• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

"התגנבות יחידים", סקירה

6 בנובמבר 2010 מאת אורון שמיר

שנה מעניינת נפתחה עבור הקולנוע הישראלי. שנה ספרותית. התשע"א החלה עם הקרב על ירושלים. מצד אחד, התמודד סרטו של ניר ברגמן, "הדקדוק הפנימי", אשר היה מועמד ל-12 פרסי אופיר ולא זכה באף אחד, אך קטף את הפרס הראשון בפסטיבל טוקיו (וירושלים). מן הצד השני, ניצב סרטו של ערן ריקליס, אשר זכה לשם הקולע "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" ושבר את שיניי הקריין באותו טקס אופיר חמש פעמים. כולל ברגע הכרזת הזוכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר של השנה. הראשון הינו עיבוד לספר של דוד גרוסמן. השני, ליצירה של א.ב. יהושע. אם לוקחים בחשבון גם נספחים משלהי אשתקד, הרי שגם "זוהי סדום" הינו סוג של עיבוד קולנועי לספר. כלומר, לרב המכר הגדול בכל הזמנים. מבט קדימה מגלה את "התפרצות X”, הגרסה הקולנועית של איתן צור לספרה של עדנה מזי"א. אך הרלוונטי מכולם לסוף השבוע הנוכחי הוא "התגנבות יחידים". לא רק מפני שמדובר בספר מאת יהושע קנז, כבודו במקומו מונח. אלא בעיקר משום שזהו סרטו החדש של הבמאי דובר קוסאשווילי.

כך תכננתי לפתוח את הסקירה שלי על הסרט. אך כמו תמיד במסגרת עיתונאית, אני מוגבל במילים. אז קיצצתי את עצמי לפני העריכה. הנה הטקסט שלי על אשר התפרסם בעכבר העיר של ה-5.11.10 וגם עלה באתר עכבר העיר אונליין:

סרט חדש של הבמאי דובר קוסאשווילי תמיד מעורר עניין. לדעתי, גם סרט לא מזהיר שלו, כמו “מתנה משמיים”, מרתק ומסקרן יותר מסרט ישראלי משביע רצון של רבים מעמיתיו. כי טוב קולנוע מיוחד ולא אחיד ברמתו על פני סרט שגרתי ובלתי מאתגר. קוסאשווילי הוכיח כבר ביצירת הביכורים החזקה שלו, “חתונה מאוחרת", כי מדובר בקולנוען שיוצר מדם ליבו, או מכניס את עצמו לתוך היצירה. המקרה של "התגנבות יחידים" מעניין פי כמה. מדובר בעיבוד קולנועי לספרו של יהושע קנז, כלומר ביצירה שהיא מראשיתה של אמן אחר. החיפוש אחר סימני ההיכר של הבמאי היו בלתי נמנעים.

נדמה כי השלב הראשון בקריירת הבימוי של דובר הסתיים. ניתן לכנותו "הטרילוגיה הגרוזינית", שכללה את סרטו הקצר "עם חוקים" ואת שני הסרטים שהוזכרו לעיל. השנה האחרונה הינה הפאזה הבאה בחייו הקולנועיים של הבמאי. הוא חתום על סרט אמריקאי בשם "דו-קרב", על פי אנטון צ'כוב, אשר הציג בארה"ב באפריל האחרון אבל לא זכה לתהודה בישראל. כעת מגיע עיבוד ספרותי נוסף, אשר מוכיח כי קוסאשווילי התרחק מן העדה שלו, כור מחצבתו היצירתי. אם סרטיו המוקדמים עסקו בהוויה המקומית דרך עיניי עולים מגיאורגיה, הרי שסרטו הנוכחי דן בחברה הישראלית בכלל ובמיתוס הצה"לי בפרט.

"התגנבות יחידים" מתחקה אחר סיפורה של יחידת טירונים בעלי כושר לקוי, אי שם בשנות החמישים. את הטיפוסים המרכיבים את הגלריה המגוונת, מכיר כל מי ששירת בצבא, לא משנה באיזה חייל או תפקיד. ישנו אלון (עוז זהבי), הקיבוצניק יפה התואר הנאבק בגורלו הג'ובניקי. אבנר (גיא אדלר) מבין טוב יותר את הראש הצבאי, אבל העקרונות שלו מסבכים אותו עם המערכת. פרץ "סעיף עצבים" (אוהד יהודאי) ובן-חמו (אסף בן שמעון), מספקים את שני סוגי העולים החדשים יוצאי עדות המזרח. הראשון חמום מוח וקצר פתיל. השני ילד של אמא, הניחן בעדינות השמורה לגברים שמחבבים גברים. אפס אפס (בני אלדר) הוא הרוסי הרומני הלא לגמרי נאיבי כפי שהוא נדמה. וכן הלאה. לכל אחד עלילת משנה משלו ולכולם צוות פיקודו ברשות המפקד בני (מיכאל אלוני) והמפקד מועלם (שי קדימי), אשר עושים כל שביכולתם כדי לסיים את הטירונות עם מינימום הרוגים ופצועים עקב תקריות מטופשות.

עכשיו, דמיינו את דובר קוסאשווילי מביים עלילה מעין זו. עם כל היצריות והיצירתיות הבוטות שלו. התוצאה מפתיעה מכמה סיבות שהופכות את הסרט למורכב ורב-שכבתי. לדרמה שהיא ברובה שחורה כפחם, אך מצליחה לבדר עד כדי פרצי צחוק לעיתים. קצת כמו החוויה הצבאית עצמה. הסרט משכיל להיות מסובך יותר משאר הסרטים הצבאיים אשר הופקו באחרונה בישראל, המכונים "טרילוגיית לבנון". הוא מציג דמויות אנושיות יותר ובעלות צדדים רבים יותר מן החייל אשר הצטייר בסרטים "בופור", “לבנון" ואפילו "ואלס עם באשיר". גם החיילים של דובר יורים ובוכים, אבל אין להם אויב ללחום בו מלבד הם עצמם והתוצאה היא הפגנת קשת רחבה של רגשות. מאידך, מדובר בסרט פשוט הרבה יותר מחבריו שהוזכרו כאן, לפחות בכל הנוגע לרמת הישירות שלו ולעובדה שהוא מדבר לקהל בגובה העיניים.

קל לטעון כי הסרט מתכתב רבות עם יצירות ישראליות נוספות העוסקות בצבא ובחייל. אך ברובד עמוק מעט יותר, מנהל הסרט דיאלוג מעניין באמת דווקא עם הסוגה הכי ישראלית, אך גם הכי מושמצת בתולדות הקולנוע הצברי – סרטי הבורקס. “התגנבות" הינו בעל פריכות בורקסית, לרבות המבטאים, המתחים הבין-עדתיים וסוג ההומור. דובר לקח אנשי מקצוע כאמנון סלומון, הצלם הקבוע של זאב רווח, ודווקא בעזרתם מוכיח כי רמת ביצוע גבוהה תשווה לסרט איכויות קומיות ודרמתיות של סרט איטלקי משובח. אם תרצו, זהו "ניאו-בורקס". שילוב בין אמנות גבוהה לנמוכה בתוספת ביקורת עצמית. גם דוגרי וגם צופן בחובו אמירה סמויה מן העין ומחליקה בגרון. הדמויות, לדוגמה, מהלכות על הגבול שבין הקלישאתי לסימבולי ובזכות בימוי שחקנים מדוייק, מן המאפיינים הבולטים של הבמאי, מספקים כל השחקנים הופעות מוחצות. אלון הוא אינו רק הקיבוצניק הבלונדיני. הוא הקיבוץ עצמו, התנועה הקיבוצית, הערכים הציוניים בשר ודם. הוא לומד, בדרך הקשה, שלהיות חייל טוב אין פירושו למלא פקודות, אלא להיכנס לתבנית. בעוד חיילים כמו אבנר, אשר מוותרים על הפרינציפים שלהם ומיישרים קו – הם אלה שמסתדרים. קוסאשווילי משתמש בצבא כמיקרוקוסמוס של החברה ובנטיעת העלילה בימיה הראשונים של המדינה, בכדי לייצר אלגוריה על כאן ועכשיו. השורה התחתונה שלו היא שכור ההיתוך הוא פיקציה. בפועל החברה מפולגת עקב מטעני העבר שאין להתעלם מהם עוד.

למרות מעלותיו הרבות, הסרט סובל ממספר חריקות מעט צורמות. הסצינות מחוץ לבסיס אמנם מוסיפות נפח ומסייעות בעיצוב התקופה, אך גם מרגישות מעט מאולצות ומודבקות. הן מבחינת כתיבה והן מבחינת ביצוע, מדובר ברגעים החלשים בסרט, חלקם מביכים ממש. כמו למשל סצינת החיזור של אבנר אחרי זיוה (ליאל דניר). בנוסף, מבנה הסרט, בו כל סצינה היא פרגמנט שעומד בפני עצמו, ללא עמוד שדרה עלילתי קוהרנטי – נמצא בעוכריו. התסריט של ראובן הקר מתפזר בין הרבה דמויות וקווי עלילה. לא כולם נסגרים, אחדים מפותחים מהאחרים. גם השימוש במשפטים המרגישים כגזורים מתוך הספר, מפריעים לחוויה הכללית. ומכיוון שבסרט של דובר עסקינן, היו בטוחים שגם בבסיס צבאי המכיל לכאורה רק גברים, יצרים מיניים יהיו חזק בתמונה. בין אם זה עירום נשי מלא, אך מרוחק מן המצלמה, או סצינת סקס ברוטאלית למדי בכיכובה של הדס מורנו.

כאשר נתבקש לספר על החזון שלו לקולנוע הישראלי, במסגרת כנס של בית הספר ע”ש "סם שפיגל" בשנה שעברה, כינה אותו קוסאשווילי חולה וזחוח. מישהי מהקהל שאלה אותו אם הוא חושב את עצמו לפליני. דובר לא מצמץ וענה שזו בהחלט השאיפה. אם לשפוט לפי "התגנבות יחידים”, סרטיו של המאסטרו האיטלקי מעולם לא נראו קרובים כל-כך ברוחם ואיכותם לסרטי הבורקס שלנו, מאשר דרך מבטו התמיד ייחודי והכל-כך קולנועי של דובר קוסאשווילי.

נקודה נוספת שרציתי לחדד, אך לא נכנסה לביקורת הסופית, מובאת בהמשך. זהירות, ספויילרים!

הסרט נפתח עם דמות של חייל שכוב על הארץ וזועק לעזרה. צועק שעוד רגע הוא מת. מעליו עומד המפקד ומתקשה להאמין לבכיינות. מסתכל בבוז על חבורת הנפלים המרכיבה את המחלקה שלו, אנשים שמבחינתו צריך ליישר ולהכניס למסגרת. הסרט מסתיים עם דמות של חייל אחר, שרוע על הארץ הספוגה בדמו, מחרחר בגסיסתו ומחייך בנבזות. מעליו עומד אותו מפקד, ההמום הפעם באמת. המום לא רק מן המראה המחריד, אלא מן הזוועה האמיתית – מן הכישלון, או המוות, של האידיאולוגיה הצבאית.

הבמאי עצמו טוען שלא התכוון לטעון את סרטו במשמעויות נסתרות על החברה הישראלית דרך בחינת המיתוס הצה"לי. שהוא בסך הכל סיפר סיפורי צבא, פרק זכרונות והשליך אותם על ספרו של קנז, על שנות החמישים, על הצבא כמה שהוא – חבורה של אנשים מרקעים שונים הנשברים ונבנים מחדש לתוך אותה התבנית. אז דובר יכול להגיד מה שבא לו, אבל הסרט שלו אומר אחרת.

תגובות

  1. אני דווקא מאוד אהבתי את סצנת החיזור אחרי זיוה, גם בגלל שהיא נראית תלושה, כאילו לקוחה מעולם אחר, אבל בכל זאת מעבירה יפה את אופייה של הדמות.

    ותיקון קטן: בסרט אפס אפס הוא רומני, לא רוסי.

  2. ג.פ הגיב:

    זה סרט רע מאוד. צילומים לא מוצלחים, הדיאלוגים והתוכן חסרי עיניין, הסרט בנוי מקטעים נפרדים וזה לא טוב בכלל. אני ממש מצטער שבזבזתי את זמי.
    ג.פ

השאר תגובה