• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה? מדריך סריטה
  • סיכום שנת תשע״ז בקולנוע הישראלי
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

פסטיבל חיפה 2011: היום החמישי

18 באוקטובר 2011 מאת אור סיגולי

זהו. חצי פסטיבל מאחורינו, ואחרי הפתיחה האיטית של יום ראשון, סימני חיים נצפו שוב במתחם הפסטיבל. זוהי תמיד הנקודה הקשה ביותר בשבילי.
אני ממש מקווה שעוד אצליח לעמוד בזה חמישה ימים נוספים. אני על מעט מאוד שעות שינה, את הלילות אני מעביר בכתיבה לבלוג ולעכבר העיר ומשקאות אנרגיה הופכים למצרך חובה. אז אני יודע שנגיד, להיות ספורטאי אולימפי זה קשה וכאלה, אבל גם פה זה לא כל כך פשוט.
ככה נשמע בלוגר בשעה שתיים וחצי בלילה, אחרי ממוצע של ארבע שעות שינה מאז יום שישי.

ארבעה סרטים עמד לי כוחי וזמני לראות היום. הקטע הנפלא הוא שהחצי הראשון של הפסטיבל הסתיים באופן מושלם. וזה מה שהיה לנו היום…

"אין דרך חזרה"
Sin Retorno
מה חבל שאת היום פתחתי עם "אין דרך חזרה". סרט ארגנטינאי מאכזב מאין כמוהו שקובע שיאים חדשים בחוסר מיקוד תסריטאי ובימוי סצנות מונוטוני. הסרט רב הפוטנציאל הזה סובב סביב שלושה גברים שחייהם מתדרדרים בעקבות תאונת דרכים קטלנית. "אין דרך חזרה" מזכיר מאוד את "אהבה נושכת" המקסיקני רק בגרסה נטולת הקיצוניות והתנופה של סרטו של אינאריטו. לעומת זאת המערכה האחרונה של הסרט, אולי החלק המעניין ביותר בו, מזכיר בסגנון הבימוי וההלחנה את "פסגת הפחד" ורק ממשיך לעורר געגועים לסרטים טובים יותר.

הקרנות נוספות: 19.10 בשעה 19:30

"מיכאל"
Michael
הסרט עם הסינופסיס המטריד ביותר מכל סרטי התכנייה. זוהי דרמה שקטה וכמעט אוטיסטית שסובבת סביב פדופיל אוסטרי ומערכת היחסים שלו עם ילד קטן שכלוא במרתפו. לא בדיוק החומר לקטגוריית הקומדיה הטובה ביותר ב"גלובוס הזהב".
אך בניגוד לחששות, מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר שהוקרנו בפסטיבל עד כה. הבמאי מרקוס שלינזר מצליח להתחמק משיפוט אך גם מאהדה לדמות הראשית ונשאר מרוחק משהו, אך לא במידה שמנכרת את הצופה. בסגנונו האנתרופולוגי הוא מאוד מזכיר את הסרט "לאור היום" שגם הוא מתמקד בגיבור בעייתי שפועל כנגד החוק וכל אמות המוסר הבסיסיות. "מיכאל" מורכב מאפיזודות קטנות בחייו של מיכאל, בסצנות שאין להן התחלה או סיום ברור. ועל אף הנושא הכמעט בלתי אפשרי לטיפול, "מיכאל" גם איננו נוטה לכיוון הסנסציוני או הקשה לצפייה. באופן כללי מדובר בסרט מרשים מאוד.

הקרנות נוספות: 20.10 בשעה 15:30

"חתול בפריס"
Une Vie de Chant
אחרי "אין דרך חזרה" ו"מיכאל", הצורך לראות משהו שאינו כולל חגיגה של מוות וסטיות מיניות שלח אותי להקרנה הנוספת של סרט האנימציה "חתול בפריס". מדובר בלא יותר מסרט ילדים שאורכו כשעה, מלא צבעים ובדיחות סלפסטיק ובמרכזו מעשיית פשע וחתול שחור שובה לב. הסרט, מהנה ככל שיהיה, אינו אבן דרך לא בתחום הקולנוע העלילתי או בעולם האנימציה, אך הוא משעשע וחמוד, אם כי לא מלהיב בשום אופן.

"דרייב"
Drive
כל שיאי הפסטיבל עד כה התגמדו לעומת ההקרנה לסרטו החדש של הבמאי הדני ניקולס וינדינג רפן ("פושר", "בלידר"), שהעניק לו את פרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן האחרון. "דרייב", סרט ז'אנר אמריקני בטעם  אירופאי וארומה דרום-קוריאנית, הוא הסרט השני בפסטיבל בו מככב ראיין גוסלינג, אותו גם פגשנו השנה ב"טיפש, מטורף, מאוהב".
זהו סרטו השמיני של רפן (שני סרטיו האחרונים "ברונסון" ו"ולהלה" הוקרנו גם הם בפסטיבל חיפה), בקלות אחד היוצרים הצעירים והמוכשרים שפועלים כיום בזירה העולמית ולגמרי אחד הבמאים האהובים עלי. יש מקום רב להרחיב על החגיגה הקולנועית המופלאה שהיא "דרייב" ועל השליטה המרשימה של רפן בכל מה שקשור לתחומי הצילום, העריכה והסאונד, אבל לכך מגיעה פלטפורמה בפני עצמה. כרגע אפשר רק להכריז על הסרט כאחד המצטיינים של 2011. מסיקוונס הפתיחה שמשמש כאנטי-קליימקס מובהק, מבהירים לנו שהסרט אמנם פועל במחוזות מוכרים אבל לא יהסס בלשבור את ההגה ברגע שהכי פחות נצפה לו. ההתחלה האיטית בסגנון של סרט שוד צרפתי והאסקלציה הקיצונית שבאה לאחר מכן, יחד עם משחק מעולה של גוסלינג, אלברט ברוקס ובראיין קרנסטון, פס-קול שממנו עשויים החלומות, ועבודת צילום של ניוטון תומס סיגל (הצלם הקבוע של בראיין סינגר, הבמאי של "החשוד המיידי" ושני ה"אקס-מן" הראשונים) הופכים את "דרייב" לאחת מחוויות הצפייה הייחודיות והמהנות של השנה.

הקרנות נוספות: 20.10 בשעה 10:30

ובפינתנו: מה רואים מחר, יום שלישי?
או, טוב ששאלתם. אז כמובן שהאטרקציה של היום היא סרטו החדש של אסי דיין, שהוא כל כך סולד-אאוט שהסיכוי שלכם לצאת לדייט עם ראיין גוסלינג כנראה גבוה יותר מלהכנס לסרט אם לא הצטיידתם בכרטיס מבעוד מועד; "פארק טוקיו" שאני חושב ששמעתי עליו משהו טוב; "הנשים בקומה השישית" עליו עופר הרחיב בעבר; "יאוש" של הבמאי האהוב עלי, פאסבינדר,כחלק מהרטרוספקטיבה לבוגארד; וכמובן "תנאת'ור" של תאופיק אבו-ואיל.
אני אישית אהיה רוב היום בגלות באולם קריגר.

נשתמע מחר אם שפיותי וכוחי ישאור עמי.

תגובות

  1. יערה הגיב:

    דרייב מעולה, אני מתה על העומס החזותי של רפן, אבל חשבתי שהמוזיקה של קליף מרטינז שגדשה את פס הקול לעייפה, הייתה קצת טו מאץ'. בעיקר שיר הסיום הדי בלתי נסבל. זה קצת קלקל את החוויה. זה, והנון ספיקינג רול המאכזב של כריסטינה הנדריקס כפרה עליה. (ספויילר!) ההופעה שלה בכל זאת הייתה שווה את זה בזכות האופן המגניב לגמרי בו היא מחוסלת… (סוף ספויילר)

  2. קש הגיב:

    אני לא מכירה את קליף מרטינז דווקא בעיני המוזיקה הייתה מפתיעה ומעניינת בתוך העלילה של הסרט, קצת הזכיר לי שזה טרנדי להכניס מוזיקת אינדי לא קשורה לסצינות כאלה, למשל טרנטינו הכניס בקיל ביל לפני שנים מוזיקה ספרדית צוהלת לתוך סצינת קונג-פו, האם הוא היה חלוץ בתחום? הברקה שלו? או שמא זה משהו שנראה בשטח כבר לפניו.

  3. ניר הגיב:

    יש הרבה מה לומר על דרייב. אם בראין דה פאלמה היה צעיר זה הסרט שהוא היה מביים היום. בנוסף לזה, הסצינה במעלית מכילה את כל מה שיש לתרבות הפופולרית להציע.. הסצינה הכי יפה שראיתי השנה.

השאר תגובה