• כחום הגוף
  • אוסקר 2023/24: הטקס בסיקור חי
  • אוסקר 2023/24: מהמרים על הזוכים
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה

"כח משיכה": 7 הערות על דמעה בחלל

19 בנובמבר 2013 מאת עופר ליברגל

1. דמעה מנותקת מן הגוף

כבר לא שייכת לפנים הבוכות

שייכת ליקום, או לפנים שלי

להן מחוברת דמעות אחרות שצצות פתאום

כאשר הדמעה מרחפת בקו ישיר לצופה

היא נושאת את הכאב שלו

צפון בתוך כאב כללי, החלל בוכה

הולכים לקולנוע לא על מנת להתרגש בגלל מה שעובר על הדמויות

אלא על מנת להיזכר בכאב שלנו, להתגבר

2. ברגע הזה, "כח משיכה" (Gravity) מתנתק מן הסגנון הכללי שלו. במידה מסויימת זה אחד מן הרגעים הבודדים בהם חזונו של הבמאי ממומש: הסרט הופך לפיוט, תחום בו אלפונסו קוארון לא מצטיין. הסרט מתנתק מן הדחף ההישרדותי, אשר מניע את כל מנגנון התסריט וההזדהות שלו, פונה לכאב מופשט. לדימוי חזותי שעיקר ערכו הוא בהיותו דימוי. כמה דימויים מן הסרט הזה באמת אזכור? שניים. דמעה מרחפת בחלל ולונג שוט של דמות קטנה ומיואשת בתוך חללית. הרגע השני הוא רגע של ייאוש. אבל כל דמעה נושאת בתוכה לא רק עצב, אלא גם פורקן ודרכו גם תקווה. איפה שיש רגש, יש תקווה.

3. ייתכן גם שזהו הרגע הגדול ביותר בתולדות התלת מימד. בלי תלת מימד, החוויה של הדימוי שטוחה יותר. הדמעה לא רק שטה, היא נעה מן השחקנית לעבר הקהל, יוצרת חיבור.

4. ולא ניתן לבטל את המקום של הטכנולוגיה. אין ספק כי השחקנית (סנדרה בולוק) בוכה, אבל רואים מעט מאוד לחות בפניה. כי הדמעה שלה כבר עפה לחלל. כנראה שמלבד הדמעה שנוצרה דיגיטלית, דמעה אחרת נמחקה דיגיטלית. הדימוי הוא פחות ופחות אינדקסיאלי. אבל עדיין מבוסס גם על אנושיות. בלי שחקנית, לא הייתה סצנה. בלי שחקנית אמיתית, הדמעה הייתה רק אשליית מים נטולת תוכן. אנחנו מתקדמים לעבר קולנוע ללא קולנוע, משחק ללא שחקן. אך בנקודה זו, השחקן עדיין חסר תחליף, גם אם הטכנולוגיה רק מרמזת להופעה שלו.

5. חיפוש בגוגל תמונות מעלה הרבה מאוד תמונות מהסרט,

אבל לא של הרגע הזה.

גם אין עליו אף דיון. היה או לא היה? האם הבכי הוא שלי בלבד?

6. בדרכי חזרה להמשך החיים, לא ניתן לנתק את השוט ממכלול הסרט ואת הסרט מן הדיון על הסרט. דיון קצת בעייתי, כי לא ניתן סתם לאהוב את הסרט, צריך לבחור צד, בין "שינוי פני הקולנוע" לאכזבה.  אז לא. יותר ויותר אני מצטרף לדעת הביניים: סרט מרשים מאוד טכנולוגית, אבל טכנולוגיה היא תמיד רק כלי. הסרט מציג סיפור פשוט שעובד בצורה טובה. לפרקים, בצורה טובה מאוד. לחצי דקה בערך, הוא הציג לי דמעה בחלל. רגע יפהפה של פיוט קולנועי, בדומה לרגע אחר מסרט שייצא בקרוב לקולנוע, בו ילדים צרפתים לומדים לקרוא.

7. אבל חשוב: לא מדובר בדמעה הנעה בחלל, אלא בדמעה הנעה ישר לעבר הצופה. כח המשיכה בכותרת לא נעדר לגמרי מן הסרט – הצופה הוא מרכז הכובד. מדי פעם דברים מרחפים בסרט באקראי, רוב הזמן הם מרחפים לעבר הצופה, שהחוויה שלו היא מרכז הכובד של הסרט, היא כוכב הלכת. או יותר מכך – הצופה הוא סוג של שמש. סרט אמנם מצולם ונערך מראש, אבל הקהל שולט בו, בקריאה שלו, במה שהוא יפיק ממנו. זה השימוש שהסרט עושה בתלת מימד: גם לתיאור תחושת הרחיפה, וגם לתיאור המיקום של הקהל הצופה בקומפוזיציה שעיצב הסרט.

תגובות

  1. קורמן הגיב:

    טקסט מעניין מאוד (גם הקודם בנושא, של פבלו היה מצויין).

    מחשבות בעקבות שני הטקסטים הללו והסרט עצמו-
    אני חושב שלא מדובר בשינוי פני הקולנוע. אני חושב שמדובר במיצוי האולטימטיבי של הקולנוע. נדמה לי שאחרי הסרט הזה לא נותר לקולנוע יותר להתפתח לשום מקום. זה השיא, המיצוי המושלם. בסרט הזה אין באמת סיפור, יש סיטואציה דלה שמתפתחת בצורה מסוימת (די צפויה) ונדמה שנועדה לשרת חוויה רגשית ואסתטית כפלטפורמה לשלל סיטואציות. זאת אומרת- התלות של הקולנוע בכלים ששאב מהספרות בטלה כמעט לחלוטין. גם אין בסרט הזה באמת ״פריימים״. המצלמה לא מנצלת מסורת ענפה של עיסוק בקומפוזיציה כדי לייצר משמעות- הצילום ממוקד כל כולו במיצוי החוויה כדי לאפשר תחושת סובייקטיביות מוחלטת (אנחנו עם הגיבורה בחלל) ולמעט רגע או שניים משכיח מאתנו את עובדת היות הסרט יצירה מצולמת. הצילום עוסק בשחזור חווית המציאות בחלל. לפיכך גם התלות של הקולנוע בשנים של צילום סטילס בטלה בסרט הזה. כפי שעופר ציין גם שחקנים אין באמת. הם שם ככלי לשירות החוויה, הם לא שם באופן מוחשי לרגע. גם כבלי התיאטרון מנותקים. נותרת חוויה אור קולית שממוקדת כל כולה במהות חדשה, זרה שהכלים שיצרו אותה יחודיים לקולנוע ולא רלוונטיים לשום צורת אמנות אחרת.

    אם לקחת את זה צעד נוסף – מדובר במות הקולנוע. עכשיו הגיע הזמן למשהו חדש.

    1. מאז 1896 מרכיזים על מות הקולנוע ועל מצוי שלו. אולי יום אחד זה יקרה.
      לגבי "כוח המשיכה" יש קומפוזיציה המייצרת משמעות (על זה דברתי בפוסט). השחקנים הם עדיין חלק בלתי נפרד מן הסרט. עלילה מינימלסטית היא לא דבר חדש. הקולנוע לא יכול לבוא למצוי כפי שהחיים לא יכולים לבוא לידי מצוי

  2. ירון הגיב:

    הגעתי לטקסט הזה במקרה דרך קישור בסוף הניתוח (המעניין) שלך על "רומא", והוא העלה בי שתי מחשבות:
    1. היחס של קוארון אל הצופה כמרכז שאליו נמשכים / מרחפים / נזרקים אלמנטים, עובר כחוט השני לאורך כל סרטיו כמעט. למשל, ב"הארי פוטר 3", נזרק עפר מעץ הערבה הבוכייה אל עבר הצופה והעפר "נדבק" לעדשת המצלמה. ב"הילדים של מחר", יש סצנת וואן שוט שבה טיפות דם ניתזות לעבר המצלמה ונותרות על העדשה כמעט לאורך כל הסצנה (כמעט כאילו הצופה עצמו לוקח חלק בקרב וחווה "פציעה"). אין ספק שהדמעה בחלל של "כוח משיכה" היא הבאת הטכניקה הזו לדרגת אמנות.
    2. בסרט החדש "אקוומן" יש סצנה שבה אימו של אקוומן (ילידת אטלנטיס) מספרת לאביו (שוכן היבשה) כיצד כאשר בוכים בתוך הים, הדמעה נפרדת מהפנים ישר והופכת לחלק מהאוקיינוס. דימוי פיוטי (בטח יחסית לסרט גיבורי על במשקל נוצה), שקצת הזכיר לי את הטקסט שלך, וגם את מונולוג "כמו דמעות בגשם" מבלייד ראנר.
    באופן כללי, המוטיב של דמעות וכיצד הן מתווכות בין עולמנו הפנימי (יוצאות מתוך גופנו / נפשנו), דרך פני השטח שלנו (זולגות מן העיניים על הפנים) והחוצה אל העולם (אם משתלבות בגשם, נפרדות מפנינו בחלל או בלתי נראות בתוך המים) – הוא מוטיב יפהפה ומרתק שרק עליו שווה לכתוב איזו עבודה אקדמית, או לפחות פוסט בסריטה 🙂

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.