוע שעבר הסרט "עמוק למעלה" (As Above So Below) – שאני חייב לברך את המפיצים על התרגום הקליט והדי קולע לשם המסורבל של המקור – סרט אימה פאונד-פוטג' אמריקאי שמתרחש מתחת (או מעל) פריז.

את הסרט ביים ג'ון אריק דואדל, וזהו סרטו הארוך הרביעי. את שני סרטיו הראשונים לא ראיתי, אבל את הקודם, "שטן", משנת 2010 (כל סרטיו הם סרטי אימה) חיבבתי למדי. לא היה מדובר בסרט מתוחכם או מבריק במיוחד, בטח לא קיצוני או מטלטל, אלא לא יותר ממותחן על-טבעי אמצע הדרך שכזה, עם הבהלה וחצי, משחק סבבה וקונספט לא רע: קבוצה של אנשים זרים נתקעים במעלית בבניין משרדים עירוני ומתחילים למות בזה אחר זה. "שטן" היה סרט עמוס נוצריות וכולו עסק בחרטה וסליחה, אבל עשה זאת בדרך נאה למדי.
סרטו החדש של דאודל, אותו כתב עם אחיו דרו, מזכיר בקונפסט הכללי שלו את "שטן" אבל תוקף את הנושא מכיוון אחר – קבוצה של זרים מוצאת את עצמה כלואה לא במעלית, אלא בקטקומבות המסועפות מתחת לרחובות פריז, כאשר דברים אפלים למדי מתחילים לרחוש סביבם ולהם אין לאן לברוח.

גם "עמוק למעלה", סרט אפקטיבי באופן יחסי לצופי אימה מתחילים, עוסק בחרטה וסליחה, אבל דווקא בקנבס היותר רחב שבחר לעצמו דאודל הפעם, הוא לא מצליח לספק את הסחורה ובהקשר הזה הסרט צולל עמוק עמוק, ולא למעלה.

סקרלט (פרדיטה וויקס) היא ארכיאולוגית כפי שאפשר למצוא רק בקולנוע – היא חכמה, יפה, חברותית, קשוחה, חריפה, ותמיד תמיד צודקת. אני לא מתלונן על זה, בשביל לראות גיבורים קולנועיים שנראים כמוני ופחות מזה יש לי פסטיבלי קולנוע. "עמוק למעלה" הוא בידור קולנועי ולכן לא אכפת לי שכל השחקנים נראים מעולה גם אחרי מי יודע כמה שעות בתוך קבר עצום.
בכל מקרה, סקרלט, רדופה על ידי זכרון אביה, גם הוא היה ארכיאולוג לפני שתלה את עצמו למוות, מנסה להשיג בכל מאודה איזושהי הוכחה לאיזה משהו, או חפץ שאמור לעשות משהו. אני לא לגמרי בטוח, אני רק יכול להבטיח לכם שגם אתם לא תזכרו בתום הסרט. וזה באמת לא משנה. בשביל סרטים שמתעסקים בדברים משמעותיים שכולנו רוצים, כמו אוכל או חופש, יש לי את הסינמטק. "עמוק למעלה" הוא לא סרט של הסינמטק.

בכל מקרה, סקרלט אוספת סביבה כמה צעירים אטרקטיביים ומשכנעת אותם להכנס אל מתחת פני השטח ולחקור מקומות שלא מסומנים בשום מקום, לצורך התהילה והממון. זה כולל קולגה לשעבר שלא לגמרי התגבר על הפרידה ממנה (בן פלדמן, גינזברג הנהדר מ"מד מן"), הרפתקן צרפתי וידוע לשמצה (פרנסואה סיביל, שדי משחזר את התפקיד שלו מ"פרנק", כצרפתי אנטיפת), וכמובן מישהו שיתעד, אחרת איך נעשה מזה סרט פאונד-פוטג' (אדווין הודג', היחיד שהשתתף בשני סרטי "הטיהור").
חלקם לא ייצאו מהסרט הזה בחיים. סרט אימה, בכל זאת.

ל"עמוק למעלה" יש כמה סיקוונסים מצויינים, אך כמעט כולם נהרסים בגלל ההחלטה הכל כך מעייפת הזאת של "צילום תיעודי", או הפאונד-פוטג', כפי שהוא מוכר לכולנו. אין שום הצדקה תכנית או רעיונית לדבר הזה, לא ברור איך החומר שצולם על ידי כאלו שלא שרדו את המסע הגיע לחדרי העריכה בסופו של דבר כדי לייצר את הרצף הזה, ובאופן כללי די כבר. הזניתם את הרעיון של פאונד-פוטג', בבקשה תניחו לזה.
אני לא אומר שאין סרטים טובים בסגנון הזה, אני לא אומר שהכל כבר מוצה, אני פשוט נדהם מכמה הסגנון הזה מעיד כיום יותר על שגרתיות וחוסר מעוף מאשר על כל דבר אחר. סביר להניח שכמו כל מחזור של סרטי אימה גם זה יתפוגג בעתיד הקרוב (ובזאת גם צריך לתת עוד מחמאה ל"השער" שיכל להיות פאונד-פוטג' אבל החליט לוותר וכתוצאה מכך להיות מרשים הרבה יותר) ונוכל להתלונן על מיאוס אחר. תלת מימד, נגיד.

האמת היא שהייתי מעריך את הסרט הרבה יותר אם היה דובק בתפישת רכבת ההרים/משחק המחשב שלו בו הגיבורים עוברים מחדר לחדר, נתקלים באויב חדש או מגלים אינפורמציה חדשה שרק מבלבלת אותם הרבה יותר, עד לשלב הסופי. כי באמת שהעיצוב האמנותי מצויין והאפקטים לגמרי מצדיקים את האופרציה, אבל כנראה שהאחים דאודל גם רצו להגיד משהו. ופה אני חייב להניח את האצבע הוירטואלית על שפתיהם הוירטואליות ולהגיד להם כמו דיאן וויסט ב"קליעים מעל ברודווי": Don't speak. Please don't speak.
הרי כמו הרבה סרטי אימה אחרים שעוסקים בעל טבעי – מ"קו הדממה", דרך "החוש השישי", ועד "קאונטדאון" – אנחנו צריכים להבין הרי שמסע האימים שעובר הגיבור הוא רק דרך שלו להגיע אל הגאולה, וכאשר יכפר על פשעי העבר שלו (למעשה בדרך כלל מדובר רק בפשע אחד, כי הרי לכולנו יש רק פאדיחה אחת בחיים שלנו שבלעדיה היינו מושלמים), כך יפסיק להיות רדוף על ידי שדים פנימיים וחיצוניים.
הרגעים ב"עמוק למעלה" בהם הדמויות מתעמתות עם העבר ומשלימות עמו כל כך מגוחכים, עד שהיה עדיף לחתוך אותם ולהשאירם כזכרון של יום צילומים שאיש לא צריך לחזות בו. אבל, כאמור, הגאולה, החסד, הכפרה והאשמה הם מנת חלקם האחים דאודל ונקווה שבפעם הבאה הם יעשו עם זה משהו יותר ראוי.

קשה מאוד לא להזכר ב"המדרון" (The Descent) של ניל מארשל משנת 2005 בהקשר של "עמוק למעלה". בכל זאת, מדובר בסרט על אנשים שתקועים במערה, כמו גם ביצירת מופת של ז'אנר האימה ועשייה קולנועית כל כך מאתגרת וכל כך אפקטיבית שמאוד קשה להתעלות עליה. אבל ההשוואה הזו לא הוגנת, בעיקר כי "עמוק למעלה" הוא סרט בפני עצמו שהולך על מקומות אחרים, קצת פחות מתוחכמים. לכן אין טעם לערבב שמחה בשמחה בהקשר הזה, ונסתפק בניים-דרופינג הזה רק כדי להרחיב את היריעה.
אזכיר במילה שישנו עוד סרט הפועל על אותו הקונספט, והוא מטריד במיוחד. כדי לדעת מהו תצטרכו להמתין לפינת הדאבל-פיצ'ר ביום רביעי.

"עמוק למעלה" מאכזב למדי כי על אף הכל, הוא יכול היה להיות קצת יותר מהודק, קצת יותר מלחיץ, קצת יותר מקצועי. בסופו של דבר נשארנו עם כמה סצנות חביבות שמדשדשות בתוך ים של שגרתיות. אני, באופן אישי, כבר די אדיש לזה.