• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

"אומץ אמיתי", ניתוח

3 באפריל 2011 מאת עופר ליברגל

נתחיל בהערה: הטקסט שלפניכם הוא ניתוח מקיף ומפורט לסרטם של האחים ג'ואל ואיתן כהן "אומץ אמיתי" ("True Grit"), המבוסס על ספרו של צ'רלס פורטיס, אשר עובד בשנות השישים למערבון בבימויו של הנרי הת'אוויי, כולם תחת אותו השם. מאמר זה, העורך השוואה בין שלוש היצירות, התפרסם בשני טקסטים נפרדים, ראשוני ומפורט, בבלוג של עופר "זה לא מקגאפין". הוא הולחם לניתוח אחד שלם ומובא כאן ב"סריטה" במלואו, לנוחיותכם. עד כאן אורון, מעכשיו הכל עופר (אם תרצו לקרוא את דעתי על הסרט, סורו אל הסקירה שלו).

הטענה העיקרית שנשמעת כלפי הסרט "אומץ אמיתי" היא שהוא לא ממש סרט של האחים כהן. קודם כל, בהנחה שהוא עדיין סרט טוב (בעיניי הוא סרט מצוין), אני לא מבין למה זו בעיה גדולה. יוצרים רבים משתנים לאורך הקריירה וזליגה לעבר המיינסטרים אינה בהכרח ירידה ברמה – לפעמים היא דווקא שיפור ניכר, כפי שקרה לדעתי במקרים של מיכאל הנקה ופדרו אלמודובר.

אבל אני לא בטוח שזה מה שקרה לאחים כהן. נכון, היצירה שלהם בעשור האחרון עברה סוג מסוים של עידון והתבגרות, אבל הם נותרו יוצרים מקוריים וממזרים לא קטנים, גם כאשר הם מעבדים בצורה מפורשת יצירה של מישהו אחר. יש לזכור כי גם התסריטים המקוריים שלהם התבססו על יצירות קודמות ועל קונבנציות של ספרות וקולנוע הרבה יותר משהציעו סיפור מקורי.

אומץ אמיתי מכיל הברקות תסריט שהם נטו האחים כהן – המינון שלהן אמנם קטן יחסית, אך הוא מרומם את הסרט והופך אותו לאחד הסרטים המהנים ביותר של השנים האחרונות, ללא מחיר של בניית דמויות מורכבת ועם נרטיב חתרני מכפי שנדמה. הסיום המרגש הוא דוגמה להתבגרות של האחים כהן – עכשיו הם כבר לא רק משתעשעים בארגז החול שלהם (בצורה מבריקה), הם גם מנסים לרגש ולספר סיפור בעל ממדים מיתולוגיים, שנוגע בקהל וגם אומר משהו על החברה שבה הם פועלים.

זה לא מערבון מודרני, או מטא-מערבון כפי שניתן לצפות. זה מערבון שנדמה כמערבון קלאסי והמסרים החתרניים שלו נגד הז'אנר כמעט אינם מורגשים. אבל הם שם (הרחבה בהמשך). בניגוד לסרטים קודמים של האחים כהן, הם לא מקצינים את הקונבנציות של הז'אנר – בין השאר משום שלא ממש צריך לעשות זאת. המערבון הוא ז'אנר מוקצן מראשיתו: "צורה בחיפוש אחר תוכן", כפי שכתב אנדרה באזן בשנות החמישים. ו"צורה בחיפוש אחר תוכן" זו הגדרה לא רעה לקולנוע של האחים כהן. זה לא סרט שמיועד רק לחובבי מערבונים/האחים כהן. הסיפור נותר במרכז הסרט. וכשם שמדובר בסיפור על נקמה, זה סיפור על התבגרות ועל יחסים בין אנשים. האלמנטים המצויינים בכל סרט של האחים כהן תקפים גם כאן – דיאלוגים מבריקים, שימוש נהדר במוזיקה (של קרטר בורוול, שותף קבוע ליצירה של האחים) שלא כופה עצמה על הסרט, משחק משובח – של היילי סטיינפלד בתור הילדה המחוללת את הסיפור (הבחירה לעבוד עם ילדה לא מנוסה, בניגוד לבחירה של הת'אוויי, מוכיחה את עצמה), של ג'ף ברידג'ס במבטא בלתי מובן אך מקסים, של מאט דיימון שמעניק אישיות לדמות הכי פחות מפותחת בסיפור (בכל הגרסאות שלו), ושל ג'וש ברולין ובארי פפר, שאין להם הרבה זמן מסך אך הם נותנים הופעה אמינה ומבריקה. ומעל לכל – הצילום. רק בגללו חובה לראות את הסרט על מסך גדול. הנה טעימה קטנה ומוקטנת –

מכאן ואילך הניתוח שאבצע יהיה עמוס בספוילרים, לכן כל המעוניין להיות מפותע מן הסיפור (שמתח והפתעה אינם היבטים חשובים בו) ולא מכיר אותו עדיין צריך לדחות קריאה שלו עד לאחר הקריאה/צפייה. בכל אופן, הניתוח יוצא מנקודת המוצא כי הקורא מכיר לפחות אחת מן הגרסאות לסיפור (הספר המקורי, העיבוד הקולנועי הראשון או זה החדש של הכהנים). מטבע הדברים, ברוב המקרים ההיכרות היא עם סרטם של האחים כהן.

ספרו של פורטיס מסופר כולו מנקודת מבטה של מאטי רוס, אשר בהיותה בת 14 יצאה לנקום את מותו של אביה. מסע הנקמה התרחש באיזור אשר הוכרז כטריטוריה אינדיאנית ולמעשה הכיל מעט מאוד חוק, סדר או שלטון. הספר למעשה פועל במקביל בצורה שווה בשלושה ז'אנרים ספרותיים (וקולנועיים) מוכרים ומובהקים: מערבון, סיפור התבגרות/חניכה ומסע נקמה. הספר מפגין מודעות לכללי הז'אנרים השונים ולא שובר אותם, אך כן מערער בדרכו על היעילות של מסע הנקמה (במקרה זה, בהתאם לרוב היצירות בז'אנר), הפשעים אשר בוצעו במהלך הכיבוש האמריקאי של השממה והפער הקטן בין הגיבורים לנבלים באותם ימים. עבורי, המשחק הז'אנרי המעניין ביותר נמצא בצורה המורכבת בה היצירה דנה ביעילות תהליך ההתבגרות/חניכה אשר עברה הגיבורה.

מפתה לקרוא את מאטי רוס כנציגה של פמיניזם – היא עומדת על שלה, יוצאת לבדה לטריטוריה מסוכנת ובסוף משיגה את המטרה שלה. בדרך היא לומדת כיצד להתנהג עם "אומץ אמיתי", אבל מאבדת משהו מן הנעורים שלה ומן הנשיות שלה (ברמה הסמלית, הדבר בה לידי ביטוי באיבוד ידה). על פניו, טענה פמיניסטית שניתן להעלות כנגד הספר היא שהמחיר של הקשיחות הנשית היא הפיכתה של מאטי לרווקה זקנה – אם אישה מתנהגת כמו גבר היא חדלה להיות אישה. אלא שהספר (כמו גם הסרט של האחים כהן) מציג תמונה מורכבת יותר: מאטי עברה מסע שבו קיבלה השפעה דרמטית על האישיות שלה לא רק נוכח מקרי האלימות להם הייתה עדה או בהם הייתה מוערבת, אלא גם מפני שהיא סימנה לעצמה מודלים בעייתים לחיקוי.

סצנת מפתח, המופיעה בכל הגרסאות, היא זו בה השריף אליו פונה הנערה לעזרה סוקר בפניה את המועמדים שלו לתואר "המרשל המתאים ביותר" לביצוע המרדף אותו היא מבקשת לערוך. הוא מתחיל בהצעת הגשש הכי טוב ומסיים בהמלצה על מרשל שהוא "הטוב ביותר" כי הוא ההגון ביותר – תמיד תופס את האיש, אם גם תמיד מביא אותו חי, כי לכל אחד יש זכות למשפט הוגן (יש לציין כי בעיירה בה פועל השריף מכהן שופט הנוטה לתת גזר דין מוות בתדירות גבוהה מאוד). אך מאטי בוחרת ברוסטר קוגברן, המוזכר בכדרך אגב בין דוגמאות שונות ועליו נאמר רק כי הוא האכזרי ביותר. מאטי מסיקה מכך כי אכזריות זו מצביעה על כך שהוא זה שניחן ב"אומץ אמיתי".

רוסטר קוגברן של ג'ף ברידג'ס (הרטייה על עין ימין)

בנקודה זו אני נדרש למילה "Grit" המופיעה בשם היצירות. "אומץ" הוא תרגום מדויק ככל הניתן של המילה לעברית, אך מדובר במילה אשר לא ניתן לתרגמה בצורה שלמה. זאת מכיוו שמילה זו אינה מבטאת עוז לב בלבד, אלא גם סוג של קשיחות וחספוס, שייתכן ויש בו לפעמים גם מימד של חספוס יתר. מאטי רוס שואפת לסוג כזה של חספוס וכשהיא מוצאת אותו (ואז מפקפקת בקיומו, רק על מנת לאשר את קיומו בסופו של דבר) בדמותו של רוסטר קוגברן, הוא הופך למודל לחיקוי עבורה. אלא שמבין עמודי הספר נרמז כי מדובר במודל לחיקוי שהוא בעייתי מאוד, אשר יצירת קשר אליו יכבול אותה ויהפוך אותה למעשה לאישה אשר אינה יכולה לתקשר עם החברה. מאטי יוצאת למסע עבור הכבוד של אביה, אך למעשה מאבדת את הערכים אותם ספגה ממנו (שנרמז שהם ערכים של נתינת אמון לזולת, מסחר הגון ועזרה לכל דורש) לטובת החספוס והאכזריות של רוסטר קוגברן. לצורך כך נשתמש בסיום של הספר ושל הגרסא של האחים כהן, המראה לא רק את מאטי כבתולה זקנה, אלא גם את ההתעקשות שלה לקבור את רוסטר בחלקה המשפחתית שלה, מבלי כל סימן של רצון לכך מצידו. ניתן לפרש את רוסטר כתחליף לקשר רומנטי, אך אפילו מבט שטחי יחסית ביצירה יחשוף כי הוא תחליף אב. בסרטו של התאווי, הדבר נאמר בצורה ברורה אף יותר: מאטי, מיד לאחר ההאירועים שבלב הסרט, מציעה לקוגברן להיקבר בחלקה המשפחתית לצדה השמאלי, כאשר לצידה הימני ינוח אביה. קוגברן מקבל את ההצעה בשמחה.

בנקודה זו, ברצוני להעלות את הכלי הספרותי הבולט ביותר בו משתמש פורטיס, שימוש במספרת לא מהימנה. זהו כלי נפוץ מאוד בספרות שקשה מאוד להעביר לקולנוע מבלי שהוא ישתלט על היצירה. זאת מפני שבקולנוע לא די בחוסר מהימנות בטקסט המסופר (הווייס-אובר או הקריינות), יש צורך גם בתמונה, אשר גם עליה לשקף את חוסר המהימנות (דבר שקשה לעשות בצורה ריאליסטית), או לחילופין לסתור את הנאמר, דבר אשר יפחית מן המאמץ הפרשני הנדרש מצדו של הקורא.

ברומן של פורטיס, מאטי מספרת את הסיפור מפרספקטיבה מעוותת של שנים רבות אחרי האירועים, תוך רצון להגן על פעילותה ולהקנות לה אמינות ומימד אשר אינו משקף אישיות יוצאת דופן, אלא את נסיבות התקופה. בנוסף, מדובר במספרת אשר לא זכתה לחינוך שלם והיא מחזיקה בדעות קדומות כלפי גזעים ולהבדיל כלפי דמויות היסטוריות, אשר אינן בהכרח (או שהן בהכרח לא) דעותיו של הסופר. על הקורא מוטלת מלאכת השלמת הפערים כמו גם איתור הפעמים בהם העדויות של מאטי אינן סבירות. ערכי התקופה בה מספרת מאטי את סיפורה (ראשית המאה העשרים) שונים מאוד מערכי התקופה בה פירסם פורטיס את ספרו. היחס לחלק מן האירועים ההיסטורים אותם מעלה מאטי השתנה גם הוא לאורך השנים והסופר משחק על פערים אלו. מובן כי לא כל הקוראים יעמדו על כל הפערים. סיפור העלילה של פורטיס מספיק סוחף על מנת לייצר עניין גם בקרב אלו אשר לא יעלו על כל, או על רוב, הרבדים. אותו הדבר אמור גם לגבי הסרטים.

ג'ון וויין כרוסטר קוגברן (הרטייה על עינו השמאלית)

בסרטו של הת'אוויי אין זכר להיותה של מאטי המספרת. למעשה, מן הרגע שג'ון וויין ביקש לגלם את תפקיד רוסטר קוגברן, הסרט הפך, באופן בלתי נמנע, לסרט אודות ג'ון וויין. כפי שהיו כל הסרטים בהם כיכב וויין החל משנות החמישים. בשנים אלו וויין היה כוכב הקולנוע הגדול בעולם בין היתר משום שהסרטים שבחר תמיד התעסקו בדימוי שלו ולא פעם תקפו אותו והצביעו על צדדים בעייתים באישיות הקולנועית שהוא מעביר. המאמץ לפירוש של רבדים מעבר לעלילה השטחית מוכרז עם כן בדמותו של וויין ומכוון בעיקר לקהל המכיר אותו מסרטים קודמים.

יותר מכל, וויין היה אב חלופי בסרטיו. לכן, "אומץ אמיתי" התאים לו ככפפה ליד. הדימוי שלו רוכב כל הלילה על מנת להציל את מאטי, עד כדי לקיחתה על זרועותיו לאחר מות הסוס, הוא אחד מן הרגעים המגדירים את וויין כאב נחוש ומטפל בצורה המזוקקת ביותר. הת'אוויי היה נאמן יותר מהאחים כהן להתרחשויות כפי שהן מוצגות בספר (מה שלא אומר כי הוא היה נאמן יותר לספר). לכן בחצי שעה הראשונה קוגברן נותר דמות משנית, אך בכל סצנה בה הוא מפיע הוא משתלט על הסרט ודמותה של מאטי הופכת להיות מאין השתקפות לדמותו של וויין.

בגלל שלתפקיד מאטי ליהק הת'אוויי את קים דרבי, שהייתה בת 20 בעת הצילומים, כמו גם בגלל שהבמאי ניסה להעניק לה מראה גברי, חוסר השייכות של דמותה לסביבה צומצם. דבר זה איפשר לסרט להתמקד בצדדים האפלים באישיותו של וויין, עד אשר בסיום הוא זוכה בגאולה ואפילו בסוג של משפחה (אותה הוא נוטש, כדרכו, לפחות עד למוות). מכיוון שהסרט יצא בעידן בו המערבונים התעסקו בדמויות פחות ערכיות מאשר וויין, אשר מבטאות יותר בגלוי את הדחף לאלימות, יש בסרט גם חזרה לדמותו של וויין כמי שמייצג סוג של סמכות מוסרית, אך באופן לא פחות, גם ערעור על המוסר המדומה של דמותו. כאשר דניס הופר, נציג דור ה"היפים" המנוגד לוויין מופיע כחבר בכנופיית הנבלים המתגלה לבסוף כאיש שעוזר לראשויות החוק במחיר חייו, המסר האמביוולנטי של הסרט מועצם.

זה לא ג'סטין ביבר, זוהי קים דארבי בתפקיד מאטי רוס של 1969

האחים כהן רצו לספר את סיפורה של מאטי הרבה יותר מאשר את סיפורו של רוסטר. כיוצרים שכל הקולנוע שלהם נוגע בסוגיות של ייצוג מול מציאות, הם לא ויתרו לגמרי על המספר הלא-מהימן, אף כי הסיפור עצמו היה חשוב להם במקרה זה יותר מדרך העברתו. לכן, מאטי מספרת בקולה את פתיחת הסרט ואת האפילוג שלו, בשורות אשר נלקחו כולן מן הספר, תוך כדי צמצום הטקסט שנעשה בצורה מודעת מצד הבמאים, בעיקר בכל הנוגע למשפטים אשר עליהם החליטו לוותר. רוב הסרט לא מסופר מנקודת מבטה, אך האחים כהן השתמשו בטריקים אחרים על מנת לחתור תחת הדימוי שהם מציירים.

ראשית, חלק גדול מן הסצנות מתחילות באמצע ההתרחשות או נקטעות לפני השיא. זהו טריק ישן (שקיים בצורה מרתקת במערבונים של ג'ון פורד) אשר במקרה זה, בין יתר הפונקציות שהוא ממלא, רומז על כך שהייצוג הוא סלקטיבי ומעוות. יתרה מכך, בסצנת ההוצאה להורג בתחילת הסרט הוסיפו האחים כהן שינוי מהותי: בעוד בספר האינדיאני נושא נואם אורך בטרם הוא נתלה, בסרט המוציאים להרוג סותמים את פיו בשק ושוללים ממנו את הזכות למילים אחרונות, אשר ניתנה לפושעים המוצאים להורג יחד עימו (הטקסט שלהם זהה ברובו לטקסט הספרותי ומערער על הפערים בין הפושעים הנענשים ואנשי החוק, בצורה שהיא בעיקרה מרומזת). בכך, האחים כהן מזכירים את העוול ההיסטורי הגדול ביותר שנעשה בתקופה ההיא וממקמים את היצירה שלהם בסביבה אשר אינה חפה מגזענות, דבר השולל במידה רבה כל אפשרות למוסר טהור בסרט.

למרות חוסר המהימנות, ספרו של פורטיס מותיר את דמותה של מאטי כחזקה ואימתנית. למעשה, חלק מחוסר מהימנותה מתבטא בצניעות יתר. בדברי הפתיחה שלה לסרט, היא טוענת כי למרות שאנשים לא מאמינים לכך, היא אכרן נדדה לטריטוריה האינדיאנית על מנת לנקום את דם אביה. אבל היא מדגישה שבאותן שנים, זה לא היה דבר נדיר. האחים כהן קוטעים לראשונה את הטקסט שלה במשפט זה. עבורם זה כן דבר נדיר. מכיוון שהיא לא המספרת של רוב הסרט, אין צורך להצטנע.

האחים כהן מעניקים לה גם יותר כוח בעיומת הסופי עם טום צ'ייני, היעד של מסע הנקמה. בספר ובגרסת הת'אוויי, היא יורה בו פעמים, אך לא מצליחה להרוג אותו. רוסטר קוגברן ואחריו לביף בעזרת סוס הפוני מצילים אותה ברגע האחרון, בעודם פצועים. קוגברן הוא זה שהורג את צ'ייני. האחים כהן אומנם שמרו על אלמנט ההצלה, אך מאטי מחסלת אצלם את צ'ייני לבד, דבר המעניק לה כוח כמי שביצעה את עיקר העבודה בעצמה.

היילי סטיינפילד כמאטי רוס

דמותו של צ'ייני שבה ואומרת פעמים רבות ברומן כי "הכל הולך נגדה", דבר המעניק לה מימד אנושי של בחור לא מוצלח במיוחד, אשר נגרר לחיי הפשע והרצח גם מתוך סוג מסוים של תמימות. עניין זה מעניק רובד מורכב יותר לנחיצות של מסע הנקמה הזה כמייצג סוג מסוים של צדק. אין ספק כי צ'ייני הוא נבל, אך לא בטוח שהוא ראוי לעונש מוות. רוסטר קוגברן אומר בספר ובסרטם של האחים כהן כי נד פפר, מנהיג להקת השודדים, אף פעם לא הורג מבלי סיבה, אמירה שספק אם ניתן לומר אותה על רוסטר עצמו. במשפט בו הוא מעיד (המתואר באריכות גדולה בספר, כ-20 עומדים מתוך מעט יותר מ-200) מוטל ספק רב באמינותו של רוסטר, ספק המועצם בספר על ידי כך שהעדות שלו מובאת מתוך פורטוקול משפטי ולא מבעד לדבריה של המספרת. במהלך המרדף אחרי צ'ייני לביף מאשים את קוגברן בהשתתפות בטבח המוני בחסות מלחמת האזרחים, האשמה כה חריפה שגם ההכשחה הנחושה של קוגברן לא מעלימה אותה לגמרי.

אם יש דבר אחד שהאחים כהן העצימו ביחס לסיפור המקורי, זוהי ההתמודדות של מאטי רוס עם הנוכחות של המוות. כל סיפור התבגרות קלאסי מכיל התמודדות עם המוות ובסיפור זה הדבר נעשה בצורה הבולטת ביותר עם מותו של האב בתחילה ודרך המסע בחברת קוגברן, מסע שהוא במידה רבה מסע הרג. לא לחינם ממשיך הספר עד למותו של קוגברן, אף כי זה התרחש כבר שמאטי היא אישה מבוגרת. אצל האחים כהן, המוות מודגש עם הוספת אפיזודות חדשות – מאטי ישנה לילה אחד בבית המלאכה של הקברן, בחברת גופות הנידונים למוות. מאטי ורוסטר נתקלים בגופה תלויה באמצע היער, לאחר מכן באינדיאני וברופא מפוקפק הלבוש עור דוב, הסוחרים בגופה. אלמנטים אלו חונכים את מאטי לעבר השיא של המסע, בו יהיה עליה להרוג וכמעט להיהרג, בו זמנית.

הרובד השני של סיפורי ההתבגרות הוא גילוי המין. במקרה של סיפור זה, מדובר בגילוי כושל. אם רוסטר קוגברן מייצג את האב החלופי, לביף מייצג את האופציה הרומנטית עבור מאטי, אם כי הדבר נעשה בצורה מרומזת יותר. הדבר מובלט בצורה הברורה ביותר במשפט אותו אומר לביף "חשבתי לנסות לגנוב ממך נשיקה, אבל עכשיו הייתי מעדיף לתת לך הצלפה" – משפט אשר מהדהד בסצנה מאוחרת יותר בה לביף מרביץ למאטי. אגב, סצנות אלו מופיעות במלואן בכל הגרסאות. בספר ואצל האחים כהן, מאטי שוכבת במיטה שעה שלביף משווה בין הנשיקה למכה.

מאט דיימון בתור לביף

הבחירה הסופית של מאטי ברוסטר כמייצג של האומץ אמיתי עימו היא רוצה להזדהות, היא גם העדפה שלו על פני לביף המעודן מעט יותר ואשר אולי מהווה גם אופציה רומנטית. האחים כהן מדגישים את הבחירה בקוגברן על פני לביף דווקא בסצנה בה מאטי מתוודה באוזני לביף על טעותה לגבי רוסטר. היא אומרת שהיא בחרה באיש הלא נכון, כאשר לביף התגלה כאמיץ וכראוי יותר. אלא שבסוף הסרט היא שבה לבחירה המקורית ובעיקר לאופן החיים הדורש ממנה פחות סממנים נשיים. בעוד רוסטר, לאחר הסתייגויות בהתחלה, מקבל את מאטי כשותפה לגיטימית למסע, לביף ממשיך לעודד אותה לגלות אופי נשי יותר. אמצעי נוסף שנקטו האחים כהן על מנת להדגיש את חוסר הרלוונטיות היחסי של לביף עבור מאטי הוא בפרידה ממנו לאורך חלק נכבד מן המסע, פרידה אשר אינה מתרחשת ברומן המקורי. פרידה זמנית זו אף מאפשרת לאחים כהן לביים את אחת מסצנות האקשן (זו המתרחשת בבקתה) בצורה אמינה יותר ומבלי להאשים את לביף באי-מילוי הוראות של קוגברן, כפי שמתרחש הדבר ברומן.

דחיית המיניות של מאטי מועברת ברמה הסימבולית על ידי כך שבסיום היא מאבדת את ידה כתוצאה של הכשת נחש, כאשר המשמעות המיתית של הנחש היא כחושף המין בפני בני האדם.

גלן קמפבל בדמותו של לביף

מובן, כי פרטים רבים מאוד מן הרומן הושמטו בדרך לכל אחת מן הגרסאות הקולנועיות. אך לדעתי שני הסרטים עומדים יפה בפני עצמם, כמו גם בהתייחסות לספר עליו הם מבוססים. סרטו של הת'אוויי נעזר בעלילה על מנת להגדיר מחדש את דמותו של כוכב הסרט, באופן האומר משהו לא רק על וויין אלא גם על החברה האמריקאית כולה, בעיקר בהקשרים של כיבוש המערב, תחשות העליונות המוסרית והיחס לכוכבים. אגב, היחס לבידור האמריקאי מופיע ברומן המקורי בכך שקוגברן מת כחלק ממופע המערב הפרוע שאירגנו הפושעים פרנק ג'יימס וקול יאנגר, מופע אמיתי אשר אורגן בידי פושעים אמיתיים. מופע זה מופיע גם בסרטם של האחים כהן, אם כי רק צופים שהיו קשובים לשמות והינם בקיאים בהיסטוריה של המערב ידעו כי מדובר במופע המאורגן בידי פושעים ידועים לשמצה.

סרטם של האחים כהן משמש בין היתר ככלי של הבמאים להעביר את סגנונם האישי דווקא באמצעות נתינת ביטוי ויזואלי לסיפור שברא מישהו אחר, כאשר הדגש הוא על ייצוג נאמן של הדמויות והמתחים כפי שנכתבו, תוך שמירה יפה על השפה של פורטיס בדיאלוגים. אך האחים כהן עושים זאת בעזרת שינויים רבים בהתרחשויות. הסרט הוא לא עיבוד לרומן, הוא עיבוד לקריאה האישית של הבמאים את הרומן. יותר משהם מנסים להעביר את העולם שפורטיס תיאר, הם מעבירים את מה שדיבר אליהם ברומן ומשלבים זאת בשינויים מן המקור הספרותי, חלקם כמעט בלתי מורגשים במבט ראשון. שינויים אלה הם ההופכים את הסרט שלהם ליצירה מרתקת בפני עצמה, גם בקרב אלו המכירים את הרומן המקורי.

תגובות

  1. מיכאל 23 הגיב:

    כתיבה מצוינת כהרגלו של עופר!

  2. אוהד הגיב:

    מעניין. נהנתי לקרוא.
    צריך לקרוא את הספר בהזדמנות.

השאר תגובה