• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

למה שנאתי את "הדיקטטור" למרות שמאוד צחקתי בו

27 ביוני 2012 מאת אורון שמיר

על הטקסט הנ"ל התחלתי לעמול מיד לאחר החוויה שעברתי בערב פתיחת פסטיבל הסטודנטים, בבואי לצפות ב"הדיקטטור" ("The Dictator"). לא היו לי שום ציפיות מיוחדות מהקומדיה החדשה של לארי צ'רלס (בימוי) וסשה ברון כהן (כתיבה ומשחק), מלבד לצחוק והרבה. אבל איכשהו, למרות שמשאלתי התגשמה, סיימתי אותו באחת התחושות הנוראיות ביותר שצופה קולנוע יכול לסיים עימן סרט. הרגשתי שראיתי סרט גרוע מהזן האיום ביותר – סתם גרוע. לא כל-כך-גרוע-שזה-טוב, לא גרוע-בכוונה, ואפילו לא גרוע-שזה-משעמם. סתם גרוע, עם דגש חזק ושמן על "סתם".

בבואי לנסח את התחושות הללו, הפך הטקסט שלי לכתבה בעכבר העיר אונליין המנסה להבין מדוע אנחנו סולחים לקומדיות על דברים בסיסיים שלא היינו מוחלים להם בסרטים אחרים. אבל הטקסט ההוא לא היה בדיוק מה שרציתי, אז אני מגיש אותו כאן בהמשך בגרסה שמפרטת ומעבירה – כך אני מקווה – בצורה המיטבית את הרגשתי לגביי הסרט הספציפי הזה, בניסיון להצדיק תיאוריה שלמה שלי. זה אומר יותר דוגמאות פרטניות (כלומר, ספוילרים לסרט) ופחות התייחסות לנושאים אחרים או ניסיון לראות את התמונה הכוללת לפעמים. אבל נדמה לי שכך זה עדיף. זאת אומרת, מדובר הטובה ביותר לנסות ולהסביר איך יכול להיות שאני מעז להשתמש בביטוי כמו "חרא סרט" על קומדיה שגלגלה אותי מצחוק בחלקים נכבדים ממנה.

עד כה, נדמה כי הקהל מגיב היטב לסרט, אשר זונח לראשונה את נוסחת "בוראט"/”ברונו" (שיתופי הפעולה הקודמים של כהן את צ'רלס) ויוצא מגבולות המוקיומנטרי אל מחוזות הקולנוע הנורמטיבי יותר. הוא כמובן מוגדר כקומדיה מטורפת ופרועה – לא משנה כרגע אם יש לכך הצדקה או לא – אבל הוא ללא ספק קודם כל סרט "רגיל" יותר מקודמיו. כזה המביא אל המסך את סיפורו של רודן במדינה בדיונית, גנרל אדמירל אלאדין הוא מכנה את עצמו, אשר מוצא עצמו לפתע חסר כל באמריקה שהוא כה מתעב. ברון כהן אמנם יתרוצץ ברחובות ארה"ב מחופש לזר עם מבטא משעשע, אבל לא באמת יטריד את העוברים ושבים או יחשוף בעזרתם את פרצופה האמיתי של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והדעות המוגבלות עד מאוד. הכל מתוסרט, מבויים ומופק הפעם, כאשר סשה מנסה להוכיח את עצמו בתפקיד ראשי מחוץ לפורמט שבנה אותו ולשאת את הסרט על כתפיו כשחקן לכל דבר.

בראיונות ובקטעים קצרים שמסתובבים באינטרנט – חלק מקמפיין שיווק שבדיעבד מבדר יותר מהסרט עצמו – הוא כן משמר את הטוטאליות שלו בגילום הדמות, כמו גם את תחושת האלתור והתגובה האותנטית של האנשים הפוגשים אותו. אבל הסרט עצמו, איך לומר זאת בעדינות, הוא לא בדיוק פאר היצירה. למעשה, הוא אפילו לא סביר או בינוני, אלא למטה מכך. עם זאת, יש לו נקודת חוזק נצחית ובלתי מנוצחת – הוא מאוד מאוד מצחיק. והצופים תמיד סולחים לסרט שהצחיק אותם. על הכל. במקום סתם למנות את כל מה שרע ב"הדיקטטור", אנסה להכניס את כל מה שרע לקונטקסט ואולי אף להזכיר גם סרטים אחרים כדי לנסות ולהעביר נקודה או שתיים.

אין צורך להרחיק עד הוליווד הקלאסית כדי למצוא קומדיה שקודם כל מתפקדת כסרט מעולה. מספיק להיכנס אל אחד מארבעת בתי הקולנוע בארץ בו עדיין מציג "רחוב ג'אמפ 21”, כדי להנות מקומדיה כתובה ומבוצעת היטב. כזו שניכר כי מישהו אשכרה ביים אותה, במקום להיכנע לכל מיני תכתיבים כמו מספר בדיחות מקסימלי בדקה או האגו של השחקנים הראשיים. ברם, הקומדיות העשויות לעילא הולכות ונהיות נדירות יותר ככל שמצליחות האחיות הצולעות שלהן. לפני הקרנת "ג'אמפ”, אולי תיתקלו בטריילר לסרטו החדש של אדם סנדלר "זה הבן שלי”. סנדלר תמיד יהיה קומיקאי בחסד, וגם שחקן לא רע, כפי שהוכיח לא מזמן ב"אנשים מצחיקים". אבל במצב הנוכחי, העצלנות משתלמת. כל עוד סנדלר יוציא סרט חדש כל שנה, המזומנים ימשיכו לזרום ולא תהיה לו שום סיבה להתאמץ. למה? כי הסרטים שלו, דלוחים ומטופשים ככל שיהיו, מספיק מצחיקים עבור הקהל (גם עבורי בדרך כלל, יש לציין). וכשמצחיק – סולחים.

ניקח למשל את המוסכמה הקולנועית לפיה שתי סצינות עוקבות צריכות להתחבר זו לזו, בקשר כלשהו, גם אם הצופה לא ממש מודע אליו. ב”הדיקטטור”, ובהרבה יותר מדי קומדיות אמריקאיות בשנים האחרונות, המעברים בין הסצינות חורקים במקרה הטוב ואקראיים במקרה הרע. ישנה תחושת תלישות איומה, כאילו גם אם היו הבמאי והעורך שולפים החוצה סצינה מסויימת שכל מטרתה להצחיק, הסרט לא היה נפגע. ואם אכן ניתן לעשות זאת, מה הופך את אוסף הדאחקות הזה לסרט קולנוע בעצם?
(אני ממש נזהר לא להזכיר בהקשר הזה את "מחוברים לחיים". זה לא קל, אבל אתאפק).

ב"הדיקטטור" המצב קיצוני – כמעט שום סצינה לא מתחברת לבאה אחריה ולרוב הסצינות אין באמת צידוק עלילתי. הן שם רק בשביל הגאגים והסיטואציות. אם אנחנו לא סולחים לדבר כזה בסרטים כמו "רובוטריקים", מדוע שהקומדיה תזכה מן ההפקר? נכון, זוהי אמנם מטרת הז'אנר – להשתמש במצבים שישרתו את הקומי ולא את הדרמתי בהכרח. אבל אפשר להפגין איזושהי מידה של רצון ליצור זרימה, קצב קולנועי או אחידות. לנסות לדבוק במבנה תסריטאי כלשהו. זה לא שרואים את התפרים הגסים בין הסצינות של “הדיקטטור”, אלא שאין תפרים כלל. כל חלקי הבגד מונחים זה לצד זה, אבל אם תרימו את הבגד ותבחנו אותו הוא יתפרק לפיסות בד רנדומליות. עובדה שחצי מן הבדיחות שהופיעו בטריילר הוחלפו בסרט עצמו בגרסאות שונות של אותו הדבר, מה שמעיד על חוסר החשיבות שלהן, לפחות כפי שאני מבין זאת.

הדבר מוביל אותנו הלאה אל אלמנט האלתור, אשר נוכח ורווח בקומדיות עתירות תקציב או פרצופים מוכרים בעת האחרונה. נהוג אפילו להוסיף רגעים של פספוסים כבר במהלך הקרדיטים, בטח ובטח שבתוספות המיוחדות של מהדורת הדי.וי.די. השונות. ואם הדיאלוגים בסרט מרגישים לכם לפעמים כמו הדבר הראשון שעבר בראש של השחקן או השחקנית, מגיעים אותם קטעי מאחורי הקלעים ומוכיחים – אכן כך היה. פשוט עושים כמה טייקים ובחדר העריכה בוחרים את המוצלח מכולם. מי צריך תסריט, או אפילו שורות דיאלוג שהוכנו מראש כדי לאפיין את הדמות? אפשר פשוט לסמוך על כושר האימפרוביזציה של השחקנים, אשר ממילא מגלמים גרסאות של עצמם בכל סרט שני שלהם (איזה קטע, גם אני חשבתי על סת' רוגן וג'ונה היל). הצרה היא שלא כל שחקן קומי היום הוא ג'ים קארי של הניינטיז.

עוד בעניין הדיאלוגים בקומדיות מסוג זה, עם דגש קטלני על "הדיקטטור" – יותר מדי פעמים האקספוזיציה נאמרת בקול רם, באופן ישיר ומביך ממש. ברור שצריך לשפוט בכלים אחרים קומדיה ודרמה, אבל זו ממש לא סיבה לתת לקומדיות לעגל פינות באופן שיטתי. נסו לחשוב איך הייתם מגיבים לסצינה דרמתית שפתאום חושפת פרט עלילתי חשוב באופן מאולץ. היוצרים יכולים להתחבא תחת האצטלה הקומית, משום שזה אכן מאוד משעשע להציף כך את הסאבטקסט, אבל זה ממש לא הופך את כל העניין לשום דבר אחר מלבד שיא העצלנות. לכן, מאכזב לגלות את שמותיהם של שלושה מהתסריטאים הקבועים של "סיינפלד" ו-”תרגיע", לצד שמו של ברון כהן ברשימת הכותבים של הסרט. מי שהתמחו בהדגשה מכוונת של הנעשה בין השורות, שכחו את הכלל החשוב ביותר – חייבים שגם הטקסט יהיה טוב, אחרת אין כאן שום כפל משמעות.

ניקח לדוגמה את סצינת המסוק של "הדיקטטור". לכאורה, הברקה. בתכלס, יש כאן רק סאבטקסט ללא טקסט. היוצרים לא חשבו קודם על כל הדברים הנוראיים ביותר ששני השחקנים יכולים להגיד בסיטואציה המלחיצה ורק אז תפרו סביבם מילים נוספות שיהוו שיחה הגיונית. הו, לא. הם פשוט ביצעו רק את השלב הראשון והתעלמו מהשני. ייתכן שלצופה שלא מבין עברית הסצינה הזאת כן תעבוד, אבל גם מי שיקרא את התרגום או ינסה לעקוב אחר ההיגיון של השיחה בין שני השחקנים לא ישכיל לעשות כן – כי אין היגיון. זה רק הפאנץ', בלי הבסיס, בלי המסביב. וזה הרבה פחות מצחיק ממה שזה היה יכול להיות, לו הייתה מושקעת בסצינה עוד מעט מחשבה, או אולי מחשבה של טיפה מעבר.

על עשייה קולנועית פונקציונלית וחסרת מעוף מצד הבמאים והתסריטאים כבר אין לי כוח להתלונן, שכן מדובר ברעה חולה שאינה אופיינית לקומדיות דווקא. ברם, חישבו כעת על כל הקומדיות, בעיקר האמריקאיות, מהשנים האחרונות. אלה שסלחתם להן על הכל, למרות שהרגישו מחופפות, מאולתרות, שטחיות, חצי אפויות ופשוט לא מספיק ברמה שאתם בהחלט מצפים לה מסרטי קולנוע בז'אנרים אחרים. נסו להבין למה עשיתם זאת, והאם העובדה שהצחיקו אתכם, או אפילו בידרו אתכם כהוגן, באמת סיפקה ומילאה אתכם. ואני מתכוון באמת באמת. או שאולי, יכול להיות, שדווקא הייתם מוכנים לצפות בעוד סרט מיד לאחר מכן?

לפני מספר שנים, חבר יקר לימד אותי שאפשר להיקרע מצחוק לכל אורכו של סרט מסויים, וגם לצאת ממנו בדעה שהוא ערימת אשפה מהבילה. אז איך "הדיקטטור" בעיניי? מאוד מצחיק, חרא סרט. כמובן שהוא קודם כל מצחיק ורק אחר כך נוראי, משום שבעזרת הומור ניתן להתגבר אפילו על העובדה שאתם צופים בסרט איום. לעיתים אפילו תוך כדי החוויה העקומה. ואולי זו הסיבה שאנחנו תמיד – ברוב תחומי החיים ולא רק בקולנוע – אבל תמיד סולחים למי שמצחיק אותנו.

אה, והערת אגב שלא הצלחתי לשלב בגוף הטקסט – לאנה פאריס מגיע איזה פרס על התפקיד שלה בסרט הזה. מצידי אוסקר.
ואני רציני. לגמרי.

תגובות

  1. יושיהידה הגיב:

    יש לי תחושה שאתה יוצא מנקודת הנחה שזה קל להצחיק, ואני לא בטוח שאתה צודק. יש הרבה קומדיות שמאוד מתאמצות להצחיק ולא ממש מצליחות. לא כל בדיחה או גג חייבת להצחיק, ואם כמות הבדיחות שפוגעות במטרה ואשכרה מצחיקות אותך גדולה, הסרט עשה את העבודה. כשאתה אוכל בשר כמנה עיקרית אתה לא מצפה להגיד "זה לא מתוק מספיק" וכשאתה אוכל קינוח אתה בדרך כלל לא תאמר "חסר מלח". אין בזה היגיון.

    לא כל סרט צריך לנתח כאילו הוא יצירת אמנות גדולה. צריך לבחון את המטרה שלו, או המטרות שלו.

    כשאתה הולך למופע סטנדאפ, למשל, אתה לא מצפה יותר מדי לאיזו התגלות חוצה גבולות. אתה לא מצפה שהבדיחות תהיינה קשורות זו לזו. במופע סטנדאפ ממוצע כל שתי דקות הבדרן משנה נושא לחלוטין. כשהוא מנסה להביא איזה קישור מאולץ זה רק מרגיז אותי. אני מעדיף כבר שהוא יעבור לנושא החדש בלי הנסיון להראות שקיימת כאן איזו זרימה מסויימת. אני רוצה בדיחות מצחיקות, זה הכל.

    אני כלל לא ראיתי את הסרט, אבל בכל זאת. בוא נחשוב על המטרות שלו. האם הוא התיימר לספק עלילה קוהרנטית? מסופקני. האם הוא ניסה להיות הגיוני? כנראה שלא (בכל זאת, קומדיה מטורפת). האם הוא ניסה להיות מצחיק? בוודאי, כנראה שבהצלחה גדולה. כל השאר פשוט לא קשור.

    גם לא הבנתי מה אתה מנסה להגיד על אלתור. האם אלתור בפני עצמו הוא בעיה? לא בהכרח. עובדה שסיימת את הפסקה בכך שלא כל שחקן היום הוא ג'ים קארי של הניינטיז. כלומר, כשג'ים קארי אילתר זה כנראה היה מצחיק. מה אתה מנסה להגיד כאן? שסשה ברון כהן לא יודע לאלתר? שהוא לא מצחיק כשהוא מאלתר? הרי אמרת שצחקת כל הסרט, אז אני מניח מכאן שהאלתורים שלו עושים את העבודה.

    פשוט לא ברור לי מה המדד שלך ל"סרט טוב" או "סרט רע". בעיני יש רק "סרט שעומד במטרות שלו" או "סרט שלא עומד במטרות שלו". אני בודק מה הוא מבטיח ומה הוא מקיים. ועושה רושם שהסרט הזה מקיים את כל ההבטחות שלו. כל השאר חסר משמעות.

    1. תודה על התגובה המפורטת! הרבה נקודות, אשתדל להתייחס לכולן:
      אני חושב שלהצחיק זה אחד הדברים הקשים ביותר שיש. לכן אני תמיד קודם כל מפרגן לסרט שהצליח לעשות זאת, שחילץ ממני צחוק. היה נדמה לי שהבהרתי זאת היטב, כנראה שלא. אבל מאוד קשה לי (אולי אפילו לא מקובל עליי) עם כל העניין הזה של מטרות, יעדים או "סרטים שעושים את העבודה". כנ"ל אנשים שקוראים לסרט שלהם "מוצר". אני לא שופט כך סרטים, מצטער. מה שמוביל אותי אל עניין המדד – אני לחלוטין לא מאמין שיש דבר כזה "סרט טוב" או "סרט רע", רק "אהבתי" או "לא אהבתי". ניסיתי אפילו לבסס את כל השיח הקולנועי בבלוג על ההגדרות האלה, יכול להיות שמדי פעם סטיתי וזה מבלבל. אני לא הולך לסרט כדי שיספק לי איזה צורך, כמו שמוצרים עושים, אלא כדי לעבור חוויה. אם סרט הציב מטרות, עמד בהן, ועדיין הותיר אותי בתחושה סתמית ודי מחורבנת בסופו – אני רוצה לדעת למה זה קרה. זו הסיבה שכתבתי את הפוסט, יכול להיות שזו יותר תשובה לעצמי מאשר משהו בעל ערך לאחרים, שלא חושבים כמוני או שופטים סרטים בכלים שאני עושה זאת.

      אני נאלץ להתעלם מההשוואות שלך בין סרטים למאכלים או לסטנדאפ. מהראשונה כיוון שאני לא מחבב את ההשוואה הזאת, ומהשניה כיוון שלגמרי במקרה אני חוקר את הנושא ממש כרגע. סטנדאפ, וגם אוכל לצורך העניין, זה ממש ממש לא קולנוע. ולכן לא חלים עליהם אותם כללים, או מיוחסות להם אותן ציפיות וכו'.

      בעניין היומרה, אני חולק עליך. אני חושב שזה מה שהפריע לי ב"הדיקטטור" – הוא כן מנסה להיות סרט. הוא כן מתיימר להיות יותר מאוסף גאגים. יש בו סצינות "רציניות". יש בו רגעים דרמתיים. יש לו מבנה עלילתי. מאוד מעפן, ועשוי לא לטעמי, אבל יש. מבחינתי, הסרט נכשל בכל דבר שהוא עושה מלבד להצחיק. כך שהוא מתאים בול לתיאוריה שלי. אם לא הייתי רואה בו יומרות מסויימות (יכול להיות שהזיתי אותן, אגב), לא הייתי מתרעם. מצד שני, עצם העובדה שאני יושב מול סרט קולנוע מציף אצלי מערכת ציפיות מסויימת, כך שזו ממש לא אשמת הסרט.

      מה שניסיתי להגיד על אלתור, ככלי קומי בסרטים, זה שהוא סובל מהערכת יתר ומשימוש יתר. לא כל שחקן מתאים לצורה הזו של קומדיה, אבל אני חי בתחושה שכל שחקן (או הבמאי שלו) דווקא מאמינים שכן ואני הוא הקורבן. ספציפית לגביי ברון כהן, הוא מאלתר עילאי בעיניי, אבל רק בתוכנית ובדמויות כמו עלי ג'י, כשהוא צריך להגיב לסיטואציה. בסרט כמו "הדיקטטור", תסריט כתוב יעבוד חזק יותר בעיניי.
      יותר בכללי, לדעתי אלתור זה כלי קומי אדיר, אבל אני ממש לא חושב שכל בדיחה שקרעה את אנשי הצוות על הסט צריכה להיות בסרט. הסרט הוא מעל הכל, צריך לשלב בו את מה שמתאים לו. אבל אם מראש כל זה לא חשוב, אני מוצא את האלתורים מרגיזים פי כמה – אני מרגיש שהם לא קשורים לסרט, וזה מוציא אותי מהחוויה. ובתור מי שהדבר שהכי חשוב לו בסרט זה הסחף, אני בבעיה מאוד גדולה עם הנושא לאחרונה.

      1. יושיהידה הגיב:

        טוב, הפוסט הזה אמנם עומד להיעלם בדפי ההיסטוריה, או ליתר דיוק בארכיון האתר, אבל בכל זאת.

        אני מכיר היטב את פועלך ואני עוקב אחרי הבלוג הזה בערך מיום היוולדו ומכיר מה הסוג השיח שאתה מנסה ליצור כאן, וזו בדיוק אחת הסיבות שאני אוהב את האתר הזה.

        לגבי קולנוע וקפיטליזם. קולנוע יכול להיות מוצר, אין מנוס מזה. הכל שאלה של מי יוצר הסרט ולאיזו מטרה. יש הרבה אנשים שהסיבה היחידה שהם עושים סרטים היא בשביל לייצר עוד כסף. זה ככה בכל סוג של אמנות. בשירים של בריטני ספירס אתה יודע בוודאות מה המטרה שלהם ואין סיכוי שתשפוט אותם בכלים של מוסיקה קלאסית. אתה יכול אולי להתרעם על הציבור הפוחז שמוכן להסתפק במוזיקה או בקולנוע בתור מוצר, אבל יהיה בזה משהו קצת מתנשא.

        בכל מקרה, אם הרגשת שיש לסרט יומרות בלי ממומשות, זה הדבר העקרוני. לא העובדה שהסרט לא עומד בכל מני סטנדרטים קולנועיים שמישהו הציב. אמרת למשל: "זה לא שרואים את התפרים הגסים בין הסצינות של 'הדיקטטור', אלא שאין תפרים כלל". בעיני המצב של תפרים גסים גרוע יותר ממצב של חוסר תפרים כלל: כשיש תפרים גסים כנראה שיש יומרה לקשר איכשהו בין הסצינות, יומרה שלא צלחה, ולכן היוצרים נכשלו. כאן לפי הסקירה שלך עושה רושם שלא היתה כלל יומרה כזו, לכן למה להתמקד בזה? האם תבקר, למשל, סרט שמורכב כולו ממערכונים על כך שאין קישור בין הסצינות? נאמר, אחד מסרטי מונטי פייטון.

        תתמקד בכשלונות האמיתיים שלהם. במה שהם ניסו להשיג לעומת מה שהם לא. מה הם ניסו להגיד ולמה זה לא עבד. לא מה שהם לא ניסו בכלל לעשות.

        1. סתם שתדע, שמעבר לעובדה שגם תגובות על פוסטים "ישנים" זוכות להצפה ברובריקת התגובות האחרונות מצד שמאל של הבלוג, אצלנו פוסטים מתעצמים עם הזמן. אולי זה כי אנחנו לא אתר חדשות, אבל לפעמים מקדימים את הדיבור על סרטים מסויימים (שראינו בדי.וי.די ופתאום עולים לאקרנים באיחור של חצי שנה, למשל). בקיצור, נא לא להסס להגיב.

          בקשר לקולנוע מסחרי – אתה צודק כמובן, ואני יודע זאת, פשוט מאוד מאוד קשה לי עם זה אישית. זה עניין של גישה – אני מחפש בכל סרט את המעבר. או האקסטרה. ואני חושב שאפשר לנתח גם סרט מסחרי לחלוטין כיצירת אמנות, או לפחות כבעל סגולות אמנותיות (אחזור ל"ג'אמפ סטריט", לשם הדוגמה, ואגיד שהסרט חסר היומרה הזה הביא אותי למסקנה ששנת 2005 היא כבר רטרו עם מאפיינים מובחנים, מיינדבלואינג לגמרי מבחינתי). יכול להיות שזה גורם לי לחטוא מדי פעם לסרטים ולראות אצלם יומרות שלא באמת קיימות, אבל נדמה לי שזה שווה את המקרים ההפוכים, בהם אני מוציא סרט קצת יותר טוב ממה שראו אותו אחרים. ואין לי שום בעיה שיקראו לי מתנשא בגלל זה, אגב 🙂

          לגביי השורה שלי עם הבדים והתפרים, יש משהו בדבריך. יכול להיות שזה עדיף כך, ושאין כאן יומרה לשום דבר אחר. הבעיה היא שזה בכל דבר בסרט ככה, שזו הרוח הכללית החלטוריסטית שלו, וזה מה שהפריע לי. לכן הדגשתי את זה בכל נדבך של העשייה. אבל האמת שאני פשוט חושב שהסרט נכשל בדברים הכי פשוטים שהוא מנסה לעשות, כמו הדוגמה הספציפית שנתתי לסצינת המסוק (ספויילרים לסצינה מכאן). זאת אומרת, אני באמת לא מצליח להבין איך כתבו את הדיאלוג הזה כל-כך גרוע. למשל, השניים עוברים מלדבר על תאונה שחווה אלאדין במכונית שלו, ואז לדבר על כאבי הגב שלו בלי לעשות את ההקשר המינימלי והמתבקש כל-כך לפיו דבר אחד הוביל לאחר, כדי ליצור רצף סיפורי. אם אני חשבתי על זה תוך כדי צפייה, אין סיכוי שארבעה תסריטאים מנוסים לא חשבו על זה באף סשן כתיבה. לא מקובל עליי. ואלה הדברים הקטנים שמחרב(נ)ים את הסרט הזה.

          ובוא נשאיר את מונטי פייתון מחוץ לדיון הפעם, כי זה יהיה ממש ארוך ואני אאלץ להסביר למה ה"חוסר קשר" אצלם בין מערכונים הוא מופת של תפירה תסריטאית בעיניי.

          1. יושיהידה הגיב:

            טוב, אז אני מניח שהשלב הבא הוא שאני אראה את הסרט ואז אוכל לענות על נקודות ספציפיות, ושאתה תכתוב פוסט ארוך שבו אתה מסביר למה "חוסר הקשר" בין הסצינות בסרטים של מונטי פייתון הוא גאוני בעיניך. 🙂

          2. אוותר לך אם תוותר לי 🙂
            או שפשוט אעשה זאת בקצרה – גאונות עבורי היא משהו שאני לא באמת מבין או תופס אבל לגמרי עובד עליי, מה שהופך אותו לגאוני. כשמונטי פייתון עושים נונסנס, זה מצחיק אותי. כשהרבה מאוד אנשים אחרים עושים נונסנס, ממש לא. אני לא באמת יכול להסביר או אולי אפילו לקלוט מדוע הנונסנס של מונטי פייתון גורם לי להתפקע מצחוק, ולכן הוא גאוני בעיניי. העובדה שהם מתעקשים לא לסיים מערכונים בפאנץ', אלא במעבר חד אל הסצינה הבאה וחסרת הקשר, גורם לי לצחוק במקום להתמרמר. הם מודיעים לי שזה מה שהולך לקרות, אני גם כך מודע לכך שזה מה שהולך לקרות, ובכל זאת מוצא את עצמי שקוע במערכון ומת לדעת איך הוא ייגמר (למרות שהתשובה ברורה). ואני מצטער אם ההיגיון שלי יצא קצת מונטי פייתוני בעצמו…

להגיב על יושיהידהלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.