זאת שערוריה? (על פתיחת פסטיבל קולנוע דרום ומאוכזבי "עץ החיים")

בניגוד לקולנוע הישראלי המשתפר בהתמדה מבחינה סגנונית, בשערוריות תקשורתיות הוא עדיין נותר הרבה מאחור, ביחס לשאר העולם. זה לא שאני חובב סקנדלים, או אפילו רכילות. רק השבוע גיליתי שאיזה שחקן או במאי הוליוודי הוא בכלל בעלה של איזו שחקנית או תסריטאית או… אתם רואים, כבר הספקתי לשכוח הכל. אבל אם כבר סוערת לרגע התקשורת המקומית בעניינים "מרעישים" שקשורים לקולנוע רק בעקיפין, אז שיעשו את זה כמו שצריך. שתי דוגמאות מבית הספר של "איך לא לעורר פולמוס אמיתי", פקדו אותנו בתחילת שבוע טרי זה.

הראשונה התרחשה בטקס הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום. כבוד שרת החינוך והתרבות, הגברת לימור לבנת, בחרה להשמיץ את סרט הפתיחה של הפסטיבל, "עדות" של הבמאי שלומי אלקבץ ("שבעה"). היא תקפה את החד-צדדיות בה מוצג הסכסוך הישראלי-פלסטיני בסרט שטרם ראתה, תמהה לגביי אי היכללותם של ילדי שדרות המופצצת (בסרט שעוסק ביהודה ושומרון), החמיאה ל"הערת שוליים" שסוגר את הפסטיבל ואז נטשה את האירוע מבלי לצפות ביצירה "מעוררת המחלוקת" עליה הביעה דעה נחרצת. בערב הבכורה של הסרט, אגב. הקהל לא נשאר חייב ושרק בוז, ראש עיריית שדרות, מר דוד בוסקילה, ביקש מהקהל לכבד את השרה והפסטיבל זכה לכיסוי תקשורתי שממנו לא נהנה שנים, אולי אף פעם.

אך עוד לפני דברי השרה, קמו ראשוני המחרימים והזועקים שזכו אף הם לאייטם בחדשות. אני מדבר על ראש עיריית שדרות לשעבר, מר אלי מויאל, וחבר הכנסת הנכבד ישראל אלדר. גם בעיניהם לא מצא חן שסרט המציג שחקנים ישראלים המגוללים מונולוג על פלסטינים שעברו התעללות בידי חיילי צה"ל, פותח את הפסטיבל. גם הם, כמובן, לא ראו דקה מהסרט, אלה רק קראו תקציר. אני בטוח בכך מפני שמדובר בהקרנת בכורה. למה הדבר דומה? ליאיר לפיד שביקש להוקיע את "אודם" של יהונתן סגל, מפני שהתסריט שלו משווה בין הכיבוש לשואה. אנחנו רחוקים כפסע מהשלב בו אנשים ייעצרו ויכלאו על הבעת רעיון לסרט חתרני או ביקורתי. אחר-כך יגיע תורה של משטרת המחשבות. אבל זה לא האישיו כאן.

אם האנשים המכובדים שלעיל היו בקיאים בחשבון בסיסי, הם היו עושים אחד ועוד אחד ומבינים "איך זה יכול להיות" שסרטו של אלקבץ נבחר לפתוח את הפסטיבל. זה די פשוט, האמת – שלומי אלקבץ מלמד במכללת ספיר, שזהו פסטיבל הבית שלה. זה הכל. למה הוא בחר לעשות את הסרט שעשה, זה כבר עניין שלו, ואפשר לשאול אותו על כך לפני שצולבים או מחריבים לו את החגיגה וההתרגשות של הצגת סרט בבכורה מתוקשרת. אבל למה הפסטיבל בחר בסרט, זה ברור מאליו. ממש כמו שאותו פסטיבל מציג את סרט התעודה "מטאדור המלחמה", עליו חתומים אבנר פיינגלרנט (מנהל הפסטיבל) ומכבית אברמזון (גם היא מלמדת בספיר). או שאותו פסטיבל בוחר למשבצת הישראלית-עצמאית שלו, סרט של תלמידיו של אחד השופטים בועדת הקבלה (יובל מנדלסון ונדב הולנדר, יוצרי "חתולים על סירת פדלים", למדו אצל אבי נשר בסם שפיגל). ושלא יובן כאן לא נכון – אין לי שום בעיה עם התופעה. להיפך – אני חושב שכך נהוג וכך צריך להיות נהוג. למה שמכללת ספיר לא תדאג לקדם את האינטרסים של עצמה ולהציג בפסטיבל הבית שלה סרטים מביתה?

(אגב, את "חתולים על סירת פדלים" פספסתי אתמול, לצערי הרב. אני מת לראות את הסרט הזה כבר! מישהו היה ורוצה להשוויץ? אבל בלי ספויילרים)

אבל על מי אני עובד. החשבון הפשוט שהוצג לעיל לא ייעשה על-ידי טוקבקיסטים שמתעקשים לדבר על פוליטיקה כשאני מדבר על קולנוע, או על ידי הפוליטיקאים שהוזכרו. בטח לא במדינה שבה אנשים מבקשים ש"יזהירו" אותם מפני סרטים (וזוהי ה"שערוריה" השניה של תחילת השבוע, שמימדיה קטנים בהרבה). אני שומע תגובות קיצוניות למדי על "עץ החיים", מאנשים שנכחו בהקרנות שהתרוקנו, או כללו צופים משועממים בקול רם. אבל הטוקבק הבא ניצח את כולם. כך כותבת "בורגנית" בפוסט באתר סינמסקופ המכיל ביקורת על הסרט. הדגשתי את הדברים שאגיב עליהם:

"חברים,
אולמות הקולנוע מכוונים לקהל הרחב, בשביל סרטים כגון עץ החיים קיים הסינמטק.
בהקרנה שאני נכחתי בה אתמול האולם היה מלא, ולאחר פחות מחצי סרט חצי אולם התרוקן.
חבל שלא מזהירים באיזהשהיא צורה מהסרט הזה – שאי אפשר לקרוא לו סרט על פי אמות המידה המקובלים. מדובר במצגת Power point ערוכה היטב ללא עלילה ברורה, אולי תפילה דתית תהלום יותר.
אני ממליצה בחום לכל הבורגנים שהתפעלו מהשחקנים ברשימה והפרסים שהסרט גרף, התצלומים בסרט מדהימים, אך מעבר לכך, לא ניתן לקרוא לזה סרט.
ממליצה בחום על כל סרט אחר."

מדהים! איך אף אחד לא חשב על זה קודם? למה בבתי הקולנוע לא מזהירים אותי מפני סרטים שייתכן ולא יקלעו לטעמי? המודל הנוכחי מגוחך – אתה נכנס לסרט, משלם כסף, ולא יודע אם תאהב אותו או לא. איזה מן אבסורד זה? אני ממליץ על הקמת ועדה שתבחר לכל אדם ואדם במדינת ישראל את הסרטים המתאימים לו ותמליץ/תזהיר אותו מפני אלה שאינם. או לחילופין, על ועדה שתקבע קריטריונים ברורים בהם מחוייב כל סרט קולנוע לעמוד. יש לי אפילו מועמדת מצויינת לראשות ועדה כזו. מי בעד?