• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

תולדות פרסי האוסקר: הטקס של שנת 1932

15 בדצמבר 2011 מאת עופר ליברגל

אם יש דבר אחד שהאקדמיה האמריקאית לקולנוע אוהבת, אלו סיפורי אהבה ענקיים, גדולים מהחיים. ב-1932 היא החלה להציג את סיפור האהבה הגדול ביותר בתולדות הוליווד – האהבה בין האקדמיה לוולט דיסני. האיש שכולם אהבו, שיצר תכנים מבדרים לכל המשפחה, שחצה קהלים וייצג את הערכים שהוליווד האמינה בהם. בעידן בו הוליווד הותקפה על ערכי המוסר שלה, דיסני סימן עוגן מוסרי עליון – כי בעבור אנשים שמתקיפים את המוסר, גזען המנצל את העובדים שלו הוא דוגמא לאיש ערכי. בשנת 1931 דיסני החל לייצר ולצייר את הדמות המצויירת המוכרת מכולם – מיקי מאוס. האקדמיה מצאה לנכון להעניק לו פרס מיוחד על המצאה זו, החלטה שההיסטוריה של הקולנוע הוכיחה כנכונה. פסלון זה היה הראשון מתוך 22 שהוענקו לדיסני (האיש. לאולפנים הנושאים את שמו יש הרבה יותר פרסים) ובסך הכל הוא גם קיבל 59 מועמדויות. שני שיאים שספק רב עם ישברו.

(פוסט זה הינו חלק מסדרה הסוקרת את תולדות פרסי האוסקר מראשיתם. הנה החלק הקודם, אשר יכול להוביל אתכם גם לזה שלפניו וכן הלאה)

על מנת לאפשר לסיפור האהבה הגדול הזה להמשיך, נוצרה בפרסי האקדמיה קטגוריה מיוחדת בשביל וולט דיסני: הסרט המצויר הקצר הטוב ביותר. מבין שלושת המועמדים בקטגוריה, שניים היו של דיסני. גם המועמד השלישי היה בכיכובו של עכבר, אבל זה היה עכבר של האחים ורנר, שמן הסתם לא התלבטו יותר מדי בשאלה איזו חיה להנפיש. אבל בסרט שזכה,  Flowers and Trees, דיסני הציג חידוש אחר: צבע. זהו הסרט הראשון שהשתמש בשיטה של טכניקולור להקרנה בצבע (לא הסרט הצבעוני הראשון, אבל זו השיטה ששלטה בתעשייה מספר שנים). על פי הקרדיטים, מיקי מאוס הוא על תקן מפיק. חובבי דיסני שלא מכירים את הסרט הזה, מכירים את ההשפעה שלו על סרטים עתידיים רבים של החברה. והנה הסרט בשלמותו:

אבל רגע, הרי בהוליווד הופקו באותה תקופה גם הרבה סרטים קצרים מצולמים. האם להם לא מגיע פרס או שניים? התשובה היא שניים, אחד לסרט הקומי ואחד לסרט בנושא "רציני" (Novelty). באופן משעשע, הזוכה הראשון בפרס לסרט קצר "רציני" היה סרט הרפתקאות שהופק על ידי מאק סנט, במאי-שחקן-מפיק אשר התמחה בעיקר בקומדיות וגילה כמעט את כל ענקי הקומדיה של הקולנוע האילם. הסרט היה Wrestling Swordfish.

בקטגוריות הקומדיה חלה דרמה: הסרט Stout Hearts and Willing Hands של אולפני RKO נפסל, אבל אף אחד היום לא יודע למה. סרט אחר של אותם אולפנים, Scratch-As-Catch-Can זכה בזכות להפסיד את הפרס לטובת אחד מסרטי הקומדיה הקצרים הטובים בכל הזמנים – The Music Box. הבמאי היה ג'יימס פארוט, המפיק היה האל רואץ, מפיק הענק השני של קומדיות אילמות. אבל העיקר בסרט הוא שני הכוכבים שלו – לורל והארדי. אני מקווה שאתם מכירים אותם בשם זה, או בשם השמן והרזה. זהו הסרט הכי מפורסם שלהם וכנראה גם הכי טוב. בחצי שעה, הצמד המפורסם מעניק ביטוי ויזואלי לחידה לגביי ההבדל בין פיל לפסנתר. השניים מפילים את הפסנתר שוב ושוב לאורך גרם מדרגות אינסופי. כיאה לחלק השני של הפתגם/בדיחה, אין בסרט ולו פיל אחד.

וכעת, לסרטים הארוכים ולשינוי הקיצוני בשיטת המועמדים. החל מטקס זה, בכל קטוגריה היו שלושה מועמדים בלבד. פרט לקטגורית הסרט, בה יש 8 מועמדים. הדבר הוביל לכך שחצי מן המועמדים לפרס הסרט, לא זכו למועמדות באף קטגוריה אחרת. כולל הסרט הזוכה, אגב. אבל לפני פרס הסרט, נעבור לדבר המעניין באמת, פרסי המשחק. אני יודע שכבר אז השחקנים היו המעניינים ביותר, כי הם כיכבו בסרטון קצר שיצר וולט דיסני לפני הטקס. כבר שמתי אותו בסיכום השבועי, אבל הנה הוא עוד פעם, כאשר אחריו אציין מי הם המועמדים שאנו חוזים בצעידתם:

ראשון, אחרי סדרה של חיות מצויירות, נכנס לזירה ואלאס ברי, המגלם את התפקיד הראשי בסרט האלוף (The Champ), שביים קינג וידור. הסרט המרגש (שזכה בשנות השבעים לרימייק של פרנקו זפירלי ובכלל השפיע על מאות סרטי איגרוף שנעשו אחריו) עוסק במתארגף שהיה בעבר אלוף העולם באגרוף, אך בסמוך להולדת בנו הראשון שקע, עקב התמכרות לטיפה המרה ולהימורים. הסרט מתרחש כעבור מספר שנים, כאשר אשתו לשעבר ובעלה החדש והעשיר יוצרים מחדש קשר עם המתאגרף ובעיקר עם בנו. הם חושבים שיזכה תחת השגחתם לחינוך טוב יותר – מה שהגיוני, שכן הוא לא הולך לבית ספר ומטפל באב הבעייתי יותר משהוא זוכה לטיפול. הילד מגולם בידי ג'קי קופר, שעסקנו בסרט החברתי בכיכובו סקיפי בסיקור הטקס שעבר. גם האלוף עוסק בנושאים חברתיים דומים, כלמור פערים בחברה. אבל לדעתי הוא עושה זאת בצורה הרבה יותר טובה. מלבד בפרס המשחק, האלוף היה מועמד על פרס הסרט, הבמאי וזכה בפרס הסיפור המוקרי (שאר המועמדים לפרס הסיפור המקורי לא זכו למועמדיות נוספות ולא יהיו חלק מן הסקירה).

אחריו צועדים זוג כוכבי הסרט The Guardsman. הסרט עוסק בזוג שחקני תיאטרון מפורסמים, הנשואים מחוץ לבמה. מככבים בו זוג שחקני תיאטרון מפורסמים, שהיו נשואים גם מחוץ לבמה. אלו הם אלפרד לונט ולין פונטיין, אשר לא הרבו להופיע בקולנוע אבל היו הצמד המפורסם של עולם התיאטרון האמריקאי. הסרט עוסק בחשדות בחיי הנישואין. שני השחקנים היו מועמדים לפרס על המשחק שלהם.

אחריהם, זונה זקנה. אישה שעברה הרבה בחיים. הלן הייס החלה את The Sin of Madelon Claudet בתור צרפתייה צעירה. אבל לאחר שנבגדה על ידי מספר גברים שהבטיחו לה הבטחות שונות, היגרה לאמריקה, ילדה בן מחוץ למסגרת הנישואין, הוכנסה לכלא שלא באשמתה, סיפרה לבנה כי אמו מתה וניסתה לכלכל אותו על ידי עיסוק בזנות. הסרט תיאר גם כיצד הזדקנה. אם קראתם את התקציר, אתם מבינים מדוע הלן הייס זכתה למועמדות לאוסקר. והיא גם ביצעה את התפקיד היטב. אגב, הסרט הזה לא היה אפשרי להפקה כעבור קצת יותר משנה אחרי שהופק, שכן הוליווד אימצה אז כללים נוקשים של "קוד מוסרי" אשר לא אישרו הצגה של זנות בקולנוע האמריקאי, בטח שלא באור חיובי.

הבחור המכובד שהופך למפלצת הוא פרדריך מארץ' ובטח כבר ניחשתם שוהא כיכב בד"ר ג'יקל ומר הייד (Dr. Jekyll and Mr. Hyde). העיבוד הקולנועי המצויין של רובן ממוליאן לספרו הקלאסי של רוברט לואי סטיבנסון קופח ולא זכה למועמדות לפרס הסרט, אבל כן זכה לכמות מועמדויות מרשימה עבור סרט אימה, שהיה מועמד גם לצילום (קרל שטרוס, שכבר זכה בעבר בפרס) ותסריט מועבד.

סוגרת את מצעד השחקנים היא זוכת השנה שעברה – מרי דרסלר. היא שיחקה בסרט אמה (Emma)  שביים קלרנס בראון. הסרט לא מבוסס על הרומן של גי'יין אוסטן. הוא עוקב אחרי קורתייה של עוזרת בית במשפחה של ממציא, אשר מגדלת את ילדיו בכוחות עצמה שכן אשתו מתה בלידה.

בסופו של דבר, הלן הייס זכתה בפרס השחקנית. ואלאס ברי ופרידריך מארץ זכו ביחד בפרס השחקן. מה שבטח גרם לאלפרד לונט, היחיד שלא זכה בקטוגריה זו, הרגשה קצת חמוצה. אגב ואלאס ברי, אני מניח כי רוב הקוראים מכירים את שמו בתור השחקן המיועד לסרט אותו ברטון פינק מנסה לכתוב בסרטם של האחים כהן. האלוף הוא אכן סרט עם "הרגשה ברטון פינקית" – הוא אומנם עוסק בספורט, אך מתמקד בחיי העוני ומספר סיפור אנושי גדול מהחיים עם דיאלוגים טובים. עד כאן עיסוק בשחקנים, אבל פרסים מוענקים גם לאנשים שאולפני וולט דיסני מעולם לא ציירו.

רשימת המועמדים לפרס העיצוב האמנותי כוללת הפתעה מרעננת. הוליווד מכירה בכך שנעשה קולנוע גם במקומות אחרים בעולם, ובאופן ספציפי – צרפת. לדוגמה, הסרט לנו החירות (À Nous la Liberté) של רנה קלייר. העיצוב שיצר לזר מיירסו אכן השפיע על הוליווד וסיפק השארה לצ'ארלי צ'פלין הגדול בחלק הראשון של סרטו זמנים מודרניים (Modern Times) השראה שהובילה לתביעה שבוטלה בגלל שקלייר טען כי הוא בעצמו גנב לא פעם מצ'פלין. בכל מקרה, כמו כל סרטיו של קלייר מראשית שנות השלושים לנו החירות מרתק לא רק בזכות העיצוב אלא גם בזכות השימוש היצירתי ולא השגרתי בסאונד לא-סינכורני. חוץ מזה, זהו סרט המדבר על מצוקה חברתית וניצול עובדים, נושא המתאים לתקופת המשבר הכלכלי.

מימין: פרדריך מארץ', הלן הייס ופרנק בורזגי באפטר-פארטי של הטקס, במלון אמבסדור

מועמד אחר לפרס העיצוב האמנותי הוא אירווסמית (Arrowsmith) סרטו של ג'ון פורד. זהו אחד מן הסרטים הבולטים בתחרות ואחד מן הסרטים הטובים של אותה שנה בכלל. מלבד העיצוב (של ריצ'ארד דרי) הסרט היה מועמד גם לצילום (ריי ג'ון), תסריט מעובד (סינדי האוורד) ולפרס הסרט הטוב ביותר. הסרט עובד מרומן של סינקלר לואיס, ששנתיים קודם לכן היה לאמריקאי הראשון שזוכה בפרס נובל. מככבים בו רונלד קולמן והלן הייס באזכור השני שלה בפוסט זה – ותאמינו לי שהיא לא פחות טובה כאן מאשר בסרט עליו זכתה באוסקר.

הסרט הזה הוא דוגמא מעניינת למה הופך במאי לבמאי גדול: הרומן מתאר אירועים רבים ועלילת הסרט נעה על פני שנים ארוכות. חובבי המערבונים של פורד עשוים לחשוב כי הם בבית כאשר הם צופים בחצי הדקה הראשונה, המתארת חלוצה המתיישבת במערב. אבל הסרט עוסק בכלל בנכד שלה, מרטין אירווסמית, החולם מילדות לשנות את העולם ולהצעיד את עולם הרפואה קדימה. במהלך הסרט הוא יכשל בתור רופא מטפל, יצליח ויכשל בתור מדען, ינסה לשלב בין קריירה לנישואין ובסופו של דבר יצטרך לעמוד בפני החלטה אתית מאוד לא פשוטה – החלטה אשר אין דרך לקבוע בה מה נכון, או ליתר דיוק, מה פחות שגוי.

בנוסף, הסרט גם עוסק בגזענות ואפליה באיי הודו המערבית ומציג בצורה לא מתנשאת דמות של רופא שחור, עניין נדיר באותן שנים, אך פחות נדיר בקולנוע של פורד שיחסים בין גזעיים הופיעו ברבים מסרטיו (לעיתים פורד עצמו חוטא בגזענות, אך לא בסרט זה). הגדולה של פורד היא זו – מבלי לאבד דבר מן המימד האפי של הסרט, זהו סרט של ניואנסים ועידון. רגעים של חיוך קטן או עייפות רגעית מתוארים באותה תשומת לב של תגלית מדעית גדולה. הצילום בסרט משנה את אופיו בהתאם לאופי המתרחש ובמערכה האחרונה משלב היטב בין השפעות של אקספרסיוניזם גרמני (בעיקר מורנאו, אשר פורד העריץ) לבין ריאילזם וקידום העלילה. עם כל המחמאות האלו ממני, הסרט לא זכה ולו בפרס אחד. הזוכה בפרס על עיצוב אמנותיי היה גורדון וייליס (לא הצלם) על עבודתו בסרט Transatlantic, שכפי שנרמז משמו מתרחש על ספינת פאר. הסרט מציג כמות גדולה יחסית של סיפורים ומככבים בו מספר רב של שחקנים ידועים – אבל זהו האיזכור היחיד שלו בטקס. למרות היותו סרט מצליח, היה סרט דומה שהצליח יותר…

אבל בל נקדים את המאוחר. פרס הצילום הוענק ללי גרמס על הצילום של שנחאיי אקספרס (Shanghai Express) של ג'וזף פון שטרנברג. על השילוב של פון שטרנברג-גרמס-דיטריך כתבתי כבר בפוסט הסוקר את האוסקר הקודם, אז הסרט היה מרוקו. כל המחמאות שלי כלפי הסרט הקודם נכונות גם כאן, אלא שבמקרה הזה הסיפור של הסרט סוחף יותר והאופן שבו הבמאי והצלם מאירים את הכוכבת אפילו יותר מהפנט. כאמור, זכייה על הצילום. דיטריך לא הייתה מועמדת על משחקה,אבל הסרט כן היה מועמד גם לפרס הבמאי והסרט הטוב ביותר.

לפני פרס הסרט, נותרו לנו עוד את פרס הבימוי והתסריט המועבד. שניהם הלכו לBad Girl. הבמאי הוא פרנק בורזגי והתסריטאי הוא אדווין ג'י ברוק. בדקה הראשונה של הסרט נשמע המשפט המופלא: "אם הייתי נראית כמוך בשמלת כלה, הייתי ביגמיסטית" – אכן, היה כיף בהוליווד לפני הקוד.

אבל אל תתנו לכותרת של הסרט לבלבל אתכם: אין בו בכלל מעשים לא מוסריים. הכותרת היא כנראה אירונית – שכן החטא היחיד של הבחורה ה"רעה" היא רצון שהיא מביעה בשלב מסוים לעבוד לצד בעלה, כי המצב הכלכלי של הזוג קשה. אולי הכותרת גם מתייחסת למקצוע של הגיבורה בתחילת הסרט  – דוגמנית שמלות כלה. או לעובדה כי היא זו המתחילה עם הגבר שיהיה בעלה. בכל מקרה, לאחר תקופת חיזורים לא ארוכה, גיבורת הסרט מוצאת את עצמה נשואה ובהריון (בסדר הזה. אומנם אנחנו לפני הקוד, אבל בסדר הזה). המשך הסרט בא להראות לנו כי שקרים לבנים בין בני זוג אינם רעיון טוב – הם גוררים שורה של אי-הבנות וקשיים, עד לכך שכל אחד מבני הזוג חושב כי השני אינו מעוניין בתינוק הצפוי להיוולד, מה שעלול להוביל לפרידה. כאמור, פרס התסריט והבימוי הוענקו לסרט זה, אבל את הפרס הראשי הוא הפסיד לסרט עם מועמדות בודדת.

אז כעת נפנה לארבעת הסרטים שזכו למועמדות בודדת: Five Star Final הוא סרט על סיקור פשע בעיתנות שביים מרווין לירוי, עם אדוארד ג'י רובינסון. לא ראיתי את הסרט הזה (הי, 7 מתוך 8 המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר של 1932 זה לא רע). ראיתי את Little Caesar שנוצר באותה שנה, על ידי אותם אנשים, עסק בראש המאפיה ונחשב למבשר של גל סרטי הגנגסטרים שנוצרו בהוליווד בראשית שנות השלושים, עד באו של אותו קוד.

כן ראיתי את שני הסרטים המוזיקלים של ארנסט לוביטש שהיו מועמדים: The Smiling Lieutenant הוא סרט אודות לוטננט המחייך לאהובתו, חיוך אשר נתפס על ידי משפחת המלוכה למיועד לנסיכה, מה שמאלץ אותו לנהל גם איתה מערכת יחסים ונישואין. מככב בסרט מוריס שבלייה, מצויד במבטא צרפתי. קולדט קולבר ומרים הופקינס הן שתי הנשים ביניהם הוא צריך לבחור – ומדובר בבחירה קשה. ב One Hour with You, אותו שבלייה נשוי לג'נט מקדונלד (שכיכבה לצידו בסרטים רבים) והוא חושד כי היא מנהלת רומן. תיאור עלילה של הרבה סרטים מן התקופה. אבל לוביטש עושה את הכל יותר טוב, בעיקר כאשר סמסון רפאלסון משתף איתו פעולה בתסריט. ג'ורג' קיוקור גם ביים חלק קטן מן הסרט, אבל לוביטש המפיק החליט להשתלט גם על הבימוי בשלב די מוקדם. שני הסרטים מלאים בשירים שקצת התיישנו ובהומור שלא יתיישן לעולם. בקיצור – עשו לעצכם טובה וצפו במארז הסרטים המוזיקלים של לוביטש שהוציאה חברת קריטריון. זהו.

טוב, אני צריך לדבר גם על הזוכה הגדול, הסרט היחיד שזכה בפרס הסרט מבלי להיות מועמד לאף פרס אחר – וזהו אכן זוכה גדול. גרנד הוטל (Grand Hotel) הוא הסרט. הבמאי הוא אדמונד גודווין, אבל מה שחשוב יותר שהאולפן הוא MGM והכוכבים הם (לפי סדר האהבה שלי כלפיהם): גרטה גרבו, ג'ון ברימור, ליונל ברימור, ג'ואן קרופורד, ואלאס ברי ולואיס סטון. נחשו איך קוראים למלון בו הם מתארחים. גרבו היא בלרינה מפורסמת, ג'ון ברימור שודד אותה וגם מתאהב בה, הוא מתאהב גם בקרופורד שהיא המאהבת של  ואלאס ברי שהוא איש עסקים שהיה בעבר הבוס של לינול ברימור – כולם מרמים את כולם, אוהבים את כולם והסרט עושה את מה שהוליווד עושה הכי  טוב – מספר סיפור מעניין, מציג כוכבים ענקיים ומבדר. זה אולי לא הסרט הכי טוב מבין סרטי אותה שנה, אבל הוא כן המייצג ביותר את התעשייה ההוליוודית. וזה גם הסרט שמכיל את הרגע המגדיר את הקרירה של גרבו, אולי כוכבת הקולנוע הייחודית והמרתקת ביותר:

השאר תגובה