פסטיבל ונציה 2025: The Voice of Hind Rajab, A House of Dynamite, Late Fame, Nuestra Tierra

הפסטיבל כבר מתקרב לסיומו במוצאי שבת והנדידה של חלק מן העיתונאים לעבר טורונטו בעיצומה. לגבי הדיווחים שלי, אני לא בטוח עד כמה גם אני בנקודת האמצע, צברתי עוד סרטים רבים (וגם רבים שהחמצתי). בכל אופן, הנה דעותיי על עוד מספר סרטים, אחד מהם סרט מדובר. במיוחד בהקשר לא מחמיא לישראל, אז נתחיל איתו.

The Voice of Hind Rajab
קולה של הינד רג׳ב

באווירה הפרו-פלסטינית הכללית בעולם התרבות ובפסטיבל ונציה בכלל, הסרט המבוסס על סיפור אמתי של ילדה שהפכה לאחד מסמלי המלחמה הנוכחית הוא אחד מן המדוברים ביותר. הוא מגובה בשורה של שחקנים ובמאים הוליוודיים שהצטרפו להפצתו וקיבלו קרדיט של מפיקים. יש לציין כי הסרט לא בא משום מקום: הבמאית שלו, קאותר בן הניה הטוניסאית, מקבלת הרבה תשומת לב ובפסטיבלים בעולם גם על סרטיה הקודמים (בעיקר ״ארבע בנות״) שלא נגעו בהכרח בישראל ולפלסטין.

בסרט הזה היא מספרת את סיפורה של הינד רג׳ב, ילדה בת שש שרכב בו נסעה עם קרובי משפחה ספג ירי מסיבי. במשך שעות היא הייתה היחידה שנותרה בחיים, בעודה מדברת בטלפון עם בני משפחה אחרים ועם מוקד של הסהר האדום ברמאללה, שבשלב מסוים שיתף את התקשורת במאמצים לחלץ את הילדה. בן הניה בוחרת להעביר כמעט את כל הסרט מתוך המוקד, דרך ארבעה אנשי צוות הנקשרים לילדה, אולם חלוקים ביניהם על הדרך לעזור לה. בעיקר סביב השאלה האם לסכן את האמבולנס היחיד שנותר להם באזור בניסיון לחלץ אותה מבלי לתאם קודם עם צה״ל, תהליך שכולל בירוקרטיה וכמה שלבי קשר לא פשוטים.

כותרת הסרט מתייחסת לאחד מן האלמנטים התיעודיים השזורים בו: ההקלטה האמיתית של הינד רג׳ב, אותה שיחה שהיא הבסיס לסרט. לצד השיחה האמיתית, הבמאית עיבתה את הדרמה עם סצנות ברמת אמינות והצלחה משתנה בין חברי הצוות, המגולמים בידי שחקנים. חלק מהן דידקטיות ולא אמינות. מקומות אחרים בהם הסרט נופל הם כאשר הבמאית מנסה לשבור את השפה החזותית של הדרמה המתרחשת בשני חללים, שרק אחד מהם אנו רואים. שבירות אלו לא עולות יפה.

בחזרה אל לב הסרט, שם עומד סיפור שקשה עד בלתי אפשרי להישאר אדיש כלפיו. הדרמה של הילדה עוברת גם כאשר הדרמה של אנשי הסהר האדום סובלת מחוסר אחידות מסיום. ככל שהסרט מסתמך יותר על חומרים תיעודיים, ובחלקו האחרון הוא מוצא דרכים נוספות לעשות זאת, הוא יצירתי, מרשים ואפקטיבי יותר. עד לרמה שניתן להגן גם ברמה האמנותית על הפרסים שהוא צפוי לקבל, בפסטיבל זה ובהמשך הדרך.

על סף פיצוץ
A House of Dynamite

זהו סרטה הארוך הראשון של קתרין ביגאלו מאז 2017 (״דטרויט״) והסרט הארוך הראשון שלה מאז 2002 שהתסריט שלו לא נכתב בידי מארק בול. בשנת 2002 היא ביימה את ״K-19״, סרט על צוללת גרעינית שמנסה למנוע אסון גרעיני, דבר המשותף גם לסרט החדש, שנכתב בידי נואה אופנהיים (״ג׳קי״). זהו סרט שרובו מתרחש במהלך 20 דקות מן הרגע בו מתגלה כי טיל עם נשק גרעיני שוגר לעבר ארה״ב ועד לדקה בה הוא צפוי לפגוע. אופנהיים וביגאלו משחקים את בזמן ומראים את ההתרחשויות בכמה מוקדים, מה שמאפשר לדקות הללו להיות מעט ארוכות יותר עבור הצופים.

אנחנו צופים באירועים עוד פעם, רק מנקודת מבט של קבוצה אחרת של דמויות שהיו ברקע. ואז גם בפעם השלישית. המבנה העלילתי הזה עובד היטב, כאשר ביגאלו מטיבה ליצור מתח פעם אחר פעם גם כאשר חוזים באותה עלילה. זה עובד גם בגלל היכולת שלה לעבוד עם שחקנים (רבקה פרגסון, טרייסי לטס, אדריס אלבה, ג'רד האריס, גרטה לי, מוזס אינגרם ועוד) ולברוא דמויות אמינות. למעשה, הסרט עוסק בשורה ארוכה של דמויות שיש להם דילמה דומה – כיצד להיערך לאסון או למנוע ממנו להיות השמדה טוטאלית והדדית. לא פחות מכך, האם ואיך לתקשר עם המשפחה בדקות בהם הרוב המכריע של האזרחים לא יודעים דבר על המתרחש, בין היתר כי כאמור הכל עניין של דקות. במהלכן, עדיין לא בהכרח ברור מי התחיל במתקפה, האם יש תיאום של כמה מדינות והאם המתקפה בכלל תצליח.

הסרטים שביימה על פי תסריטים של בול לקחו את הקולנוע של ביגאלו למחזות ריאליסטיים יותר מאשר בעברה. היא נשארת בהם גם בסרט הזה, גם אם הוא מתבסס על תרחיש היפותטי המשולב במזל רע בחלק מן האירועים, אם כי לא בכולם. לעיניים ישראליות, הסרט נראה אמין למדי באופן בו דברים יכולים להשתבש, מה גם שהסרט מקודם עם הטאגליין ״זה לא האם, זה מתי״. אבל, קצת בדומה ל״אל כשל״, הסרט הדרמטי שביים סידני לומט בשנות הששים, עם עלילה דומה ל״ד״ר סטרינג׳לאב״ הקומי שיצא במקביל, זה לא סרט רק על אסון גרעיני – זה בעיקר סרט על אנשים שמנסים, בנסיבות בלתי אפשריות, לפעול בצורה מקצועית ויעילה, ולקבל החלטה.

מבלי להרוס יותר מדי, אציין כי המודל של הסרט הזה לנשיאות ארה״ב הוא לא הנשיא הנוכחי וכי דמותו, כמו דמויות אחרות בסרט, לא תמיד עושה את המעשה הנכון, אבל תמיד מנסה. ייתכן שהחיסרון של הסרט הוא האמונה שלו ביכולת של אנשי הממשל לשים את טובת הכלל במקום הראשון, גם אם כאמור הסרט מראה שזה טבעי ואולי אף משפר את היעילות לדאוג גם לקרובים וחברים. לא רק נשיא ארה"ב שונה מזה הנוכחי, דומה כי הסרט בורח עד כמה שיותר מפוליטיקה ספציפית, במתכוון, מלבד הסכנה הקיימת של פיתוח נשק גרעיני.

מעבר לכך, בעוד סרטים רבים בתחרות, כולל הטובים בניהם, סובלים לפרקים מבעיה של קצב או חלקים ארוכים מדי, הסרט הזה מרגיש הכי מהודק והכי חכם מבחינת השימוש בזמן הקולנועי. הצד השני של המטבע הוא שהרוח החיובית של הדמויות והריבוי שלהן מותיר את הסרט מעט שטחי בתור דיון בשאלת מה יכול לקרות.

Late Fame
תהילה מאוחרת

סרט זה שמוצג במסגרת המשנה אוריזונטי עורר סקרנות משום היותו סרט שני עבור צמד יוצרים שונים מאוד. הבמאי הינו קנט ג׳ונס, שיצר כמה סרטים תיעודיים על תולדות הקולנוע (לפעמים בשיתוף מרטין סקורסזה) ואת הסרט העלילתי ״דיאן״ שהולך למקומות די מפתיעים; התסריטאית היא סמי ברץ׳ שפרצה עם ״מאי דצמבר/הצצה ליחסים״ הנהדר. גם חומר הגלם מעניין, שכן מדובר בעיבוד לנובלה של ארתור שניצלר שנכתבה במאה ה-19 וראתה אור שנים רבות לאחר מות המחבר. הוסיפו לתבשיל את ווילם דפו בתפקיד הראשי וגם את גרטה לי, בתפקיד מעט יותר מרכזי מן התפקיד שלה בסרט הקודם בפוסט הזה.

דפו מגלם את אד סקסברגר, עובד דואר ותיק שחי חיים פשוטים בדרום מנהטן, נע מן העבודה לבר הקבוע והלא-אופנתי. הוא מתעלם מן הבקשה של אחותו לבקר אח נוסף שלהם, שנמצא קרוב למוות. בשנת 1979, סקסברגר הוציא ספר שירה אחד שקיבל קצת יחס בסצנה הספרותית של ניו יורק בזמנו, אבל אז נשכח. הוא הפסיק לכתוב שירה או לפקוד אירועים ספרותיים. עד שיום אחד, בחור צעיר בשם מאיירס (אדמונד דונובן) ממתין לו מחוץ לבית ומספר שהוא מעריץ של הספר שמצא בחנות לספרים משומשים, וכי הוא חבר בקבוצה של אמנים צעירים, כולם מעריצים את סקסברגר.

בכך, עובד הדואר מוצא את עצמו לפתע מוקד לעניין עבור קבוצה של צעירים היפסטרים, החולמים על אמנות מנותקת ממשפיענים וחיים בצמצום נוכחות של טלפונים ניידים ורשתות חברתיות. גם אם מידת הנאמנות שלהם לאידאולוגיה אינה ברורה, כמו גם היכולת שלהם בתור אמנים ותאורטיקנים. מה גם שעושה רושם שהקבוצה מורכבת רק מגברים לבנים בשנות העשרים לחייהם, עם גב כלכלי מהמשפחה. יוצאת הדופן היא גלוריה (גרטה לי) שחקנית מבוגרת יותר ממוצא אסייתי שדומה כי היא חיה עם רצון להיות מוזה לאמנים הצעירים. היא מתנגנת כמו שריד מעידן הג׳אז וחיה במנותק מימינו. סקסברגר נמשך אליה בשל הייחוד שלה וגם בגלל שהעניין בו גם הוא קשור לתקופה אחרת, הן בהיסטוריה והן בחייו.

סקסברגר הוא הדמות הקלה לפענוח והזדהות בסרט, אם כי אני מצאתי שהקסם והמתח מצוי דווקא בדמויות של גלוריה ומאיירס, שיש בהן מסתורין גם בגלל פער בין הדרך שבה הם מציגים את עצמם לבין הרקע ואפילו להווה האמתי שלהם. התסריט מספק לקהל רמזים על מנת להשלים את המידע בעצמו. מעבר לכך, כמו הדמות הראשית, זה סרט מינורי וצנוע כמעט במתכוןן. יש בו קטע שירה יפה מאוד, אבל דומה כי הערך הגדול יותר הוא בחיי השגרה הפשוטים לכאורה, בטרם תהילה מאוחרת בקרב קבוצה מצומצמת טלטלה את עולמו של הגיבור, חשפה הן את הכישרון שלו והן את הצדדים הבעייתיים באישיותו.

Nuestra Tierra
הארץ שלנו

הסרט הזה מתרחש בארגנטינה, אבל אפשר לעשות הקבלות בינו לבין המתרחש בישראל. בשנת 2009 התעמתו כמה ילידים דרום-אמריקאים עם קבוצה של אנשי עסקים שבאו לשטח שאחד מהם קנה מן המדינה, אף כי הילידים טוענים כי זה תמיד היה הבית שלהם. אחד מן הילידים נורה למוות וכעבור כמה שנים ואחרי מחאה ארוכה, אנשי העסקים (הלבנים) הועמדו למשפט, המתועד בסרט. הבמאית נוקטת באופן לא מתנצל את הצד של הילידים ומנסה לספר סביב צילומי המשפט גם את הסיפור של המאבק שלהם וגם את הסיפור שלהם בתור תרבות ושבט שמטעמים משפטיים, יש שטוענים שהוא לא קיים. הסרט מראה גם את הקהילה שלהם אבל גם את ההשפעות רבות השנים של התרבות הלבנה על הילידים.

מה שהופך את הסרט למסקרן, עבורי ובכלל, זה זהות הבמאית – לוקרסיה מרטל, אחת מן הבמאיות הכי מקוריות ומוערכות ביקורתית במאה ה-21. היא לא מרבה ליצור סרטים באורך מלא וזהו הארוך הראשון שלה מאז "זאמה" בשנת 2017. גם הוא מבוסס בעיקר על משפט מ-2018 וצילומים שנערכו בסמוך. מרטל כאמור נותנת רוב הסרט את הדגש לשיחות עם הילידים והיא עושה זאת רוב הזמן בשפה קולנועית יותר קונבנציונלית מרוב סרטיה, תוך שהיא נותנת משקל רב, לטעמי רב מדי, לצילומי סטילס ישנים ולאנשים המספרים את הסיפור שלהם. היא רוצה להציג תמונה מלאה ואנושית וכתוצאה מכך הסרט מרגיש ארוך מדי.

בחלקים אחרים, מרטל מצליחה להיות מקורית ומבריקה. החל מן הפתיחה היורדת מן החלל לעבר האדמה המחולקת, ולמשחק כדורגל המחבר את הקהילה. שיאים נוספים הם מבט מחודש מזווית שונה על האדמה בדקות הסיום, או עריכה דינמית בין המשפט לבין מומחה שמסתבר כי אינו בהכרח מומחה אך לדעה שלו יש משקל. הסרט מזכיר את "קולה של הינד רג'ב" במחויבות הפוליטית שלו, אבל הוא מייצר תמונה מעט מורכבת יותר, גם בתוך חלוקה לצדדים שהסרט בהחלט בוחר ביניהם ואפילו שהוא נשאר על פניו רק בממלכת התיעודי. הבמאית שלו בהחלט מוצאת דרך להיות לירית ומקורית גם הפעם, גם אם לא לאורך כל היצירה.