• יום הולדת 12 לבלוג: חגיגות בת המצווה של סריטה
  • סרטים חדשים: ״קריוקי״ של משה רוזנטל מגיע לקולנוע
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי הטוב ביותר - חלק ד
  • עושות נקמה
  • A24 מחכים לתרגום: מהדורת דאבל פיצ׳ר לסרטי
  • ״בחורים טובים״, סקירה לסרט החדש של ארז תדמור
  • כרטיס לגן עדן
  • סרטים חדשים: ״כרטיס לגן עדן״ עם רוברטס וקלוני
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי - חלק שלישי
  • פרסי אופיר 2022: הזוכות, הזוכים והטקס
  • ״תא מספר 6״, סקירה לסרטו של יוהו קוסמאנן
  • ״לחיות את חייה״: סקירה ב-12 חלקים, פרולוג ואפילוג
  • ספטמבר חגיגי בסריטה: קולנוע ישראלי בהנחה

מיתוסים ואמיתות בעידן הדיגיטלי בקולנוע

3 בנובמבר 2013 מאת אורון שמיר

בשבועות האחרונים יצא לי להיחשף לכל מיני צדדים שנוגעים אל מאחורי הקלעים של עולם ההקרנות הדיגיטליות, כמו גם לאופנים בו התקבלה המהפכה הדיגיטלית באולמות הקולנוע בארץ. יכול להיות שזה נסיבתי ומדובר רק בצירוף מקרים שגילה בפניי רק את הפנים הפחות מוצלחים והיותר בעייתיים של הקולנוע הדיגיטלי, אבל התחלתי לשאול את עצמי שוב ושוב האם לא מדובר בטעות קולקטיבית. או שאולי זוהי רק המועקה שמאפיינת תקופה של חבלי לידה, באגים וגליצ'ים הכרחיים לפני עתיד טוב יותר לאמנות השביעית. אז החלטתי לאוורר קצת את המחשבות ואת האירועים שהובילו אליהן. ספק בתקווה שיהיו כאלה שיסתרו אותי (אבל יפגינו איפוק ולא יקראו לי בשמות), וספק כדי לעורר מחשבות ופקפוק גם אצל אחרים. ומכיוון שלדעתי רוב האכזבות בחיינו מתחילות מהבטחות גדולות מדי שאין בינן ובין האמת קשר, אעשה זאת בצורה של הצגת כמה מיתוסים ששמעתי שוב ושוב על העידן הדיגיטלי, ואשר התפוצצו לי בפנים לאחרונה בחן של אסון הינדנבורג בערך.

הפילם מסורבל פיזית ולשנע אותו לוקח זמן וכסף. סרט דיגיטלי הוא קובץ שאפשר לשלוח אונליין!
בתיאוריה זה נכון ונחמד, אבל משום מה הפורמט שהחל להיות נפוץ יותר ויותר הוא DCP (ראשי תיבות של Digital Cinema Package). מדובר בהארדיסק נייד אך קטן, נניח בגודל של גיימבוי מיני טאבלט (כמעט וחשפתי שכל הפוסט הזה הוא תולדה של זקן נוסטלגי המתכחש לקידמה. פשיו). רק מחברים אותו למקרן והופ – סרט באיכות פנומנלית מוזן הישר ממנו אל המסך הגדול. לא צריך להטעין גלגלים, לסדר, לארגן, לכוון. פלאג אנד פליי. אלא שה-DCP הזה, הוא בכל זאת פיזי, נכון? עם כמה שהוא קומפקטי, עדיין צריך להעביר אותו ממקום למקום ולזרוק אותו ממש חזק ורחוק לא תמיד עובד כשמדובר בהשלכה בינעירונית. וכאשר ערב הקרנות שארגנתי אילץ אותי להתרוצץ אחר כוננים כאלה ברחבי המרכז וירושלים, זה לא ממש שינה לי אם זה דיגיטלי או פילם. הייתי צריך ללכת ולקחת את זה, ואז להביא את זה לתא המקרין. ונדמה שאם הייתי נוסע הלוחזור לירושלים בשביל ארגז מלא בגלגלי פילם מאובקים, הייתי חש סיפוק רב יותר מאשר בשביל חתיכת הפלסטיק שאוצרת בתוכה סרט. אבל הערב היה מוצלח, ואני נותרתי רק עם האכזבה מההבטחה לעתיד בו הקבצים רצים אליך, ולא אתה אחריהם.

אני כותב את כל זאת בידיעה ששיטת שליחת הקבצים דווקא כן נהוגה בבתי הקולנוע המסחריים, באופן מוצפן ומאובטח כמובן. אבל גם כאן יש תקלות, ותירוצים כמו "העותק לא הגיע" עדיין מבטלים או מונעים מדי פעם הקרנות עיתונאים (אני לא מתלונן כאן שלא ראיתי סרט לפני כולם כי אני שוויצר, פשוט זאת העבודה שלי. ואני חושב שטקסט על סרט יוצא טוב יותר אם יש פער זמן בין מועד הצפייה ומועד הכתיבה, אבל מה לעשות שהאחרון הוא הקבוע). למרות שסרטים דיגיטליים יכולים לחסוך את עניין השינוע, מחירי הכרטיסים לא ירדו בעת האחרונה אלא להיפך – הקרנה דיגיטלית עלתה יותר מהקרנה רגילה בתחילת הדרך, ועכשיו מחירי הכרטיסים פשוט נשארו באותה גובה, כיוון שאין כמעט אפשרות לבחור הקרנה שאינה דיגיטלית. מדוע עלו? הכל בזכות הבטחה נוספת לאיכות הקרנה טובה יותר. מה שמוביל אותי לנושא הבא.

film_vs_dcp

פילם נהרס ונשחק עם כל הקרנה, והמקרין יכול לטעות ולהקרין סרט שלם לא בפוקוס. סרט דיגיטלי הוא קובץ שנשאר צלול וזך תמיד, כמו ביום שעזב את האולפן, וכל הקרנה תיראה בדיוק כמו קודמתה!
אחת הסיבות שהמקרינים הוותיקים מתוסכלים, היא הפקעת הכוח מידיהם והשארתו בידי האולפנים או יוצרי הסרט. בימינו, מקרין יכול ללחוץ פליי וזהו, אין לו שליטה על שום פן טכני בהקרנה. כך שאם סרט הגיע לידיו קצת דפוק (קרה, תאמינו לי) זה העותק שיש ובו נצפה. תקלה? פעם היה אפשר לתקן, לחתוך, להדביק מחדש, לקחת מפתח שבדי ולהכות קצת במכשירים. העידן האנלוגי היה נהדר לתיקונים עצמיים. טעות של מקרין בימינו אנו, כמו למשל מחיקת הקובץ? תקלה אחרת שקשורה לקובץ עצמו? אין מה לנסות ולשוחח בהיגיון/אלימות עם המחשב. פשוט קומו ולכו הביתה, אין לאף אחד בעולם איך לתקן את זה.

כלומר, לאף אחד באולם. בעולם הרי יושבים הדגים השמנים מהם נקנה הסרט, אבל הם עסוקים מדי בספירת הכסף ממכירת זכויות ההקרנה, כך שגם להם אין תמיד יד פנויה להושיט לעזרה. קרה יותר מדי פעמים בזמן האחרון שתקלות בבתי הקולנוע הזכירו לי באופן חשוד תקלות של צפייה ביתית, אם להשתמש ביופמיזם שהפך נפוץ. ובמקרה כזה תמיד עולה השאלה – אם זה כמו בבית, מה דחוף לי לצאת ממנו ולשבת באולם מלא באנשים לא מאוד מתורבתים?

התשובה נותרת זהה – איכות ההקרנה. אז בתור מישהו שנולד בעידן הפילם והיה צריך להתרגל לעידן הדיגיטלי, אני מודה שהקוסמתי עד מאוד. כיוון שהפילם ואני עברנו חוויות משמעותיות יחד אבל כך ה-וידאו ואני, יצא שאין בי נוסטלגיית יתר. הפילם חי יותר, מגורען יותר, מכיל גוונים רבים של אור ושינויים תכופים בו. סרט דיגיטלי הוא צלול, חד, קריספי, מושלם. כך שקשה שלא להתאהב גם בו, במיוחד עם ההבטחה לשימור האיכות לאורך זמן. סליחה – לנצח. אלא שכמו שקורה עם כל עידן חדש, המונופול נשבר מהר מאוד ומתחילים להגיע כל מיני סוגים של מקרנים (אני בעד שוק תחרותי, שלא יובן אחרת) וכל מיני סוגים של הצפנות. ופתאום יצא לי לאחרונה לשבת בשורה קרובה מדי ולראות את הפיקסלים. או לשבת בהקרנה שבה המקרן לא פיזר אלומה מושלמת, אלא חלשה מעט, ולכן להתגעגע לריצודים הנראים לעין של הפילם הישן והטוב. אז האם זה באמת יותר יפה או יותר טוב? נראה לי שכמו בהרבה עניינים אחרים, זה יהיה בסופו של דבר עניין של טעם. כרגע אני עדיין מאוהב ברעיון של שלמות דיגיטלית, אבל כבר רואה בעין את הפגמים. האם זה באמת הפורמט של העתיד? בדיוק השאלה הבאה שלי.

film_vs_digi

פילם ומדיה מגנטית (וידאו, בטא) הם זמניים, תובעניים מאוד בנושא השימור שלהם ובאופן כללי לא יחזיקו לעד. קולנוע דיגיטלי נשמר לתמיד במצב מושלם, ולכן יש להעביר את הכל דיגיטציה!
בחודש שעבר התחלתי לעבוד בארכיון הסרטים של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. נחשפתי שם לאוסף עצום ומגוון של סרטים, שחלקו הגדול ב-VHS (יש גם הרבה פילם, והמון DVD כמובן). כמי שגדל עליה, יש לי חיבה יתרה לקלטת הווידאו הביתית, אבל אני גם מודע לחסרונותיה ולאיכות שלה, שנחשבת ירודה לעומת שני הפורמטים שכתבתי בסוגריים. עם זאת, אני מתחיל לפתח אהדה מחודשת כלפי הקלטת. ראשית, מפני שמדיה מגנטית אולי לא נשמרת לנצח, אבל היא גם מודעת לזה. לכן היא עטופה בשריון פלסטיק קשיח וממוגן, ונקראת באמצעים אנלוגיים, שאותם קל לתקן, כאמור. דיסק, לעומת זאת, מגיע עם כל הזחיחות של אפוקליפסה מאקס-מן ("אני נשגב, אני נצחי!") ולכן מוותר גם על השריון ומסתפק בעטיפה דקה וקשיחה רק בתיאוריה, כאשר הוא עצמו שברירי לאין שיעור. שריטה קטנה וכל המידע שבו אבד. תפוח רקוב אחד לא סתם מרקיב את כל הסל, אלא מונע גישה אליו, במקרים מסוימים.

כמו כל דבר חדש, גם הדיוידי הגיע לא רק בתור הדבר הבא, אלא בתור המבטל והמשמיד של קודמו. אלא שקלטת הווידאו איתנו מאז שנות השבעים, בעוד "דוידי" החביב לא סיים אפילו את גיל ההתבגרות בטרם קם לו יורש – הבלו-ריי. בעייתי כמו דיוידי, אבל איכותי יותר. אז האם יש לדגום מיד ומהר את כל קלטות הווידאו ולהמירם לדיסקים שתוחלת החיים שלהם קצרה והדור הבא שלהם כבר כאן? לעניות דעתי לא, וגם אם כן, בטח שלא לזרוק לפח את הקלטות. שלא לדבר על הפילם, שאיתנו מאז המצאת הקולנוע. בשלב הזה בדיון בדרך כלל מזכירים לי, או שאני נזכר לבד, שדיוידי אינו הדרך היחידה לאחסן סרט דיגיטלי – הרי מדובר בקובץ מחשב, כך שכל כונן קשיח (כמו ה-DCP שהזכרתי לעיל) או אפילו שרת יעשו את העבודה. וכונן קשיח, מעצם שמו, פותר את הפרובלמטיות שהזכרתי בנוגע לחוסר העמידות של הדיסקים. מה, לא?

כן, אבל לא. מחשבים נוטים לעשות צרות מכיוון שהם תמיד בתנועה אדירה קדימה. אותו פילם ואותו קלטת וידאו תמיד יחכו, אם יהיה ברשותנו מכשיר פענוח מתאים. אבל הארדיסק ענק בן 10 יכול להיות חסר תועלת אם שום מחשב לא מסכים לתקשר איתו (סיפור אמיתי ודי טראגי, שאולי אפשר לפתור במעבדות מיוחדות). הוא שומר היטב על התוכן, אבל בגלל קצב ההתקדמות הסילוני של הטכנולוגיה כבר אין גישה אל אותו תוכן. כלומר שגם אותו צריך להחליף ולהמיר כל העת, ממש כמו את אותם שרתים חסונים. שנות השבעים, בהם הפכה קלטת הוידאו ללהיט לראשונה, היו התקופה האחרונה בהיסטוריה שבה באמת ניסו לייצר ולמכור מוצרים עמידים. כאלה שיודעים שלא יחזיקו לנצח, ובדיוק בשל כך זה מה שהם עושים בינתיים. בעידן של היום, קראו לו איך שתרצו, מוכרים לנו כל הזמן את אשליית הנצח כאשר שני הצדדים יודעים שבכל שנה-שנתיים (או 5-10 לכל היותר) נצטרך להחליף דגם. הרי כולם צריכים לעשות כסף מלקוחות חוזרים איכשהו, לא? אז מה הטעם להמציא מוצר שבאמת מחזיק לעד, גם אם אפשר?

vhs_vs_dvd

הנחמה היחידה שלי היא שהקולנוע כאמנות/בידור הוא נצחי, דווקא כי הוא מודע היטב לאויב הגדול שלו – הזמן. הפרדוקס של הקולנוע נעוץ בעובדה שהוא מנסה להנציח רגעים, אמיתיים או מבויימים, מההוויה אל החומר. ולכן גם השימור שלו תמיד יהיה על חומר, שהרי עם כל הכבוד לוירטואליה, גם היא מתקיימת איפשהו בחלל הפיזי, בין אם בשרתים, או מקורות אחסון אחרים. וכל מה שפיזי, הוא זמני. כך שסרטים אולי ילכו לאיבוד בעידן הדיגיטלי, בטח ובטח בראשיתו בה אנחנו עדיין נמצאים, ממש כמו שעשו בעידנים קודמים. ואולי יום אחד יימצא עותק אבוד לא של "מטרופוליס" (Metropolis) אחרי כמעט מאה, אלא של "ענן אטלס" (Cloud Atlas), בגרסה שלא נראה כמוה ואשר התגלתה במקרה במרתפים של מה שהיה פעם אולפן גדול, בעת חפירות שנועדו להפוך את הריסותיו למתקן שיגור של חלליות. או במילים קצת פחות ציוריות – אני ממש לא נגד הקידמה, רק נגד ביטחון ואמונה עיוורים בנצחיות בכלל, ובעליונותו של עידן מסוים על קודמו. קולנוע דיגיטלי הוא העתיד, לשמחתי וממש לא לצערי. אני פשוט באמת רוצה שנסיים כבר את השלב הראשוני הזה שבו יש תקלות, ונתחיל באמת ליהנות ממנו ומיתרונותיו באופן מלא יותר. ולשם כך יש להכיר בפגמים, ואף לאמץ אותם.

תגובות

  1. aranse הגיב:

    חוסר הסבלנות שלך הוא מאוד מודרני,אפילו מודרני מדי,לכל הבעיות שהזכרת יש פתרונות או לפחות פתרונות אפשריים,זמנם יגיע כשיגיע,גם לצלולויד לקח את הזמן שלו להגיע לאן שהגיע.
    בעיות של שינוע יפתרו ברגע שהרשת תשודרג,לסיבים אופטים למשל,מה שגם יפתור את בעיית האבטחה.
    נכון שריבוי הפורמטים והמפענחים יוצר בעייה אבל בגלל שמדובר במכונות ווירטואליות אז הרבה יותר קל למצוא ולשדרג פתרונות מאשר במדיה אנלוגית שאז אתה צריך ממש לחכות שיגיע מהמחסן החלק הנחוץ.
    אין שום בעייה להכניס גם במקרנים הדיגיטילים יותר אמצעים שיאפשרו למקרין להתמודד ברמה מקומית עם בעיות כמו רזולוציה ואפילו עריכה והדבקה של קטעים אם כך הוא חפץ,למעשה גם כאן,הרבה יותר קל ליישם את הדברים האלה במדיה דיגיטלית מאשר במקרני פח,תרתי משמע

    המגמה לדיגיטציה צופנות בחובה שורה שלמה של אפשרויות שרק היום מתחילות לקבל תשומת לב כמעט ראוייה
    כמו למשל ריבוי פוקוסים ושינוי פוקוס בזמן אמיתי אחרי שהחומר כבר צולם,ועוד שלל גדול של אפשרויות שיעשירו מאוד את השפה הוויזואלית,
    ובסופו של דבר,זה מה שחשוב,העשרת השפה,וכשזה מתחבר בצורה כל כך יפה ומרתקת גם לאפשרויות שימורה אז יש כאן משהו ששווה את התקלות וחבלי הלידה.

    זה נכון שהכל זה גם חומר,אבל חלק מהמהלך האמנותי לדימוי המציאות מתבטא גם דרך תנועה מתמדת של החומר לרוח ולהפך,של המופשט לחושני,והדיגיטלי מבטא שלב מאוד יפה ומהותי בתנועה הזאת,כי הוא חומר יותר רוחני,ולכן רך יותר ומאפשר יותר,וגם נשמר יותר טוב כי בסופו של דבר אין ספק שהרבה יותר קל לשמור מספרים מאשר אותות.
    המדיום עצמו לא ממש מהותי לעניין זה,אם תרצה אז אפשר לשמור סרט שלם כמספרים על נייר,מה שמשנה זה שמה שנשמר זה היצוג ולא הדבר עצמו,ואין שום אפשרות לשבור או לקרוע או לשרוט מספר,ולכן המדיה הזאת יותר קרובה לדרישה לנצחיות ההנצחה,
    לא צריך בטחון ואמונה עיוורת ביכולת ההנצחה,צריך לבדוק את הדברים קונקרטית,וכשבודקים אותם כך מתברר שהמדיה הדיגיטלית היא גם עמידה יותר וגם גמישה יותר וגם אינטראקטיבית יותר,גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ.

    1. אופיר הגיב:

      מודה שגם לי יש קצת חוסר סבלנות לקולנוע הדיגיטאלי. לא משום שהוא לא מושלם, פשוט חבל לבזבז על השלמות זמן. היה כדאי יותר להקדיש זמן ואמצעים לפיתוח
      הקולנוע במימד ההולוגראפי. הייתי שמח לחוות את זה באופן מוחשי, מושלם או לא.

      1. aranse הגיב:

        נדמה לי שגם כאן יש סוג של תנועה רציפה שאין טעם בכלל לנסות לעקפה,המגמה של חידוד הרזולוציה מביאה בסופו של דבר לקפיצה למימד אחר,כשקולנוע הולוגרפי יבשיל נגיע או יותר נכון נגע גם בשחזור מוחלט של עצמים ועצמיות בזמן אמיתי,אבל אז זה כבר לא יהיה קולנוע,זה יהיה הרבה יותר דומה למה שאלוהים עושה לנו ובנו.

  2. Noam הגיב:

    גם לפילם לקח הרבה זמן להתבגר, ובניגוד להארדיסקים, פילם הודפס על צלולואיד שרק מחכה לניצוץ כדי להשמיד את הסרט יחד עם כל מה שבסביבה. תן לזה 50 שנה, הטכנולוגיה, תתיצב. בינתיים ליצר עותק של פילם דורש מעבדה, עותק של קלטת בטא מצריך אולפן וזמן ההעברה הוא אחד לאחד. הארדיסקים אפשר לשכפל בכל מחשב.

    נ.ב.
    סרטים קצרים אפשר לשלוח דרך האינטרנט או בדיסק און קי בעל נפח גבוה ולהטעין למקרן. תן ליוצרים לרדוף אחריך, הם אלו שרוצים להראות את פרי עמלם.

  3. carmely liviu הגיב:

    אין בכוונתי להתייחס לכל הנקודות אשר עלו כאן ,הן על ידי אורון והן על ידי המגיבים.אבקש לציין רק שתי סוגיות מרכזיות שהן לדעתי הסוגיות החשובות ביותר בשיח .
    מקרנות הפילם עברו במהלך השנים שלבים רבים של פיתוח אבל לכל אורך ההסטוריה הן הקרינו במדוייק אותה תמונה בכל בית קולנוע ברחבי הגלובוס.האדום היה במדוייק אותו אדום בניו יורק ,רומא,פריז וכו.הצלמים טרחו שעות רבות (וטורחים גם היום)על מנת להגיע לאיכויות וגוונים מדוייקים ביותר בידיעה ברורה שבכל בית קולנוע בעולם הצופים יקבלו אותו פריים,אותם צבעים.
    לא כך הדבר בטכנולוגיה דיגיטלית.תהליך "הדיגיטיזציה של העולם " המובל על ידי קונצרנים ענקים המעוניינים לגרום לשינוי טוטלי של טכנולוגיות לצורך עשיית רווחים, מסיחים בכוונה את הדעת מההבטים האסתטיים.איך" העולם" לא שם לב שכל מקרן, אפילו של אותה יצרנית,מקרין תמונה שונה עם צבעים שונים ? הרי מספיק להכנס לכל "סלון של מוצרי חשמל " ולהתבונן במסכים המוצגים ואשר מקרינים אותה תוכנית כדי לראות את השוני!
    הסוגיה השניה הינה סוגיית השימור. ברור לחלוטין,ואל תתנו לשטיפת המח לעבוד עליכם,שהטכנולוגיה הדיגיטלית לא יכולה להחליף לא את הנייר ולא את הצלולואיד בכל מה שנוגע לשימור.
    בעיני רוחי אני רואה ארכיאולוגים בעוד כמה מאות שנים חוקרים את תקופתינו ומנסים להבין מה זה הדברים המשונים האלה ,שאנחנו קוראים להם היום מחשבים,שמצד אחד מציפים את הגלובוס במיליארדי יחידות ומצד שני אין בהם זכר לתקופתינו!

  4. aranse הגיב:

    גם לי נדמה שעוד אפילו פחות מכמה מאות שנים לא נראה בכלל מחשבים,ורוב חיי אני עוסק בתכנות,אבל נדמה לי שאתה שב ומחמיץ בדיוק את מה שמהותי בדיגטציה,שמאפשרת לבטא ערוצים תחושתיים שונים,קול ושמע,על מצע משותף שלכן מאפשר את שכלול השפה דרך זליגה של אלמנטים שונים מערוץ אחד לשני(וזה קורה יותר ויותר ) וגם כאמור משמר את היצירה על מצע שאיננו חומרי ולכן גם בלתי ניתן להשמדה.
    אתה מבלבל בין החומר לצורה,הספרות שמקודדות את היצירה ניתנות לשימור והעברה במגוון אמצעים,שגם משתנים,אבל הן תמיד נשארות ספרות,עקרונית אפשר להעביר גם סרט על נייר,או על אבן או כל כל חומר ואמצעי של תבחר ,לכל חומר צריך לבנות כמובן מפענח מתאים אבל זו ממש לא בעייה,הסרט הוא אוסף של ספרות שלכן לא פגיעות להפרעות מגנטיות או נתונות למפגעים אורגניים כמו רקבון או התחמצנות או דעיכה

  5. כל כך נכון. אומנם אני לא מסכים אם כל מה שנאמר בכתבה הזו, אבל הרוב כאן הוא האמת המוחצת.

  6. דביר הגיב:

    בואו לא נחיה באשליות.
    מדיה דיגיטאלית לא פחות בעייתית לשימור ממדיה אנלוגית.
    אמנם הכל מיוצג בספרות בינאריות, אבל בסופו של דבר הספרות הבינאריות האלה נכתבות על איזשהיא מדיה פיזית. בין אם זו מדיה מגנטית (הארדיסק), מדיה אופטית (DVD), או סיליקון (זכרון פלאש).
    והמדיות הפיזיות הדיגיטליות האלה דורשות תחזוקה לא פחות מאשר המדיות הפיזיות האנלוגיות הישנות.
    מישהו ניסה פעם לנגן CD בן עשרים שנה? לגשת למידע שהיה שמור בהארדיסק שהעלה אבק עשרים שנה?

    היום בעולם ה"ענן" נראה כאילו הצלחנו להיפתר מהמדיות הפיזיות, והכל נשמר באיזשהו אחסון וירטואלי שיחזיק לנצח. אבל האם אתם חושבים שהשרתים של Dropbox לא דורשים תחזוקה?
    אז מה שקרה הוא שבמקום שהאחריות על שימור המידע תהיה בידי ארכיונאי קולנוע עם מומחיות ספציפית לפילם, עכשיו היא באחריות אנשי ה-IT שמתחזקים את חוות השרתים הענקיות של גוגל ואמאזון.

    אבל אם בעתיד כלשהוא הציביליזציה שלנו תקרוס, כל המידע הדיגיטאלי הזה יהיה חסר ערך עבור ארכיאולוגים. ורוב הסיכויים שהוא גם לא יהיה קיים בשום צורה, משום שכאמור גם המדיות שמחזיקות את הספרות הבינאריות נשחקות ומאבדות את המידע שנשמר עליהן.

    וכפי שנאמר כאן גם מעלי, מכיוון שלא רק המדיות הפיזיות של המידע הדיטאלי מתחלפות, אלא גם הקידוד שמשמש לאחסון המידע משתנה כל הזמן, אז רוב הסיכויים שאם בעוד חמישים שנה מישהו ימצא באיזה מחסן מאובק DVD אבוד של "מי מפחד מהזאב הרע" יהיה לו קשה מאוד להפוך את זה חזרה לתמונות וסאונד.

    איכות ההקרנה, וקלות השינוע זה כבר סיפור אחר…
    אבל לפחות בנושא השימור אני לא רואה איזה יתרונות יש במעבר לדיגיטאלי, וסביר שלטווח ארוך יותר הוא מביא רק חסרונות.

    והנה עוד קצת על הנושא של שימור מידע דיגיטאלי:
    http://www.ranlevi.com/2013/04/30/ep127_digital_preservation/

  7. aranse הגיב:

    קלות השינוע זה לא כבר סיפור אחר,כי מדיה דיגטלית גם הרבה יותר קל לגבות,היא תופשת הרבה פחות מקום,.
    ראה לך שדווקא צלולויד ישרוד קטסטרופה ? מוזר
    לעל הבעיות שהעלת כאן ומופיעות גם שם יש פתרונות,בוודאי הרבה יותר סבירים מאשר החזקת ארכיון של מדיה אנלוגית שגם היא דורשת תנאים אופטימלים

    עם השנים ההספק הנחוץ על מנת להחזיק את המדיה הדיגטלית יורד ואיכות האחסון האנרגיה הנחוצה לתחזוקתו עולה,
    בתגובות כאן ובמאמר המצורף מביאים את המהירות שבה המדיות וטכנולוגיות הקידוד והפענוח מתחלפות כנתון שלילי אלא שדווקא המהירות הזאת מבטיחה שלא יקח הרבה זמן על מנת להגיע לפתרונות כמו מדיה שמפענחת את עצמה ללא תלות באמצעים נפרדים ממנה.
    העובדה שפילם ונייר ואבן הם מדיומים שלא מתפתחים בלבד נתפשת כמעידה על יציבות רק לעיניים של מי שמזהים יציבות עם חוסר תנועה,עם קפיאה על שמרים,עם אי שינוי(המדיום הקולנועי עצמו חולל מהפכה בגלל שהוא הציג שינוי למה שהיא קודם סטאטי,ומכאן גם שמו ,קול- נוע).

    האם נכון לדבר על העתיד הרחוק במונחים של טכנולוגיות ההווה ? ענן על חוות שרתים,גוגל,אמאזון ? זה מה שיהיה כאן עוד 100 ,200,300 שנה ? עוד מאה שנה אנשים לא יזכרו שהיה בכלל דבר כזה כמו גוגל ופייסבוק.

    הטכנולוגיה הדיגיטלית תבשיל,זאת של הצלולואיד והנייר תקועה לעד.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.