• אופיר 2017 - הימורי הזוכים
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • סרטים חדשים: ״יוצא מן הכלל״ של מישל הזנווציוס
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שישי של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח חמישי של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח רביעי של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 40
  • אימת החודש - אוגוסט 2017

פסטיבל ירושלים 2011 – סיכום חגיגי ופוסט מסכם בהחלט

17 ביולי 2011 מאת אור סיגולי

זה היה שבוע משמעותי, עמוס בהמון סרטים, אנשים, תובנות, שיחות ורעיונות. אז אנחנו מושכים את הפרידה עוד רגע קטן כדי לארגן סיכום ראוי לפסטיבל ירושלים שהסתיים לפני 12 שעות (במסיבה לא רעה בכלל, דרך אגב).
במקום לפצל את זה לשני פוסטים נפרדים, אנחנו כוללים הכל ביחד לנוחות הכלל והעולם. הסיכום שלי יופיע אחרי הקפיצה, ושל אורון אחריו. עופר, אם ירצה, יצטרף אף הוא היום/מחר.

הסיכום של אור

נתחיל עם קצת מספרים:
21 – מספר הסרטים שראיתי בפסטיבל
8 – מתוכם היו סרטים מהתחרות הישראלית *
8 – סרטים שרציתי לראות אך לא הצלחתי **
12 – מדינות שבסרטיהם צפיתי
4 – סצינות סקס קולנועיות שיגרמו לי להתנזר מיחסים גופניים לכמה חודשים

* – השוטר, הנותנת, עמק תפארת, רסיסי אהבה, אחותי היפה, אוסטרליה שלי, אדון פידלמן, אורחים לרגע
** – אחינו האידיוט, בגינרס, משחק, נפשות חרישיות, הסוס מטורינו, קוד כחול, שמחה כפולה, הפרס

כבר כמה שנים שאני מתפקד בפסטיבלי חיפה וירושלים ומסקר אותם למקורות שונים (לצערי טרם מצאתי את עצמי בפסטיבל דרום. דבר שצריך לתקן) ולכן אני יודע לעמוד על ההבדלים, היתרונות והחסרונות של האירועים היפים האלו. כך למשל אני יודע שירושלים תמיד מנצחת בתחום היצירה הישראלית, אבל לחיפה אין מתחרים בליקוט הסרטים העולמיים המעניינים של אותה שנה. ההבדלים עוד רבים והם יוצרים שני פסטיבלים שלמעשה מתגוששים על אותה משבצת אבל שונים זה מזה כמעט בכל אספקט אפשרי. אוסיף בגילוי נאות שחיבה רבה לי יותר לפסטיבל חיפה מכל מיני סיבות מקצועיות ואישיות.

השנה פסטיבל ירושלים החליט לקחת את הקלף המנצח שלו – הקולנוע הישראלי – וללכת איתו כמעט הכי רחוק שאפשר. לראשונה בירושלים הוקרן כל פיצ'ר ישראלי בהקרנת בכורה בערב ואז שוב בבוקר שלמחרת. הרעיון הזה הוא נהדר מכיוון שעד היום הפיצ'רים הישראלים היו בעיקר למוזמנים מראש ולכן נהפכו לצפיית ברנז'ה סגורה. הוספת הקרנה פתחה את התחרות גם לקהל הרחב (ולדעתי גם הולידה את פרס חביב הקהל, אם אינני טועה), נתנה לכל סרט אורך נשימה נוסף וגם הפכה את חלוקת הפרסים למעניינת יותר.
אך אליה וקוץ בה. הכפלת הקרנות הסרטים גם יצרה מצב בו הפיצ'רים העלילתיים נוגסים בנתח גדול מדי במשבצות התכנייה ומדללים את הקרנות הסרטים העולמיים ואת המגוון. אולי זה לא היה משמעותי אם צוות הלקטורה של הפסטיבל לא היה בוחר מספר די גדול הכולל 11 סרטי עלילה באורך מלא ומסתפק רק בשמונה או בתשעה. אני ראיתי, כאמור, שמונה מהם ואני יכול להודיע בביטחון מוחלט שלפחות – לפחות – שניים מהייצוג הישראלי, לא רק שמדרדרים את יוקרת התחרות, גם לא אמורים להיות מוקרנים בשום מקום אחר.

טרוניה נוספת – וזו לא בעיה של פסטיבל ירושלים לבדו – היא שמחיר כרטיס של 42 שקל גובל בחוצפה בעיני. פסטיבל קולנוע אמור לחגוג קולנוע ולא להפוך לאירוע בורגני ועבש לאמידים בלבד. מה גם שאת רוב הסרטים בוחרים באופן יחסית עיוור, מה שהופך כל הקרנה לרולטה ומייצר מרמור ויותר מפעם אחת. פסטיבל בסדר גודל כזה הוא אירוע יקר ומסובך, זה נכון, אבל אנא מכם, מנהלי פסטיבלים, הפכו את האירוע ליותר נגיש לכולם. 30 שקל או אפילו פחות (אם נגיד מדובר בסרט קצר, או באסופה) יביא יותר קהל ואולי גם יניב יותר רווחים בסופו של יום.

אני חייב בכל זאת לציין לטובה את צוות הסדרנים של הפסטיבל שנאבקים יום-יום שעה-שעה בעשרות צופים שבטוחים שמגיע להם הכל (ולעיתים בצדק בהתחשב במחיר מופקע לכל כרטיס). אני במקומם הייתי מאבד את שפיותי כבר מזמן, או יותר גרוע, אומר לכמה מבאי הפסטיבל מה דעתי עליהם. כדאי שתדעו שהיחס המנומס (רוב הזמן) של הסדרנים הוא ממש לא מובן מאליו.

ולחלק האומנותי.
מכיוון שהתקנאתי במחלקי הפרסים, החלטתי שסיכום הפסטיבל שלי גם הוא יהיה בסגנון טקס הסיום של הפסטיבל פחות או יותר (הכניסו כאן, לבחירתכם, בדיחה צפויה כלשהי על הופעתו של אייל גולן במהלך הענקת הפרסים ביום שישי אחר הצהריים).

תסריט
מקום ראשון: נורי בילג' ג'יילן, אברו ג'יילן, ארקן קסאל  – "היו זמנים באנטוליה"
מקום שני: סלין סיאמה  – "טומבוי"

בימוי בכורה
מקום ראשון: נדב לפיד – "השוטר"
מקום שני: הדר פרידליך – "עמק תפארת"

שחקן
מקום ראשון: מוחמט אוזונר, טנר בירסל ויילמז ארדוגן – "היו זמנים באנטוליה"
מקום שני: ישי גולן – "הנותנת"

שחקנית
מקום ראשון: אלכסנדרה למאטרה – "מחוץ לטווח השטן"
מקום שני: זואי הראן  – "טומבוי"

צילום
מקום ראשון: ראסל בויד – "הדרך חזרה"
מקום שני: מרקוס ווטרלו – "שדה שחור"

עריכה
מקום ראשון: אלחנדרו לזארו – "בלדה טריסטה"
מקום שני: מרייאן ברנדון ומרי ג'ו מארקי – "סופר 8"

הסצינה האהובה עלי
מקום ראשון: "היו זמנים באנטוליה" – התובע מכתיב את פרטי זירת הרצח בשדה.
מקום שני: "בלדה טריסטה" – הקליימקס הבלתי יאומן על פסגת הצלב הגבוה.
מקום שלישי: "נשימה ארוכה" – סצינת קשירת העניבה מול המראה.

סרט
מקום ראשון: "בלדה טריסטה"
מקום שני: "היו זמנים באנטוליה"

בחירה קשה הייתה לי בין הסרט הטורקי לסרט הספרדי. "אנטוליה" הוא מסוג סרטים שהופכים פסטיבלים לאירועים שחייבים להיות בהם – העשייה הבלתי מתפשרת, התחכום והקולנוע המבריק כולם הופכים אותו לסרט חובה אך בד בבד מבלבל ולא פשוט לצליחה. עם זאת, אני בוחר ב"בלדה טריסטה" בעיקר בגלל האפקט הבלתי יאומן שהילכה עלי ההקרנה והטלטלה שהוא גרם לי.
מבחינת הקולנוע העולמי גם "טומבוי", על תסריטו המדוייק והעדין כמו הליהוק הפנומנלי של זואי הראן בתפקיד הראשי, ניצב בראש הרשימה.
אחת ההפתעות הטובות בעיני הייתה סרטו של ברונו דומון "מחוץ לטווח השטן", עליו גם הספקתי לשפוך מילים. זהו לא מסוג הסרטים שבדרך כלל חביבים עלי, ושמחתי על החוויה הזו. כיף גדול היה גם "המודיע", סרט אקשן הונג-קונגי בטעם של VHS.
מבחינת הישראלים אני עדיין עומד לצידו של "השוטר" על אף הרבה דברי התנגדות שמסביבי, ואין ספק שהפתעת הפסטיבל הוא סרטה העדין והכובש של הדר פרידליך "עמק תפארת" שאם יוחלט לצאת לאקרנים בארץ יקבל בבלוג זה דחיפה משמעותית מכיווני ובוודאי שמכיוון אורון.
על אף התנגדותי אליו לאחר שהסתיים, ככל שעובר הזמן כך אני מכיר במעלותיו של "הנותנת". קשה לי מאוד לסנגר על הסרט הזה כי בעיותיו רבות, אך הוא בהחלט מביא קולנוע אחר ונדיר במחוזותינו, עם בחירות לא מובנות מאליהן וכמובן סצינת הפתיחה שכוללת בתוכה את האפקט הויזואלי הכי מרשים שאני ראיתי בקולנוע הישראלי אי פעם.
זה היה כל כך מוזר ליהנות באותו שבוע גם מסרטים כמו "השוטר" ו"הנותנת" (וזה אולי הזמין להלין על בחירת השמות של הסרטים הישראלים) וגם מהחלק המסיים של סדרת "הארי פוטר" אותו גם הספקתי לדחוף על הדרך.
אבל כל זה התלכלך עם ההודעה המבישה, המאכזבת והמכעיסה של הפסטיבל לשלול מהדר פרידליך את פרס סרט הביכורים בעקבות ניגוד אינטרסים של השיפוט. ביזיון.

אז זה בקשר לפסטיבל ירושלים. עכשיו מתכוננים לפסטיבל חיפה הבא עלינו לטובה באוקטובר.
והנה קטע היו-טיוב שהוא, מבחינתי, מה שהשאיר בי הפסטיבל האחרון…

 

הסיכום של אורון:

26 סרטים באורך מלא ועוד 11 קצרים. זהו ההספק שלי בעשרת ימי הפסטיבל, מינוס יום חופש אחד באמצע ופלוס יום אחד של הקרנות מוקדמות לעיתונאים (כך שזה מתקזז). זו השנה הרביעית שלי ברציפות כעיתונאי המסקר את האירוע ובכל זאת הצלחתי להתרגש לפני ותוך כדי. למרות שאני מודה, העומס והאינטנסיביות היו מורגשים מאי פעם, אבל האווירה רוממה את רוחי השפופה לעיתים. הנה ניסיון לסכם את הפסטיבל בנקודות, כי נדמה לי שעל הסרטים עצמם כתבתי די והותר בשלל הפוסטים שפיזרתי כאן במהלך הפסטיבל. על השערוריה הטריה של גזילת פרס הביכורים מן הסרט "עמק תפארת", ארחיב כאשר תסתיים הפרשה המביכה הזו. עד אז לא אתן לה להכתים עבורי את הפסטיבל הזה.

אווירת הסינפיליה

כבר אחרי סוף השבוע הראשון, אפשר היה להבין שמשהו מעניין קורה השנה בפסטיבל. שתי ההקרנות של "הסוס מטורינו", סרטו של הבמאי ההונגרי בלה טאר, היו מלאות עד אפס מקום. אולי משום שזהו הסרט שרוב המבקרים בחרו להפנות אליו זרקור עוד לפני הפסטיבל. אולי מפני שהתוכניה השנה הייתה יותר מצומצמת מבחינת להיטי פסטיבלים או שמות גדולים ומפורסמים בסצינת הארט-האוס, מה שריכז את כל חובבי הקולנוע הכבדים לאירועים המרכזיים ולא השאיר אף כסא ריק בסרטים המדוברים. ואולי כי הקהל הרבה יותר אינטליגנטי ממה שנוטים לחשוב לפעמים. חישבו על “הערת שוליים”, שהפך לשובר קופות בקנה מידה מקומי, בתוך חודש וחצי, על אף מורכבותו. תעיד על כך גם חנות האוזן השלישית שנפתחה במתחם הסינמטק במיוחד לפסטיבל, אשר דיווחה על מכירות מדהימות לסרט "המשוטט" של אבישי סיון, אשר השתתף בתחרות בשנה שעברה, קטף פרסים ויצא זה עתה במהדורת די.וי.די שנחטפה מן המדפים. אווירת אהבת הקולנוע פעפעה אל המסדרונות ושיחות הברזייה (שאף פעם לא עבדה כאשר הייתי זקוק לה נואשות) והייתה אלומת אור בוהקת בפסטיבל, לפחות מבחינתי.

הפרעות

באופן אירוני, דווקא בתוך מקדשי הקולנוע עצמם, באולמות, עברתי כמה מהחוויות הפחות נעימות בשנה האחרונה בכל הנוגע להתנהגות של קהל בזמן הקרנת סרט. הנה מדגם מייצג, אתם מוזמנים לשפוט אותי אם תרצו ואפילו לקרוא לי בשמות.

אטנברג – מישהו העלה גרה לאורך כל הסרט. זה לא מצחיק, ריחמתי על הבנאדם ושנאתי אותו בו זמנית. אני מקווה שהוא בסדר, אבל במקומו, נדמה לי שהייתי יוצא לרגע ומסדיר את ענייני.

הנותנת – את סרטה של הגר בן-אשר, הלא קל לצפייה בכל מקרה, ראיתי בליווי פרשנות בלתי פוסקת של שתי #%$%#!! אשר ישבו מאחורי, ללא היכולת להחליף מקום. מילא, אם זה לא היה באנגלית-אמריקאית מהסוג הגרוע ביותר. ודיינו, אם אחרי הפעם החמישית או השישית שבה הסתובבתי אליהן וביקשתי בשיא הרוגז שיהיו כבר בשקט הן היו מנמיכות את הווליום או סוגרות את הברז. אבל מה שהכי עיצבן אותי בערוץ הקומנטרי הבלתי ניתן לכיבוי הזה, הייתה העובדה שהתמזל מזלי לשבת לפני שתי הבחורות הכי מטומטמות על כדור הארץ, לפחות בכל הנוגע להבנה של סרטים. דוגמה מייצגת (אין ספויילים) – טנדר נוסע במושב בלילה, מתקדם לאט אל בית מגורים ומאיר בפנסיו על הבית. זו שמאחוריי: "What is he doing?". הסרט חותך אל המתרחש בבית. רואים הכל בזכות הפנסים של המכוניות. השניה שמאחוריי: "What is Going on?". אנו שוב חותכים, הפעם אל פניו של נהג הרכב המתמלאות בעצב. הראשונה: "Did He saw it?" והשניה: "I Don't Know, I think he did". פאוזה קצרה ואז שוב הראשונה: "…Oh My".

איש ללא סלולרי – מפגש נוסף שלי עם אמריקה בשיא תפארתה התרחש בתחילת הקרנת סרטו של סאמח זועבי, אשר הצריך ממני קריאת תרגום משום שדיבר ערבית. הכרטיס שקיבלתי מיקם אותי הפעם מאחוריי דודה חביבה בעלת התסרוקת הכי פחות מתחשבת שראיתי. רכנתי קדימה וניסיתי להסב את תשומת ליבה במילים. זה לא עבד. ניסיתי טפיחה עדינה. היא הסתובבה מיד. ביקשתי שתשב נמוך יותר בכסא שלה. היא ביקשה שאדבר באנגלית. חזרתי על הבקשה בשפתה (אחסוך מכם הפעם ואתרגם). מבט של תמיהה אמיתית מילא את עיניה. "מה זאת אומרת לשבת נמוך יותר?" היא שאלה בחזרה. "איך אפשר לעשות זאת?". הסברתי קצרות על מיקום מחודש של הישבן בקצה הכסא והישענות לאחור, אבל היא פשוט אמרה "אי אפשר לעשות את זה. אני לא יכולה. מצטערת". מישהו רוצה להירשם לסדנה שלי המדגימה ישיבה נכונה בקולנוע?

טומבוי – יכול להיות שהיה זה סרט אחר בלב סמדר, אבל הפואנטה זהה. בשלב מסויים, בעודי מצוי כל כולי בתוך עולמו של הסרט, נשמעה יבבה של תינוק. "מוזר", חשבתי לעצמי, "אני לא זוכר שיש תינוק בסרט הזה, לא אחד שנולד עדיין בכל אופן". הבכי נמשך, נותקתי מן האשליה הקולנועית וסובבתי את ראשי לאחור. עגלת תינוק, אימו מנדנדת אותה. אני רוצה לשאול בשיא הרצינות – מי מביא תינוק לסרט? מה הבעיות שלכם, אנשים?

התחרות הישראלית

כמות – בדיעבד, מספרם הרב של הסרטים המתמודדים (11) עבד הפוך מן המצופה, ודווקא לא העיד על העובדה שמדובר בשנה מוצלחת במיוחד לקולנוע הישראלי. אני אסיר תודה לצוות הפסטיבל על שניתנה לי אפשרות הבחירה בין שתי הקרנות, ערב או בוקר למחרת, במקום ניסיונות ההידחקות לפרימיירות בשנים עברו. אבל 11 סרטים בשבעה ימים די חנקו לי את הלו"ז ואני בטוח שלעוד כמה עיתונאים שבאו כדי לסקר את הפסטיבל. ואם כולם היו יצירות מופת, לא היו נשמעות תלונות.

מחסום השפה – שישה סרטים, רוב בתחרות הישראלית, לא דיברו רק עברית (“אודם”, “אוסטרליה שלי”, “אחותי היפה”, “איש ללא סלולרי”, “סלסה תל אביב” ו-“רסיסי אהבה”). או במקרים הקיצוניים, בקושי דיברו עברית כלל. לכולם היו צידוקים עלילתיים לעובדה ששפת הדיבור השלטת מוכתבת על-ידי מקום ההתרחשות של הסיפור. ואין ספק שאותנטיות לשונית עדיפה על הפיתרון האמריקאי, לפיו כולם מדברים אנגלית בסרטים, מאבירים בימי הביניים ועד חייזרים בימינו אנו. יש גם מקום לברך על שיתופי פעולה הנרקמים עם מדינות העולם. אבל באופן אישי, כאשר אני נכנס לסרט ישראלי אשמח אם הוא ידבר אליי ואשמח כפליים עם יעשה זאת בשפתי, שהיא גם שפתו של היוצר. הכי נהניתי בפסטיבל מן העברית הכל-כך ישראלית של "אורחים לרגע", על-פי תסריט של מאיה קניג ודנה דינמט. סחתיקה.

סגנון קולנועי – שלושה סרטי ארט-האוס מובהקים יותר ופחות (“השוטר”, “עמק תפארת” ו-”הנותנת”), אשר יצרו חיץ בין המבקרים והקהל. שלוש קומדיות (“איש ללא סלולרי”, “אורחים לרגע”, “סלסה תל אביב ”), מוצלחות יותר או פחות. שלוש מלודרמות משפחתיות, אחת על פולנים (“אוסטרליה שלי”), השניה על ס"ט ירושלמים (“רסיסי אהבה”) והשלישית על מרוקאים (“אחותי היפה”).

לוקיישנים – בקטגוריה זו, העושר היה מסחרר ממש. מדרום ת"א (“בוקר טוב אדון פידלמן”) אל יפו (“אחותי היפה”). מנחלאות של שנות השישים (“רסיסי אהבה”) אל ירושלים של היום המזגזגת עם תל-אביב (“השוטר”) או עם הצפון המופגז (“אורחים לרגע”). עוד בצפון היו לנו כפר ערבי (“איש ללא סלולרי”), מושב (“הנותנת”) ושני קיבוצים (“עמק תפארת”, החצי השני של “אוסטרליה שלי”). חיזוקים מחו"ל הגיעו בדמות לונדון (“אודם”), מקסיקו (“סלסה תל אביב”) ופולין (החצי הראשון של “אוסטרליה שלי”).

ביכורים – על הפרס המוענק לסרט ראשון/שני, כך כהגדרת הפסטיבל, התמודדו למעשה כל 11 הסרטים העלילתיים. שמונת הבמאים ושלושת הבמאיות הם בעלי רזומה קצר במיוחד, גם אם מרשים במקרה של חלקם. וזה לא שכולם סיימו הרגע בית ספר לקולנוע או קצרים גם בגיל. העתיד שלהם אמנם לפניהם, ושל מקצתם מסקרן עד מאוד, אבל העובדה שלא היה השנה אף תותח עם קבלות בפסטיבל השאירה טעם לפגם, לפחות עבורי, בכל הנוגע ליוקרה של פסטיבל ירושלים. ועל השערוריה שהתלוותה אל חלוקת הפרס והפקעתו עוד נדבר כאן לכשתסתיים.

הפרסים שלי

הסרט הטוב של הפסטיבל – “היו זמנים באנטוליה". אחרי 157 של טורקית מהורהרת מבית היוצר של נורי בילגה ג'יילן (“שלושה קופים”), הבנתי שזה הדבר הכי קרוב ליצירת מופת שייצא לי לראות בפסטיבל השנה. ואכן, כזה דיוק בכל אלמנט קולנועי אפשרי לא חוויתי לפניו או אחריו. סרט ענק.

ההפתעה – “בלדה טריסטה". קצת קשה להגדיר סרט שזכה בפרס התסריט והבימוי בפסטיבל ונציה הקודם כהפתעה, בטח אם חתום עליו במאי מוערך ודי-מוכר כמו אלכס דה לה איגלסיה. אבל בהחלט ניתן לומר שמדובר בסרט המפתיע ביותר מבחינת עוצמתו הקולנועית ואכזריותו הבלתי נתפסת.

האכזבה – “סופר 8”. ציפיתי לסרט חביב במקרה הטוב, אבל סרט שנראה כמו כל מה שאני אמור לאהוב בקולנוע, אבל פשוט עשה לי רע. גם התנאים בבריכת הסולטן, עם פנסי המכוניות שהאירו את המסך והסאונד הבעייתי, לא בדיוק תרמו.

התגלית – שתי הילדות בסרטה של סלין סיאמה "טומבוי", מאיישות יחדיו את המשבצת הזו. זואי אראן בתפקיד בת/בן ומאלון לבנה כאחותה הקטנה פשוט הרסו אותי לגמרי, עם תצוגות משחק מהממות.

האתנחתא הקומית – במצטבר יצא שראיתי לא מעט קומדיות, רובן המוחלט חביב למדי. אבל "אחינו האידיוט" של ג'סי פרץ היה המצחיק, השנון והמבדר מבין כל סרטי הפסטבל עבורי. למקום השני והמכובד הגיע "חתולו של הרב", בזכות אנימציה מרהיבה וסיפור משעשע ומאוד יהודי.

המחריד – הרבה יותר מדי סטיות מיניות, חשיפת איברים מוצנעים והמון רוע אנושי וייאוש קיומי זלגו מתוכניית הפסטיבל. הקשה מכולם היה כנראה "קוד כחול", דווקא משום שהוא מתחיל כמעין וידאו-ארט מרהיב עד שאנו לומדים להכיר את הגיבורה שלו, והסרט מסתיים בהתעללות מינית איומה. גם בצופים, יש לציין.

הכי הרבה נוטשים – האמת שהיה לו פייט מכובד ולא מעט מתחרים, אבל הסרט שנכחתי בו וממנו יצאו באמצע הכי הרבה אנשים היה "אשליית מסך" של מתייה אמלריק. ניסוי קולנועי מעניין, אבל לא לכל אחד.

הסיפור הכי לא ייאמן למרות שהוא אמיתי – לא לגמרי ברור איך ואיפה בדיוק מוצא הדוקומנטריסט הגאון ארול מוריס את האנשים המככבים בסרטיו, אבל דמות ראשית וסיפור כמו זה ששוטח "טבלואיד" לא ראיתי בשום סרט עלילה בפסטיבל. יש דברים שפשוט אי אפשר להמציא.

סליחות

התנצלותי הכנה קודם כל לסדרנים שהזעפתי להם פנים. אתם רק עושים את העבודה שלכם, אני יודע. ואתם אנשים עם עצבים של פלדת אל-חלד. כל הכבוד לכולכם, במיוחד לזו שעשתה כמוני והגיעה Dressed-for-the-Occasion לכל יום של פסטיבל סרטים. אני גם מבקש מחילה מכל מי שדרכתי עליו או עליה, בניסיונות סרק לעבור במסדרנות הסינמטק הדחוסים. בחיי שזה לא היה בכוונה. מצטער בפניי הקוראים והקוראות הרבים על כל שגיאת הקלדה או פוסט שהתעדכן באיחור. באמת שהשתדלתי. וסליחה אחרונה למי שניסה לתפוס אותי בנייד או לפתח איתה שיחה על נושאים שאינם קולנוע בשבוע החולף. תנו לי יום יומיים וכישוריי התקשורת הבין-אישית שלי חוזרים.

תודות נוספות

תודה לעכבר העיר אונליין על ששלחו אותי לפסטיבל הזה; למוסף הארץ על התוכניה הדקיקה שלהם, שבזכותה לא הייתי צריך להיסחב עם הספר השמן בכל יום, בנוסף לתיק הכבד שלי; לכל מי שניאות לפטפט איתי, קצרות או ארוכות, והנעים את זמני בהפוגות שבין הסרטים; לאור ועופר על שחלקו איתי את הנטל והכיף הגדול שבשהייה וכתיבת אינסטנט על סרטי הפסטיבל; ותודה גדולה לכל אלפי האנשים שקראו, גלשו והביאו את הבלוג לשיאי כניסות שלא נראו בו מאז ומעולם. להתראות מחר, אני חושב שאנסה לנוח קצת.

תגובות

  1. יועד הגיב:

    משפע הסיקורים של הפסטיבל קבלתי את הרושם שלפחות רוב ההקרנות היו מלאות. אתם מתארים תמונה שונה. השאיפה של פסטיבל צריכה להיות הקרנות מלאות תמיד גם לסרטים לא מוכרים. אפשר לקרוא לזה "אפקט הרולטה", מי שהגיע לראות את בלה טאר ונשאר בלי כרטיס נכנס כבר לסרט אחר שעליו לא שמע. ככה הסוסים הבולטים של הפסטיבל מסדרים חשיפה לסרטים פחות מוכרים. זה יכול להיות הימור משתלם, אבל במקרים רבים אלה סרטים שיש סיבה שלא מגיעים לקהל הרחב כי הנטייה האמנותית בהן באה על חשבון אחידות והקפדה בדברים אחרים.
    42 ש"ח זה מחיר יקר בכל מקרה, והוא בטח לא הגיוני לסרט שהימרנו עליו ולא התכוונו לראות אותו ובדיעבד יצאנו ממנו גם מאוכזבים. גם לא יכול להיות מצב שיגבה מחיר של 42 ש"ח והאולם יהיה חצי ריק. אז יש כמה דברים שאפשר לעשות. הראשון הוא לחלק להצגות פרימיום בנוכחות היוצרים הכוכבים ולהקרנות חשיפה ליוצרים אלמונים. בלה טאר ימשוך מספיק אנשים שישלמו 42 ש"ח ועל קים לונגינוטו או כל אחד פחות ידוע אחר ידרשו פחות כסף. השיטה לא מתאימה לסרטים בתחרות, כי הרי אלה אמורים להיות שווים. "בוקר טוב, אדון פידלמן" התחרה ב"עמק תפארת" על אותן קטגוריות כשלכאורה לכל מהם אותו סיכוי. שיטה אחרת היא לחלק לפי שעות ההקרנה, בפריים טיים ישלמו מחיר מלא ובבקר כדי למלא את ההקרנות המחיר יהיה יותר זול. שיטה נוספת היא למכור כרטיסים מוזלים בדקה התשעים. 10 דקות לפני תחילת ההקרנה נשארו כרטיסים ל"מחוץ לטווח השטן" אז המחיר ירד ויהיה אטרקטיבי יותר בדיוק לאלה שקיוו לראות בכורה נוצצת אחרת ונשארו בלי כרטיס. הבעיה היא שגם ככה בפסטיבלים בארץ הקהל נזכר בהרבה מקרים לקנות ברגע האחרון, נדחק בתור מבולגנים ויש נטייה למערכות המחשבים בפסטיבלים לקרוס (קרה גם כשעבדתי השנה באידפא, זה לא רק בארץ). אפשר להגיד שבעשר הדקות לפני הסרט מכירת הכרטיסים תהיה לא בקופה הראשית אלא רק בקופת המתחם, בירושלים זה יכול לעבוד בבגין נגיד. השיטה הזו בעייתית גם אם הנטייה של הקהל לאחר ולהכנס לסרט אחרי שהתחיל, זה בטח קורה כשמגיעים ליום מסויים ומנסים לדחוס כמה שיותר סרטים.
    עוד דבר שאפשר לעשות אם אין כוונה להציע לסטודנטים ירושלמים או לסטודנטים לקולנוע או לסטודנטים ירושלמים לקולנוע כרטיס פס במחיר רצפה כפי שנהוג בפסטיבלים קטנים בעולם הוא להציע לסטודנטים אירועי טרום פסטיבל עם הסרטים הכי אטריקטיביים של הפסטיבל בהקרנת טרום בכורה. נגיד "הסוס מטורינו" היה יכול להיות מוקרן כמה ימים בהקרנה סגורה רק לסטודנטים מבתי הספר: סם שפיגל, מעלה, מוסררה ובצלאל, ואז להזמין את טאר למפגש שמיועד לאותו קהל ללא הקרת הסרט בזמן הפסטיבל. זה היה מוריד את הלחץ מהאירוע הכי אטרקטיבי של הפסטיבל וגם עושה לפסטיבל עבודה רבה בתחום של יחסי ציבור.

    1. לגבי כמות הקהל באלומות: בסוף השבוע הראשון, כמעט כל הקרנה הייתה על קרובה להיות מלאה (או כל הקרנה בה נכחתי) בסוף השבוע זה הוקרן "סוס מטורינו". מטבע הדברים, במהלך השבוע ההקרנות בבוקר-צהריים היו רחוקות מלהיות מלאות ובשבת האחרונה נרשם פחות עומס בבניין הסינמטק – עם כי היו הרבה "נקודות אדומות" המלמדות על כך שכל הכרטיסים נמכרו ולא רק באלומות הקטנים ביותר. יש לציין כי קיימת הנחה למינויי הסינמטקים ולרוכשים מספר רב של כרטיסים, הנחה שיכולה להוריד את המחיר לעד 31 ש"ח לכרטיס. יש גם מבצע של ישראגרט של 3+3. הבעיה העיקרית היא שהפסטיבל הוא עסק שעולה הרבה כסף וכפי שזוכר מאירועים בשנים האחרונות, לא מזחיר את ההוצאות. אבל הנחה על כרטיסים להקרנות בוקר בימי ראשון עד חמישי חמישי היא צעד מתבקש, או אולי גם הנחה לסטונדטים לקולנוע על הקרנות אלו (ואני אמור להיות בעד כל צורה של הנחה לסטונדטים לקולנוע). אחת מן הבעיות בפסטיבל היא עודף בעלי תגים בחלק מן ההקרנות, מה שגורר בלאגן בכניסה, לכן נתינת כרטיס פס יוכלה להיות בעיה בפסטיבל זה. לגבי הקרנות מוקדמות: זו אפשרות, רק שהבנתי שמקרה של "הסוס מטורינו" העותק היה בארץ לזמן קצוב מאוד.

  2. אור סיגולי הגיב:

    אורון, חוויותי מתוך ההקרנות דווקא היו יותר סבירות, עד הסרט האחרון שראיתי "המודיע", והתקרית לגמרי שוברת את כל מה שסיפרת עד כה-
    באיחור של עשר דקות נכנסו חבורה של כמה צעירים והתיישבו לידי בשורה ה3 של סינמטק 3. תוך רגע, חלץ זה שישב לידי את כפכפיו, הניח אותן על המושב שלפניו והחל לחטט באובססיביות בין אצבעות רגליו באופנים שכבר גרמו לי להסתקרן ממה הוא מצפה למצוא שם. כעבור איזה רבע שעה עברתי מקום וניסיתי לחתוך מזווית הראייה שלי אותו צ'יזר.

    מצטער, הייתי חייב לחלוק, גם בסיכון של לקטוע את הדיון המעניין שיועד מציע פה למעלה.

  3. ליאור הגיב:

    תודה לצוות הבלוג על סיקור הפסטיבל.
    ונשאלת השאלה: למי אתם הייתם מצביעים בתחרות הישראלית?

    1. את רוב סרטי התחרות הישראלית ראיתי לא בפסטיבל אלא בהקרנות לחברי אקדמיה בתל אביב. לכן את "עמק תפארת" "אורחים לרגע" ו"איש ללא סוללרי" לא יצא לי לראות ונראה שדווקאהייתי אוהב אותם. מן הסרטים שכן ראיתי, אהבתי במיוחד את "הנותנת" "השוטר" "בקור טוב, אדון פידלמן" וגם הערכתי את "אחותי היפה" בניגוד לדעה הרווחץ. עם היו מכריחים אותי לבחור, הייתי נותן את פרס הסרט ל"הנותנת" ומחלק את יתר הפרסים בין הסרטים האחרים שציינתי.

    2. אור סיגולי הגיב:

      לגמרי ״השוטר״.
      אבל הייתי משתדל ש״עמק תפארת״ יצא גם הוא עם משהו…

  4. Yaniv Eidelstein הגיב:

    אור – אין מצב שלא תפרט לגבי סצינות הסקס. ברצינות אבל.

    1. על אחריותך:

      1. הנותנת: ישי גולן והגר בן-אשר, שני חבר'ה אטראקטיביים רוב הזמן, בסצינה שנותנת (לא משחק מילים מכוון) הרבה יותר אינפורמציה ממה שזה מחטופים וזו מרביעיית רן – או כל אדם אחר, לצורך העניין – אמורה לתת.

      2. שדה שחור: הנזירה שחשבנו שהיא נזירה אבל אז התברר שהיא בחור? אז הוא/היא מקבל/ת את החוויה האנאלית של חייו/ה על ידי עריק עותמאני (שנראה לא רע, למען האמת).

      3. אחותי היפה: משה איבגי בבית בושת גרוזיני.

      4. מחוץ לטווח השטן: האיש עם השיניים המוזרות בעולם + טיילנית עם בתי שחי עמוסים במיוחד + אנחות לא פרופורציונליות + הקצפה מאסיבית מהפה.

      אתה בקשת.

      1. Yaniv Eidelstein הגיב:

        היי, כל עוד אתה ראית את זה במקומי… :^)

  5. יערה הגיב:

    סיכום פסטיבל קצר:
    32 סרטים (בהם צפיתי מראשיתם ועד סופם)
    2 יצירות מופת – הסוס והאנטוליה
    2 החמצות שמדגדגות לי כבר להשלים ברגע שאתאושש מהאובר דוז הקולנועי – "בלדה טריסטה", "הרג הכרחי"
    הסרט נטול הבאז הכי מפתיע בפסטיבל – "חיי דג", צ'יליאני מקסים ועצוב על שאריות אהבה ואיך הן מבלבלות אותנו
    הסרט שיצאתי ממנו באמצע הכי מהר – "אשליית מסך"
    הסרט שהכי רציתי לצאת ממנו באמצע ולא היה לי נעים – "השוטר"
    הכי נהניתי – "טבלואיד" ו"המראה" המקסים של ג'אפר פנהי
    לא יאמן – הקרנת dvd של מקבץ סרטים קצרים (ולא חדשים במיוחד) של פיקסאר. wtf?
    חוויה מטלטלת – יום מרוכז של סרטים דוקומנטריים פוליטיים שעוסקים ביחסים בין ישראלים ופלסטינים, בכיבוש, בסכסוך , במלחמה ובאיך אנחנו רואים את האחר. כולם מעניינים, כולם טובים, כולם גרמו לי לייבב בשקט בכיסא שלי.
    מסקנה עיקרית מהפסטיבל – הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי. "שלטון החוק", "מותרות", "הדירה", "שו קוסתאק פרק א", "בני דודים לנשק", "שפה אחת ודברים אחדים", "פילים בשלג", "סוסיא" – הם הסרטים שעשו לי את הפסטיבל.

השאר תגובה