פסטיבל הסרטים חיפה 2025: המלצות ואזהרות

חג סוכות מתקרב והשנה אנו חוזרים למסורת האהובה שלנו – בילוי החג בפסטיבל הסרטים של חיפה, שייערך השנה בפעם ה-41 אם לא יהיו הפתעות בחג הקבוע שלו, אחרי שנדד בעקבות המלחמה לחורף בשנה שעברה. גם השנה לא יהיה ניתן לחגוג לגמרי, המלחמה עודנה נמשכת וכנראה נציין שנתיים לתחילתה במהלך הפסטיבל, עם יותר מדי זוועות וכאב שלא ניתן להתעלם מהם. התקווה שלי שהפסטיבל יהווה גם חגיגה של קולנוע, אבל לא רק הסחת דעת מהמציאות אלא התמודדות עמוקה יותר עמה, דרך סרטים שנוגעים בנושא באופן ישיר במלחמה ודרך סרטים שעוסקים בצדדים אחרים של הקיום האנושי, במקומות שונים על הסקאלה שבין בידור ואמנות מעמיקה, שני מונחים לא סותרים או מנוגדים.

עם שובו של הפסטיבל אנו גם שבים לפוסט ההמלצות והאזהרות המסורתי, כאשר כרגיל המלצה עבור חלק מן הקוראים יכולה להיות אזהרה עבור אחרים ולהיפך. עוד דבר שאנו תמיד עושים הוא קישור לטקסטים על סרטים שכתבנו עליהם בעבר אבל מוצגים בפסטיבל כעת, דבר שמהותי במיוחד הפעם – כמה מן הסרטים הכי טובים בפסטיבל הם כאלו שכבר כתבנו עליהם בהזדמנויות שונות. אז שימו לב לקישורים הבאים. לאחר מכן ארחיב על עוד סרטים מן התכנית הבינלאומית של הפסטיבל.

בפסטיבל ונציה השנה כתבתי על "אין ברירה אחרת", "החבר השקט" ו"תהילה מאוחרת". בוונציה הקודם כתבתי על ״על כלבים ואנשים״ שיתמודד השנה בתחרות הישראלית של חיפה (תמונה בראש הפוסט).
לקראת פסטיבל הקולנוע בירושלים אורון כתב על "סיפורם של שני פרקליטים" ובמהלך הפסטיבל הירושלמי אני כתבתי על "הסוכן החשאי" ו"צליל של נפילה".
לרגל פסטיבל סרטי הסטודנטים, אורון הרחיב על "אלפא" (שהוא אינו סרט סטודנטים ולא מה שתצפו לו מז׳וליה דוקורנו, הבמאית של ״נא״ ו״טיטאן״). בנוסף, הפסטיבל החיפאי יציג את הטרילוגיה של דאג יוהאן האוגרוד הנוורגי, תחת השמות המקוריים של הסרטים: "סקס", "אהבה" ו"חלומות". אולם, הסרט הראשון הופץ מסחרית בארץ תחת השם "מין אנושי", אז גם כתבתי עליו תוך התייחסות קלה גם לסרט השני.
עד כאן הסרטים שכבר כתבנו עליהם בסריטה, וכעת לכמות דומה של טקסטים חדשים במיוחד לפני הפסטיבל, הקישורים בשמות הסרטים הפעם יובילו לאתר פסטיבל חיפה למציאת עוד פרטים ומועדי הקרנה.

אמא
Mother

סרטים ביוגרפיים נופלים לא פעם למלכודת של הערצת יתר של המושא שלהם, דבר שיכול להיות קשה במיוחד במקרה של סרט זה: עיבוד לשבוע בחייה של אישה שהיא, מילולית, קדושה בעיניי הכנסייה הקתולית ונערצת גם בידי אנשים לא דתיים – אמא תרזה. הבמאית טאונה סטרוגר מיטבסקה ("האדם הכי מאושר בעולם") נכנסה לאתגר והזה ובחרה במספר פתרונות על מנת ליצור דיוקן דינמי ולא חד מימדי. ראשית, היא בחרה להתמקד בשבוע גורלי אחד שמשקף חיים שלמים, וגם בדילמה מרכזית שעמדת הקהל הצופה בסרט לרוב תהיה שונה מעמדת הכנסייה לגביו, מה שמייצג גם את אמא תרזה כמי שהסרט לא בהכרח יסכים עם כל הפעילות שלה. הסרט עדיין מעריץ את הגיבורה שלו, בגילומה של נומי ראפאס, גם כאשר הוא מציב בפניה דילמה אתית בלי יכולת להכריע חד משמעית: תרזה מונעת בידי אהבה לכל אדם ואמונה, גם אם השבוע בו עוסק הסרט קשור בבקשה אישית שלה לעזוב את המנזר בו היא משמשת כאם מנזר, ולצאת לדרך צדקה עצמאית בברכת האפיפיור.

הבמאית לא נמנעת מקלישאות של קולנוע רוחני כמו דגש על אפיית לחם ורגעי הארה ומשבר אמונה, אבל מנסה ליצור סרט שיהיה שונה מן התפיסה לסרטי נזירות, דרך קצב מהיר ומוסיקה אנכרוניסטית, מה שבונה את אמא תרזה לא רק כמנהיגה, אלא כאישה מרדנית בנוסח הפאנק-רוק. הסרט לא לגמרי מצליח לעמוד מאחורי ההשוואה הזו, או אפילו להראות את אמא תרזה כדמות אחידה ואמינה. אולם, זה כן מכניס את היצירה לקצב והופך אותה למהנה לצפייה, אפילו אם נרתעים מחלק מהבחירות או לא נוצר חיבור רגשי לדמות הראשית.

שכן, יש בסרט דמות של נזירה אחרת שמהווה גם חברה לאמא תרזה וגם מקור לדילמה. אם הדמות של אמא תרזה בסרט היא גם אנושית ובעלת חולשת אבל יותר מכך קדושה, הדמות של חברתה הנזירה היא כולה אנושיות המחוברת גם למימד הארצי וגם להבנה כי דברים אינם חד משמעיים. זה מאפשר פתח לבחינת הנושאים העולים בסרט, שהדיון בהם אינו חד מימדי ושואל שאלות לגבי התנזרות, אמונה וערכי הכנסייה הקתולית מול קידום עצמי. "אמא" הוא סרט שמנסה לא מעט דברים ולפעמים ההצלחה היא חלקית בלבד, אולם לרוב זהו ניסוי מעניין.

בעקבות הכמהין האבוד
Trifole

החיפוש אחר כמהין היה נושא לכמה סרטים עלילתיים ותיעודים מסוגים שונים למדי בשנים האחרונות וסרטו של גבריאלה פאברו מצטרף כמה שנראה כמו הגרסה הנגישה ביותר: סרט שמספק נופים יפיפיים ועלילה אפקטיבית שתחילה נראית מוכרת למדי. אישה צעירה אשר חיה באנגליה ולא מוצאת את עצמה אחרי סיום הלימודים מגיעה לכפר איטלקי קטן על מנת לעזור לסעוד את סבא שלה, אותו לא פגשה מזה שנים רבות. היא בקושי זוכרת איטלקית והוא לא ממש יודע אנגלית או מעוניין בעזרה, אבל השניים חיים ביחד והוא אפילו בהדרגה נפתח לאפשרות כי תעזור לו במקצוע שלו, איתור פטריות כמהין בעזרת כלב נאמן.

כל זה בחלק הראשון של הסרט, שאני מצאתי עשיר בקלישאות הן בסיפור והן בעשייה (בעיקר מוזיקה בנאלית למדי), אולם זה גם בהחלט יכול להפוך את הסרט לחביב על הקהל. בחצי השני של הסרט העלילה הולכת למקומות מעט יותר מפתיעים, או לכל הפחות יותר מוזרים, כאשר דמויות נוספות נכנסות לסרט וגם עוד מסורת ספציפיות שהגיבורה לא בהכרח מבינה, כפי שהסביבה לא מבינה אותה. הסרט עדיין לא יוצא מן המחזות הנעימים והשלווים בסופו של דבר, גם אם יש רגעי משבר.

היסטריה
Hysteria

סרטו של מהמט אקיף בויוקאטלאי לוכד סיטואציה נפיצה ונקודה עיוורת של הקולנוע האירופאי בעיסוק שלו במיעוטים. הוא עוסק בבמאי, בן למשפחת מהגרים, שמביים סרט המשחזר תקיפה היסטורית על טורקיים בגרמניה שהתרחשה בשנות התשעים. הניצבים שהוא מביא לסרט ממחנה פליטים מבחינים כי במהלך צילומי הסצנה נשרף ספר קוראן אמתי, מה שגורם למשבר אותו אנו חווים דרך דמותה של אליף, עוזרת במאי ששמחה לקבל הזדמנות לעבוד עם מפיקה שהיא מעריצה (ובמאי עולה) אך מוצאת את עצמה ספק בלב המחולקת. נראה תחילה כי היא נבנית באופן הדרגתי, אולם ייתכן ויש קשר לספק טעויות ספק תקלות המתרחשות סביב אליף, שמצויה גם במשבר זהות סביב המוצא שלה וסביב הנאמנות שלה לסרט, בעודה נוהגת בחוסר כנות.

החלק הראשון, בו הדרמה מתחילה להתגולל, מוצלח למדי ומעלה שורה של שאלות אתיות ומתחים בכל הנוגע לייצוג, כמו גם לביטחון אישי בקליטת פליטים ומהגרי עבודה לצד התנגשות בין חופש אמנותי להעדר פגיעה באמונה. כל הנושאים הללו מוספים ללוות את הסרט, אולם הטיפול בהם בנקודה מסוימת הופך למעט שטוח יותר ולא למעמיק ובשלב מסוים גם האמינות בהתנהגות של חלק מן הדמויות מעט תועות בדרכן. למרות זאת, דוורים לינגנאו תמיד מעניינת בתפקיד הראשי ובעיקר כאשר היא מתמודדת עם הבמאי והמפיקה שגם הם לא בהכרח תמיד כנים. לכן הסרט ממשיך לעניין גם בסצנות בהם נראה שהוא מעט הולך לאיבוד וגם אם הוא לא מצליח למצות את הפוטנציאל שניכר בחלקו הראשון.

חיים פנטסטיים
Fantasy Life

לפני 20-30 שנה, ייתכן והיו הרבה יותר סרטים כמו "חיים פנטסטיים" – דרמה קומית-אמריקאית בתקציב צנוע אבל עם כמה שחקנים מוכרים, על משבר חיים של דמות המגולמת בידי הבמאי, ועם עיסוק כלשהו במקצועות האמנות. בשנת 2025, כאשר סרטים כאלו לא נעלמו מן המפה אבל הפכו ליותר נדירים, אלו שקיימים זוכים ליותר אהדה על עצמם קיומם. לראייה, שני פרסים שהסרט הזה זכה בהם בפסטיבל SXSW, כולל פרס חביב הקהל. לתחושתי, זה יוצר הילת צפיות מעט גדולה מדי לסרט לא אחיד ברמתו.

הבמאי מת'יו שיר גם מככב בתפקיד הראשי בסרט שמבוסס במידה מסיומת על סיפור חייו. הוא מגלם את סאם, גבר הסובל מבעיות נפשיות (OCD ועוד) אשר מאבד את עבודתו ומוצא עבודה זמנית בתור בייביסייטר שהופכת למשרה של אומנת במשרה קרוב למלאה לשלוש ילדות, בעיקר במהלך הקיץ בהם האב המוזיקאי של הילדות (אלסנדרו ניבולה) יוצא לסיבוב הופעות. הגיבור נהנה דווקא מן העבודה החדשה וגם מהקרבה לאם של הילדות, שחקנית שעדיין נראית טוב אך ימי תהילתה בעבר (אמנדה פיט), מה גם ששניהם זקוקים לטיפול תרופתי למצב הנפשי שלהם.
השחקנים המענגים ביותר בסרט הם דור הסבים של הילדות. כולל ג'אד הירש בתור הפסיכיאטר של סאם שהוא גם סבא של הילדות, ג'סיקה הרפר ובוב בלאבן שמשמיע בסרט דברי תמיכה בישראל, מה שלא בהכרח כל הדמויות מעוניינות לשמוע. בכלל, הסרט מזכיר את היהדות של הדמויות לא מעט, מה שיכול לעורר אהדה בקרב הקהל בארץ.

מעבר לכך, יש משהו לא אחיד בסרט גם ברמת הכתיבה והאמינות של הסיטואציות. הדמות של סאם בגילומו של הבמאי מתגלה לפרקים כחוליה החדשה והסרט בהחלט מרוויח מכמה סצנות בהם הסרט יוצא מנקודת המבט שלו, גם אם היא זו אשר נוכחת במשך רוב הזמן. באופן ספציפי, חלק מן הסצנות עם פיט טובות למדי, אם או בלי שיר לצדה, אם כי לפרקים הסצנות הללו מרגישות כי יש תחושה כי הסרט כמכלול יכל להיות מהנה יותר, או בעיקר אחיד יותר ברמת הכתיבה.

טהרה
Mortician

סרטו של עבדולרזה קהאני עוסק במפגש בין שני גולים איראנים עם אישיות שונות מאוד: מוג'טבה חי בקנדה 20 שנה ועובד עובר הממשל האירני כשוטף גופות כהכנה לקבורה לפי מסורת האיסלם, במטרה לקדם את המנהג הדתי גם בניכר; ג'אנה היא זמרת פופולרית ומתנגדת כמשטר, החוששת שהיא תהיה מטרה לחיסול פוליטי וזוממת דרך בו תוכל להקריב את עצמה ולחזק את המטרה. שתי הדמויות הללו מועצבת בצורה נטולת ניאונסים כמעט במתכוון, כמו שתי סוגים של תמימות מתנגשת. תחילה זה מרגיש רדוד, אבל בפועל זה עוזר על מנת לייצר רגעים חזקים סביב המפגש והדילמות שהוא מעורר.

הדבר נכון בעיקר לגבי מוג'טבה, שדומה כי חי על אוטומט ולא שם לב כיצד הוא מנוצל בידי הסביבה והגורמים שהוא לכאורה משרת: קהילת הגולים האיראנים, הממשל ובני המשפחה בהם הוא תומך. אף כי הסרט קרוב יותר בעמדות שלו לדמות של הזמרת, דמותו של מוג'טבה היא זו אשר חודרת ללב. בדרכו, הצניעות שלו גם מתכתבת עם השפה הקולנועית של הסרט דל התקציב שנעשה עם צוות מצומצם ומתוך תחושת שליחות ורצון למחות נגד המדינה וגם להצדיע לעם האיראני, בכל מקום בעולם. הקולנוע של יוצרים איראנים ידע הישגים גדולים יותר, גם של יוצרים שפועלים מחוץ למולדת, אבל  "טהרה", בדרכו הרחוקה משלמות או מורכבות בדמויות, מעביר בסופו של דבר את הדילמה הניצבת בפני האדם הפשוט ומייצר מתח  סביב סוגיות נאמנות.

המסע של דנדליון
Dandelion's Odyssey

אחרי "עם הזרם" שקטף את האוסקר בשנה שעברה, מגיע עוד סרט נטול דיאלוגים שמספר סיפור דומה – מסע בסביבה פוסט-אפוקליפטית שמתמקד בטבע המנסה לשרוד. אולם, סרט הביכורים של הבמאית מומוקו סטו הולך צעד אחד רחוק יותר, שכן הסיפור שהוא מספר לא מתמקד בחיות אלא בצמחים. ליתר דיוק, ארבעה זרעים של פרח שן הארי שאיכשהו, אולי בעקבות מה שהשמיד את כוכב הלכת, נעים בצורה שנראית לפרקים כחיפוש פחות אקראי, במסע הישרדות ברחבי עולם רווי סכנות ואף ברחבי החלל.

לזכות סטו יש לציין כי הסרט כולל כמה רגעים מרהיבים ומפעימים, חלקם קשורים לשילוב בין אנימציה לצילומי טבע לייב-אקשן וחלקם רגעים של מקוריות בציור. מאידך, הסיפור לא ממש מחזיק סרט באורך מלא, גם אם מדובר בסרט קצר יחסית (76 דקות). המסקנה היא שלחובבי אנימציה שמוכנים גם לקחת סיכונים עם משהו לא שגרתי כדאי מאוד לנסות לתפוס את הסרט הזה. למי שחושב שסיפור מסעיר הוא הכרח כדאי לשקול שנית, גם אם לא בהכרח לפסול.

ערך סנטימנטלי
Sentimental Value

באופן מוזר על סף המחדל, עדיין לא ממש כתבנו כאן באופן ספציפי על אחד מן הסרטים הכי מדוברים של השנה, הסרט שכבש את פסטיבל קאן ובארץ גם את פסטיבל ירושלים, שם היה סרט הפתיחה. מסע הכיבושים שלו צפוי לכלול גם את טקס האוסקר הקרוב וגם עוד שפע של דיונים. הבמאי הנורווגי יואכים טרייר כבר היה שם מדובר קודם לכן (״אוסלו 31 באוגוסט״, ״האדם הגרוע בעולם״), אבל הסרט הזה מעלה אותו לדרגה של אחד מבכיכי הקולנוע האירופאי של ימינו, וייתכן ולא פחות מכך הוא מקבע סופית של רנאטה ריינסב כאחת מן השחקניות הכי מוערכת כרגע.
לגלם שחקנית זו דרך טובה לביסוס המעמד שלך, אבל הסרט מתעלה על האופן הטיפוסי ששחקניות במשבר מוצגות לקולנוע, או לפחות מגיע לאחד משיאי הייצוג של התופעה. זה קורה כבר בסצנת הפתיחה בה השחקנית נורה בורג (ריינסב) מסרבת לעלות לבמה בהצגת בכורה, במה שמתפתח להיות סוג של סרט קצר מופתי בפני עצמו, על אמנות המשחק ומשבר של חוסר ביטחון/מציאות מקום בחיים.

משם הסרט ממשיך: נורה ואחותה אגנס (אינגה איבסדוטר־ליליאס, שהשיח על הסרט לא מהלל מספיק) מתמודדת עם המוות של אימן והצורך להחליט מה לעשות עם הבית בו גדלו. וגם עם שובו המפתיע של אביהן אחרי נתק של שנים. האב הוא במאי קולנוע בשם גוסטב (סטלן סקארסגארד, גם הוא צפוי לפרסים וביסוס נוסף של מעמדו) שרוצה ללהק את נורה לסרט חדש שהוא כתב ועתיד לביים. היא מסרבת לעשות זאת, משום שלא עבדו יחד מעולם והם מתקשים בתקשורת ביניהם, מה שגורם לו לשקול כוכבת קולנוע אמריקאית (אל פנינג) לתפקיד. מן המצב הזה, הדרמה מתפתחת ונחשפים דברים נוספים הן לגבי העבר והן לגבי ההווה.

על מנת לצנן מעט את ההתהלבות, אציין כי יש רגעים בהם חשתי כי טרייר לא מצליח לגמרי להימנע מקלישאות בתסריט או רהבתנות בבימוי, אולם ברוב המכריע של הזמן, ליומרות של הסרט יש כיסוי. הוא לא רק מעמיק ומדיוק בעיצוב הדמויות, הוא גם מבדר במספר דרכים ומרגיש שהוא עומד בכבוד במורשת של התיאטרון והקולנוע הנורדי שהוא ממשיך, בעודו גם מאוד סרט של הרגע הנוכחי בתרבות, גם בקטעים הלא תמיד קצרים המתארים את העבר. זוהי רק טעימה על קצה המזלג מסרט עמוס במשמעויות שלא מרגיש כמו שיעורי בית.