"דון ג'ון", סקירה/ניתוח

"דון ג'ון" (Don Jon), סרטו הראשון כבמאי של השחקן ג'וזף גורדון לויט הוא, במוצהר, סרט על פורנו. הגיבור שלו (לויט עצמו) מכור לצפייה בסרטי פורנו, מעדיף אוננות מול המסך על פני סקס אמיתי, למרות שהוא גם אוהב ומצליח לכבוש בחורות רבות, עדיף ללילה אחד. כאשר הוא מתפתה לפתח מערכת יחסים ארוכת טווח עם ברברה (סקרלט ג'והנסון), היא מגלה את התחביב שלו ודורשת ממנו להפסיק. מה שמכריח אותו לבחור ומניע תהליך שבסופו הוא ילמד משהו על עצמו ובלה ובלה בלה. הפתעות גדולות בתסריט אין, לפחות לא על פי הקריאה השטחית, לפיה זהו סרט על צפייה בפורנו. אבל זהו סרט על פורנו גם ברמה מעט מורכבת יותר. והסרט – על יתרונותיו חסרנותיו – דן בה בצורה מעניינת.

הסרטים הפורנוגרפיים בסרט מסמנים את הסימפטום הכי קיצוני של בעיה המכילה את כל הצדדים השונים בחייו של הגיבור ושל כמעט כל הדמיות המוצגת בסרט. דבר המועבר בבהירות הרבה ביותר דווקא בפתיחה המופשטת של הסרט, לפני שנפרשת העלילה: החל מסרטים מצוירים, דרך דת ועד לקולנוע אירוטי – מדובר בדמויות החיות בסביבה של סיפוקים מיידים, נטולי עומק, הקשבה או קשר אמיתי שנוצר.

לאחר הפתיחה, הגיבור ממהר להציג את הדברים החשובים בחייו, המתחלקים לערכי מפתח בתרבות האמריקאית: משפחה, דת ורכוש. עבור הגיבור, יש חשיבות ליופי של הדירה היקרה שלו ושל המכונית שלו ובאותה מידה לביקור שבועי בבית ההורים והאחות, והליכה לכנסיה (במקרה שלו – קתולית, שכן הדמות איטלקית). אבל הוא חווה את הדברים האלו כחלק מן השיגרה של חייו, מבלי להיכנס למשמעות של וידוי על חטאים וכפרה עליהם, מתוך הנחה כי כל שבוע יכול לחטוא ולהתוודות שוב. מבלי באמת להקשיב להוריו, שזה בסדר, כי גם הם לא באמת מקשיבים לו, רק ממלאים את התפקידים הסטריאוטיפי שלהם: האם רוצה שימצא כבר שידוך, האב צופה באדיקות בפוטבול. הדמויות של הוריו, כמעט כמו כל הדמויות בסרט, מוצגות בצורה מוקצנת וקלישאתית משום שהסרט דן בתרבות של קלישאות, בתרבות של הקצנה, של רדידות, של מיד ועכשיו. מה שמתבטא גם בקצב של הסרט, שנע במקצב של קליפים.

הדמות הרדודה ביותר בסרט הוא הדמות עימה מתחיל הגיבור לצאת. אם בדמותו שלו יש מימדים של חמום מוח איטלקי, הרי החברה שלו היא "ווייט-טראש" רדודה במיוחד, מצויידת במבטא לא ברור, אינספור דרישות מן החבר שלה ואפס מודעות עצמית. מצד שני, היא נראית כמו סקרלט ג'והנסון ולכן אנחנו מקבלים בהבנה למה הגיבור, או מישהו, ירצה לבלות זמן בחברתה. הדמות הזו רדודה ושטחית בסרט של דמיוות שטחיות ורדודות, אבל יחד עם זאת אמינה, כי יש משהו אמין בסרט. התרבות בימינו באמת מאופיינת על על ידי פלקטיות ופורנוגרפיה – יש רצון בהשגת דברים ששנראים יפים מבחוץ, לעזאזל מה שהם מייצגים ולעזאזל האפשרות למצוא בהם משהו מתמשך, או קשר עמוק יותר.

בדומה לתלות בסרטי פורנו שפיתח הבחור, חיבה לסרטים הוליוודיים רומנטיים היא התכונה היחידה שניתנה לבחורה, מלבד "חולת שליטה". היא חשה קירבה אל הבחור עימו היא יוצאת לאחר שהיא צופה בסרט הוליוודי, משליכה עליו את ההתאהבות שחוותה בסרט. המסר הלא ממש מוסווה של הסרט הוא שכולם רואים את העולם דרך מסכים לא מציאותיים, ולמרות שהם יודעים כי מדובר במציאות מדומה, הם מאמינים כי ימצאו אהבה כמו בסרטים או יחוו סקס כמו בפורנו. שלא ישימו לב כי החיים יכולים לספק אהבה מורכבת אך חזקה יותר, או חוויה מינית שלמה יותר.

הדבר בא לידי ביטוי גם דרך הדמות היחדה בסרט אשר מוצגת כדמות מורכבת: אסתר, המגולמת בידי ג'וליאן מור. הדמות הזו נחשפת בסרט בהדרגה, נראית כמו משהו אחד ולמעשה היא משהו אחר, דבר המרגיש כמו נטע זר בסרט, כמו שריד מעידן אחר. עידן בו הייתה אהבה לא רק בנוסח ההתאהבות הטוטאלית של סרטים רומנטיים, אלא בנוסח של לחלוק את החיים עם מישהו. עידן של לחלוק מגע מיני עם מישהו לא על מנת לספק את עצמך, אלא על מנת לייצר עימו קשר בעל אופי ייחודי. אסתר, המגולמת בידי שחקנית ששיחקה כוכבת פורנו אימהית בסרט "לילות בוגי" (Boogie Nights) הופכת לאיטה לקול המצפוני של הסרט ובסופו של דבר, היא אחת משתי דמויות אשר אומרת את המסר של הסרט בצורה חד משמעית. גם הדמות השנייה שאומרת את המסר של הסרט הינה אישה, דרך אגב.

עיסוק בשטחיות של הדור אינה תירוץ לעשייה קולנועית שטחית – אבל על סמך מה שטענתי, לסרט יש די איכויות על מנת לספק לצופה חוויית צפייה מתגמלת. כמו למשל שימוש מדוד בהומור, או חיצי סאטירה שנורים לכמה כיוונים אבל לא מאבדים את הכבוד כלפי המבוקרים. בין אם אלו צרכני פורנו או שמדובר בכנסיה הקתולית עצמה. לעומת זאת, ובאופן לא אופייני לסרטים המבויימים בידי שחקן, דווקא רמת המשחק בסרט לא אחידה – מלבד לויט ומור, רוב השחקנים עושים עבודה בינונית ומעט מנייריסטית וג'והנסון נראית די אבודה בתוך הדמות שלה. אף כי הליהוק שלה מענין בהקשר של הסרט: כמו לויט, היא לא רק כוכבת גדולה, אלא הייתה בלב תעשיית הסרטים מימי גיל ההתבגרות וקצת קודם. כך ששניהם לא ממש ידעו חיים מחוץ לתעשיית האשליות, שניהם היו צריכים להעמיד פנים שהם אחרים במשך רוב חייהם. ועל פי הסרט, כולם בעצם מעמידים פנים שהם אחרים. גיבורי הסרט הם למעשה אנשים שהאישיות שלהם נמחקה לגמרי על ידי אידיאלים של יופי ותרבות הצריכה.

מהרבה בחינות, "דון ג'ון" נראה כמו גרסת המיינסטרים ל"בושה" של סטיב מקווין – שני הסרטים נראים כאילו הם עוסקים בהתמכרות למין, אך בפועל הנושא העיקרי שלהם הוא חוסר היכולת לייצר אינטימיות של ממש, לפתח קשרים מורכבים המבוססים על הערכה הדדית, לתת מעצמך למען האחר. שני הסרטים הם חלק מקבוצה רחבה יותר של סרטים המקוננים על הריקנות של החברה לא מתוך ביקורת על כל מה שחדש או מטעמי רומנטיקה לעולם ישן, אלא מתוך רצון לפלס דרך בין השפע של עידן האינטרנט לרומנטיקה של פעם. או מה שנראה כרומנטיקה של פעם. "דון ג'ון" הוא אולי סרט פשטני וצעקני לפרקים, אבל הוא בהחלט סרט מודע לעצמו ולחברה אותה הוא מייצג, גם אם דומה כי הבמאי לא באמת מכיר את האנשים הפשוטים אותם הוא לכאורה מציג בסרטו.