• הרוכב
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

פסטיבל ירושלים 2011: היום השלישי

11 ביולי 2011 מאת אורון שמיר

כן, אני יודע, היום כבר היום הרביעי של הפסטיבל. עדיין לא איבדתי את הקשר עם המציאות והזמן. נראה לי. בכל מקרה, העניין הוא שיום האתמול שלי אמנם רק החל בשעות אחר-הצהריים, אבל מצאתי את עצמי רץ מסרט לסרט, לעיתים חסר נשימה, מגיע, קורס אל תוך המושב שלי וצולל פנימה אל ההרפתקה הקולנועית הבאה. את היום סיימתי על ארבע, בשתיים-עשרה, עם דדליין דוחק של עכבר העיר אונליין (לא כי הם כאלה רודנים, אלא מפני שאני לא יודע לתכנן את הזמן שלי). כך שלא התאפשר לי לעדכן את הבלוג. אבל גם בלעדיי נשבר אתמול שוב שיא הכניסות השנתי, אז תודה לכם ותודה לפסטיבל. על מעללי האתמול שלי, שכוללים שני סרטים מחו"ל וצמד ישראלי, תוכלו לקרוא מיד לאחר הקפיצה. מלבד זאת, היום (יום ב') אני בחופש מהפסטיבל, אז זה כנראה יהיה הפוסט היחיד שלי להיום. על אתמול. טוב, הבנתם את הנקודה.

מסתבר שאם מגיעים אל הסרט הפותח של היום כמעט-באיחור, הריצות אחרי זנבו של לוח הזמנים לא מפסיקות עד לסופו. אבל קולנוע לב סמדר והסרט "טומבוי" קיבלו אותי יפה ואני התמסרתי ברגע. מעשה בילדה בת 10, בשם לור (התגלית ההורסת זואי אראן). היא בדיוק עברה עם משפחתה לדירה חדשה, מחוץ לעיר האורות וקרוב לטבע. התא המשפחתי כולל אבא שבעיקר עובד (מתיו דמי), אמא שבעיקר בהריון (סופי קטאני) ואחות קטנטנה פיקחית ושובבה (מאלון לבנה, הילדה הכי מהממת שתראו השנה בקולנוע). לור מרגישה יותר בנוח בגופיה גברית ומכנסים קצרים מאשר בשמלה. גם התספורת הקצרה שלה מוכיחה שכותרת הסרט תואמת את הגיבורה שלו. אלא שהיא פוצחת במשחק מסוכן, כאשר היא ממציאה לעצמה זהות זכרית בשם מיקאל ומתחילה להתחבר עם ילדי השכונה בתור בן. לשחק כדורגל עם הבנים זה נחמד, אבל מה שהכי מעניין את לור/מיקאל היא ילדה בשם ליסה (ז'אן דיסון, מעין שרלוט גינסבורג בימי ילדותה).

ממש כמו סרטה הקודם של הבמאית סלין סיאמה, "חבצלות מים", גם הנוכחי נסוב סיבוב העיסוק בגילוי הזהות המינית והתפתחותה אצל נערות צעירות. אלא שהפעם, מה שמגלה הגיבורה שלה אינו תואם את הציפיות של העולם ממנה ומתנגש עם העובדה שמבחינת הגדרה היא בת ולא בן. הסרט מצליח לטשטש לחלוטין את זהותה המגדרית של לור/מיקאל, עד כדי כך שבתור צופה היה לי קשה להכריע בסוגיה. למעשה, התחושה עימה יצאתי מן הסרט היא שאין זה משנה. כל העניין הזה של מגדר תופס חלק חשוב מדי בחיים ואולי אפילו מקובע מדי ולא התקדם מספיק מהר יחד עם הזמנים. שכן אם ילדה כה מקסימה ומחוברת לעצמה כמו זו המוצגת בסרט רוצה להיות ילד, זה פשוט לא משנה שהיא משתינה בישיבה. אם זאת, נדמה כי המוח האנושי מורגל עדיין בחשיבה של זכר/נקבה, מה שיוצר את רוב הדרמה והקונפליקטים בסרט. הילדים שלוהקו מקסימים אחד אחד (ואחת אחת) ובעזרת הבימוי העדין והלא-שופט של סיאמה מתקבל סרט רגיש, רוגש ומרגש. ואף מעורר מחשבה.

אחרי הפסקה קצרצרה נשארתי בסמדר לכבוד דרמת התבגרות נוספת, אך שונה בכמעט כל אספקט שהוא. ככה זה כשאתה משבדיה, כנראה. הקולנוע הסקנדינבי לא איכזב אותי בעבר, ו-"משחק" של הבמאי רובן אוסטלונד המשיך את הרצף. למרות שבהחלט היו רגעים במהלך הצפייה שחשתי כי אני מתפגר לאיטי, בגלל המבנה הלא נגמר של המעשיה המוזרה הזו.

זה מתחיל עם חבורת ילדים שחורי-עור השודדת במניפולטיביות צמד ילדים לבנים, באמצע קניון הומה אדם. החבורה חוזרת על הטריק עם שלושה ילדים נוספים, אבל הפעם ישנה הסלמה במצב, המתפתח לכדי סיטואציה של שבי, כאשר הילדים-החוטפים מוליכים את קורבנותיהם הצעירים מן המרחב העירוני אל יער שומם. בין לבין, ישנו סיפור על עגלת תינוק שנשכחה ברכבת ולאט לאט אך בטפטוף מתגבר שהופך לזרם קולח, הסוריאליזם השבדי המפורסם זולג פנימה אל תוך הסרט ומאיים לסחוף אותו כליל.

אוסטלונד משתמש בטכניקה ידועה של "הרדם את צופיך ואז המם אותם", אך לא בדרך המקובלת. נהוג שההרדמה נמשכת כל הסרט ואז מגיע האגרוף לבטן. אבל אוסטלונד פשוט חוזר על הטריק כמה וכמה פעמים, במהלך 118 דקות. התוצאה, לעניות דעתי (יש גם את דעתו של עופר אם תרצו), היא קודם כל משל יעיל על השעמום הקיומי בקרב הנוער של התקופה. קצת מצער שכדי להעביר תחושה של שעמום וחוסר מעש אין ברירה אלא לשעמם את הקהל, אבל הצופה הסבלני בהחלט בא על שכרו. הסרט אף מצליח להעביר את חוסר ההגינות הבסיסי שמנהל את העולם, בו ילדים שזה עתה עברו טראומת שוד וחטיפה יכולים להינזף על-ידי הכרטיסן ברכבת על כך ש"רימו" ונסעו בה ללא אישור. והרי לעיתים כך מצטייר העולם דרך עיניו של ילד צעיר בשנים. כאשר המבוגרים נכנסים לתמונה, מתלווה אליהם היחס של אירופה למהגרים ומעלה שאלות קשות הנוגעות למוסר ו-"אפליה מתקנת". בסופו של דבר, די קשה ומאוד מדכא להיות בן-אדם. לפחות בשבדיה.

אני מקווה שהטפטוף הבלתי פוסק מתקרת בית הקולנוע של סמדר לא הפריע אלא רק העצים את החוויה עבור על מי שנשאר באולם אחריי, כדי לראות את הסרט החדש של וורנר הרצוג, "מערת החלומות הנשכחים". משהו אקסטרה אפילו מעבר לתלת מימד, מעין סאונד ואווירה קבועים של מערת נטיפים אמיתית. וזאת בכלל בדיחה של עופר, אבל הייתי חייב לגנוב אותה.

להרצוג החדש לא נשארתי משום ששמתי פעמיי אל הסימנטק ואל המשך התחרות הישראלית. הצמד שחיכה לי נראה כתעתיק של קודמו – מלודרמה עם אוריינטציה מזרחית בפתיחה ואחריה סרט אמנותי להדהים.

"רסיסי אהבה" של ניסים נוטריקה הזכיר בנושאים ובהשתלשלות העניינים שבו לא פעם את "אחותי היפה". זאת למרות שהוא מתרחש בי-ם של שנות השישים, בעוד "אחותי" מרבה להצטלם בים ומרחף מעל הזמן. נוטריקה הגדיר את הסרט כסיפור משפחתי ואישי, ואף בחר לפתוח אותו עם מה שנדמה כתמונות ארכיון של משפחתו שלו. גם כאן משחקת ריימונד אמסלם, הפעם בתפקיד הראשי כמלכה, אם לארבעה ורעיה מסורה לבעלה (יחזקאל לזרוב). למרות שהוא שוכב עם כל מה שמענטז, מהמר, שותה, מפזר כספים שאין לו ונוטה לפרצי אלימות מזוויעים. אבל מלכה אוהבת אותו ומשכנעת את עצמה שהיא קורבן של אהבה. כן, שוב הרחמים העצמיים, האמונות התפלות והגיבורה שהיא פשוט אשה מוכה, אשר צריכה להשכין שלום בנפשה שלה אך מוציאה את תסכוליה על סביבתה תוך שהיא מתפלאת על מר גורלה. איתו היא דווקא משלימה, כמובן.

בכל הנוגע לפן הטכני, יהיה זה לא הוגן להשוות בין "אחותי" לסרט הנ"ל. ניתן לומר כי הוא אינו עשוי בסטנדרטים אליהם הרגיל אותנו הקולנוע הישראלי של השנים האחרונות. מצד שני, להט העשייה של הבמאי/תסריטאי להנציח את סיפורה של משפחתו, הוא שהוביל כנראה ליצירת הסרט הזה. התשוקה הזו ניכרת היטב בתוצר הסופי. בתור מישהו שבמקרה שוחח עם נוטריקה בשלבים שבהם עדיין לא זכה לתמיכת קרן הקולנוע הישראלי והמפיקים משה וליאון אדרי, נראה היה שבוער בו לעשות את הסרט הזה ויהי מה. אז טוב שעשה ונאחל לו שימצא את הקהל שלו.

את החצי הראשון של התחרות הישראלית העלילתית התמזל מזלי לסגור עם "עמק תפארת", סרטה של הדר פרידליך. זהו סרט הארט-האוס הישראלי השני בפסטיבל וכנראה הנשי שבהם. מלבד פרידליך שכתבה, ביימה וערכה יחד עם נלי קטייר, אפילו על הצילום הופקדה אשה (לא ברור למה אבל זהו מקצוע גברי די מובהק), טליה גלאון שמה. כמובן שגם הדמות הראשית היא אשה, אבל לא סתם אשה. זוהי חנה מנדלסון (בתיה בר, הליהוק הכי מדוייק שראיתי השנה), חברת קיבוץ בלב ובנפש וזקנה חסרת מנוח. כולם סביבה רק מחכים שתפרוש, שתנוח, שתעשה דברים של זקנים. אבל חנה, בעשור השמיני לחייה, פשוט לא מסוגלת להפסיק לעבוד – בחקלאות, במכבסה, בכל מקום שרק מאפשרים לה. קצת קשה לראות בגלל הליכתה האיטית, אבל מדובר בפצצת אנרגיה היפראקטיבית. הדבר היחידי שחנה לא מוכנה לעשות, מלבד לישון, הוא להצטלם לארכיון הקיבוץ, המנציח את מייסדיו וחבריו הותיקים. היא עדיין לא בשלה להפוך מאדם לקלטת, מיצור חי ונושם לזיכרון מצולם שניעור לחיים רק כאשר פוקדים עליו. זאת למרות שהקיבוץ היקר שלה מצוי בתהליכי הפרטה מתקדמים ושינויים גדולים ניצבים בפתח.

מבחינת סגנון קולנועי, מרבה הבמאית להשתמש בלונג-שוטים, תוך שהיא מציבה את הגיבורה שלה בעולם המוכר לה והמתבהר אט-אט (אט) לנו הצופים. כך מתגלה שהרבה מאוד עצים גדלו עקומים בקיבוץ הזה, המסמל בעצם איזה מין קיבוץ-על באמצעות ירוק העד שלו. בכלל, הכמות והאיכות של הגוון הירוק בסרט הזה מיד עושה טוב על הלב ומעלה את השאלה – איך זה שהקיבוץ כרעיון קמל ונובל בזמן שכל הצמחים בו גדלים פרא וזקוקים לגיזום? מוטיב "אדם וטבע" ממשיך ומלבלב בערוגות המטופחות בקפידה של הסרט ומגיע עד לשמו של בית הקשיש של הקיבוץ. "בית שורשים" הם קוראים לו, כי הרי מה הם אותם חברי קיבוץ באים בימים, אם לא השורשים שהזינו את העץ המפואר הזה בעבר, וכעת בעיקר מסתכלים עליהם כעל קבורים מתחת לאדמה. הכל מתחוור עוד לפני שבכלל הכרנו או נקשרנו אל הדמויות, וזוהי נקודת החוסן המרכזית של הסרט חסר החוליות החלשות הזה.

ההתוודעות ההדרגתית והעדינה אל אורח חייה הקבוע של חנה מחד ואל תהליך ההתפוררות של הקיבוץ ושל כל חבריו הישישים מאידך, מציגה אותה כסלע איתן העומד במקומו בזמן מפולת הרסנית. התהליך שאותו היא עוברת, מקביל לסוג של התבגרות ולא קיים תהליך קולנועי מזה. מה גם שהזיקנה מזמן לא נראתה כל-כך מפוארת וחסרת תכלית בעת ובעונה אחת, כמו בסרטה הנוגע ללב והנוגע בנשגבות של פרידליך. תענוג קולנועי של ממש ונכון לכרגע גם הפייבוריט שלי בתחרות.

השאר תגובה