פסטיבל ירושלים 2025: "כן", "חלומות", "בתים"

פסטיבל ירושלים ממשיך בקצב יותר מהיר ממה שאנחנו מספיקים לדווח ממנו. בדיווח הזה, השני במספר, אני מקדיש חלק נרחב יחסית, אבל כנראה עדיין לא ממצה, לאחד מן הסרטים הישראלים הכי מדוברים בעת האחרונה, באופן נדיר לא רק בארץ. אם כי כנראה ש"כן" של נדב לפיד הוא סרט שהקריאה שלו שונה למי שנמצא רחוק יותר ממה שמתרחש כאן. בנוסף אסקור עוד סרט בינלאומי (של במאי שמבקר בארץ לא מעט) ועוד סרט ישראלי.

כן

סרטו החדש של נדב לפיד ממשיך את הקו של סרטיו הקודמים, קו שגם דורש הקצנה סגנונית מסוימת מדי סרט (״השוטר״, ״הגננת״, מיומנו של צלם חתונות״, ״מילים נרדפות״, ״הברך״). סרטיו של לפיד מתרחקים יותר ויותר משאיפה לריאליזם המאפיינת את רוב הקולנוע הישראלי והקולנוע האמנותי בימינו, לטובת קולנוע עלילה עתירת סמלים, התנהגות לא טבעית במשחק ויצירת מודעות לשפה הקולנועית דרך המבע. קאטים מודגשים, רעד לא שגרתי של המצלמה והתנגשות בה כבר היו בסרטיו הקודמים של הבמאי, אך דומה כי בכל סרט הוא מנסה לקרוא תיגר על אמנות הקולנוע ולצלם בדרך שלא נוסתה בעבר (לפחות לא בקולנוע העלילתי). לחשוף את מה שפגום במדיום וגם את מה שפגום במי שיוצר את הסרט עצמו, שהוא חלק מן החברה שמשתקפת בו. הדבר בולט בצורה אחרת בכל סרט שלו ובמקרה של ״כן״, האמנים שבלב הסרט מתחילים אותו כמי שכבר מכרו את העקרונות שלהם; הם עושים אמנות, אבל כזו שפונה לממון ויש בה משהו רקוב אתית. כל זה נכון לגבי הדיון של הסרט ביחסים בין הון ואמנות בכלל, שהוא רלוונטי בכל העולם.

אך כמו כל סרטיו של לפיד, זה כמובן גם סרט על ישראל והוא עתיר ביקורת ספציפית על אופן ניהול המלחמה כרגע והיחס לפלסטינים בכלל, כמו גם ביקרות מהותית לגבי האופי הישראלי על רבדיו השונים, לא רק בהקשר של מיליטריזם. אולם באותה נשימה, יש בסרט ביטויים לכאב הישראלי בשבעה באוקטובר ואחריו והמבט שלו על החברה הישראלית הוא מבפנים, כמי ששותף לטרגדיה. גם אם יש הררי ביקורת. יש בסרט, כמו בכל סרטיו של לפיד יחסים מורכבים לנופי הארץ, יחסים שיש בהם רתיעה שקרובה לתיעוב, אבל לא פחות מכך אהבה. לפיד יודע שההצהרה "זאת הארץ הכי יפה בעולם" שנשמעת בתחילת סרטו השוטר היא יהירה, פגומה ומעידה על פטריוטיות לא מאוזנת. מאידך, הוא שב ומראה את מה שהוביל אליה.

"כן" הוא סרט שבין היתר יש בו שרידים של מיתוס של ארץ ישראל היפה. גם אם הם מוכתמים בדם, חטאים ובגידה בעקרונות, אמנותיים או מוסריים. לעתים בשם הכסף, לעתים בשל הנקמה או תחושת הצדק או הצדקה. לפיד והצלם שי גולדמן לוכדים היטב את היופי של הארץ, אך גם את הלכלוך  והמלאכותיות שיש בחיי הפאר שמתקיים בה בצד זוועות המלחמה. מכיוון שזהו סרט על היכולת של החברה הגבוהה לחיות בנחת בצל מלחמה. השאלה שעולה היא לא רק איך אפשר לחיות מול מצבו של האחר, אלא איך מישהו מסוגל לחיות. אי אפשר לדעתי לכתוב על הסרט מבלי לגלוש לניתוח של הדימויים, הנושאים והמבע שלו, לפחות באופן חלקי. לכן המשך הטקסט ייגע במספר דברים ספציפיים, גם אם הוא עדיין לא ניתוח מלא של כל היבטי היצירה. זה אמנם עמוס וארוך יותר מטקסט רגיל על הסרט במהלך פסטיבל, אולם הסרט עצמו גדוש הרבה יותר.

"כן" נפתח בנשיקה. חלק מרצף ניסיונות של לפיד בסרטיו האחרונים למצוא דרך חדשה לצלם את האקט, שהוא מבחינה רבה מן הנדושים ביותר בקולנוע. זוהי נשיקה בין שני גיבורי הסרט: גבר בשם י' (אריאל ברונז) ובת זוגו, יסמין (אפרת דור). צופים ותיקים של לפיד כבר פגשו בשם י' כשם פרטי, ואולי גם שמו לב כי היא האות הראשונה של הדמות הראשית גם ביתר סרטיו, מה שמרמז שגם יסמין היא סוג של י' – עוד וריאציה על אותה הדמות, אבל הפעם כאישה שמצויה בזוגיות עם י', דמות כאוטית גם ביחס לקולנוע של לפיד.

הנשיקה בפתיחה היא בין בני זוג, אבל היא חלק מהצגה בעולם הפנימי של הסרט, שכן הגיבורים הם אמנים שמופיעים בפני המעמד הגבוה: פעם הם שאפו לאמנות חתרנית יותר, הוא במוזיקה והיא במחול, אולם בסופו של דבר הם הלכו בעקבות הכסף ומופיעים במסיבות יוקרה. לכאורה חלק מן החגיגה, בפועל חלק מן הבידור. מהר מאוד בסרט אנו לומדים כי הם מוכרים גם את גופם ואפילו את סיפור אהבתם לצורך סיפוק העשירים היותר. זוהי אמירה שחוזרת לאורך הסרט על הייעוד של אמנות: רוב הזמן היא לא מטלטלת את העולם, היא לא רק הולכת בתלם, היא משרתת את המעמד השולט. זוהי אמירה נגד קפיטליזם בבידור בכלל, אך במחשבה כי בישראל המצב הוא יותר קיצוני, שכם האליטה כוללת גם שרים חרדים שאין להם בעיה להיות באירוע הכולל בידור בעל אופי מיני, ולא פחות חשוב, קבוצה גדולה של אלופים צבאיים.

האם המופע בפתיחה הוא עדיין אמנות? זוהי שאלה פתוחה, שכן הסרט משחק על המתח לגבי נקודת הסיום של המופע. כולל רגעים של חשש לגורלו של י'. מוות הוא מרתק, אפילו יותר ממין. הפער בין האמנות לבין החיים הופך ללא ברור. טשטוש זה מתכתב עם הקולנוע של לפיד, שהוא במוצהר בעל רכיבים אוטוביוגרפיים, השזורים בהתרחשויות קיצוניות, באופן שמעלה את השאלה עד כמה קיצונים הדברים היו או לא היו, במציאות.

בניגוד לקולנוע של לפיד, מה שנעלם בהופעה ובאמנות המוצגת בגוף הסרט הוא החתרנות. המסיבה בפתיחה כוללת עימות בין שני סוגי מוזיקה, סוג של תחרות בה י' מופיע לצלילי מוזיקת ריקודים ידועה ומולו צועד הרמטכ"ל, מלווה באלופים, בשירת אלביס. קרב של מי יהיה קולני יותר, בעיניי סוג של הדהוד לסצנת קרב בין המנון הכיבוש הנאצי להמנון הצרפתי ב"קזבלנקה" (סרט שמוזכר פעם נוספת בהמשך). רק שבמקרה זה, יסמין היא זו שמזכירה לי' שהם לא בקרב. השורה "תן לרמטכ"ל לנצח", לא רק בדיחה המעמידה בהקשר חדש את הסיסמא "תנו לצה"ל לנצח", אלא גם ידיעה של הגיבורים את מקומם בחיים, גם אם י' לפעמים מאבד את עצמו. תפקיד האמן הוא לתת ללקוח שלו את תחושת הניצחון.

לפיד שואף להיות קולנוען מסוג אחר: הוא רוצה להתסיס את המערכת, גם את היסודות להם הוא מתנגד פוליטית, אבל גם את הממסד הקולנועי ובמידה רבה גם את חובבי הקולנוע שלו ואת מי שמתייחסים בצורה חיובית לגיבורי סרטיו. מסרט לסרט, המלחמה הפנימית של הגיבורים הופכת נואשת וקיצונית יותר. י' בסרט זה מוצג אחרי שכבר בגד בעקרונותיו, אבל הם שבים לרדוף אותו – אם דרך קריינות של גורם אחר בהצצה מדי פעם, אם דרך חלומות ואם דרך המציאות הדורשת התמסחרות בדרגה גבוהה אף יותר.
אולם י' הוא גם אב. הוא מנסה להיות הורה טוב ולתת לבנו תחושת ביטחון בעולם. כאשר הוא לוקח אותו לגן, הוא מוסיף את המילה ״טוב״ לכל דבר בדרך. אלא שנח, בנו של י׳, לא נולד לעולם בו הכל טוב. הוא נולד ב-8 באוקטובר.

״כן״ מתרחש בעולם בו תמיד יש מלחמה ברקע. מה שהוא לוכד היטב בחווית הקיום בישראל הוא הפער בין החדשות הקשות ליכולת לחיות בשגרה. פושים של חדשות בטלפון על הרוגים רבים בפעולות בעזה בהחלט מערערות את הגיבורים, באופן שבא לידי ביטוי בכך שהסרט כולו רועד – משמע הפריים והפסקול. אך זה נמשך שניות ספורות, אם בכלל. היכולת של האדם להזדעזע ואז להעביר את הידיעה לרקע של התודעה, בלי אפילו לחשוב על האם זה מוצדק או הכרחי, היא סימן היכר חשוב של תקופה זו. זה נכון גם לגבי חדשות ממקומות רחוקים מן העולם שלא מונעים ממנו להפסיק לאכול, להתבונן בנוף טבעי או מעשה ידי אדם.

כפי שכתבתי, יש בסרט גם מקום לכאב הישראלי של אחרי השבעה באוקטובר. הדבר מתרחש בחלק השני של הסרט, שכותרתו "הדרך" והוא כולל מסע של י' ברחבי הארץ, מסע בו יש מספר יעדים. באופן רשמי, השראה להמנון חדש למדינה/מלחמה שהוא התבקש להלחין, אך גם מפגש מחודש עם לאה (נעמה פרייס), אהבה ראשונה אותה הכיר מילדות. לאה היא מתרגמת ובמלחמה גויסה לעשות "הסברה" בישראל בשפות שונות. בסצנה חשובה היא מספרת, בעברית ובלי ציון שמות, שורה של מקרי זוועות אמיתיים שאירעו בשבעה באוקטובר, באופן שגורם לה לאבד שליטה. בו בזמן, היא גם מציינת טענות של מתנגדי ישראל ודומה כי הסרט מאפשר לבקר את הטענות הללו, כפי שהוא מבקר את הגיוס של הכאב לצורכי הסברה או סיפוק יצר הנקמה. התחושה היא כי מלחמה מייצרת רק הרס, מנותק ממוסר. הרס שגם הוא יכול להיות בידור.

המתקפה הכי קשה בסרט נגד ישראל היא מילות ההמנון אותו י' מתבקש להלחין, מילים שמצדיקות הרג המוני וטוטאלי כהגשמה ישראלית. מילים שקשה לחשוב שנכתבו, אפילו כסאטירה. אולם, לפיד לא חיבר אותן. הן חלק מסרטון שנוצר בלי ציניות ועל מנת לעודד את רוח העם בישראל (אם כי זכה לביקורת ציבורית מסוימת). הטענה העיקרית של הסרט נגד ישראל קשורה לא רק למחיר המלחמה בצדדים השונים שמעורבים בה, אלא לנרמול של המלחמה, אדישות לסבלו של האחר, או היכולת ליצור ולצרוך בידור במהלך אסון מתמשך.

י' מביט על המציאות בעזה מגבעה, אך זוהי "גבעת האהבה". הוא מביט מן הצד על מלחמה, אבל גם יכול להיפגע. גבעה בה חידוש הקשר הפיזי עם לאה מתרחש, לקול פצצות. לאה היא מצד אחד הבגידה, מאידך השיבה הביתה – לילדות, לאמונה בארץ ישראל, ולתקשורת עם העולם שאינו העשירים בצורה מופלגת. השם שלה נשמע כמתוך תקופה אחרת. לאה הוא גם שם של אחת מארבע האמהות, מה שמוביל אותי למוטיב חשוב נוסף המרחף מעל הסרט.

הגיבור מתאושש לא רק מהשבעה אוקטובר, אלא גם מן המוות של אימו, שהתרחש בסמוך. אותה אם הייתה גם סוג של סמכות מוסרית עבורו ועדיין מתפקדת ככזו. בתגובה לזוועות המלחמה הוא אומר שהוא מקווה שאין אלוהים, כאשר בפועל עבורו אלוהים היא האם – היא זו ששופטת אותו, גם אם רק בדמיון ודרך קטעי חלום אקספרסיביים. המוות שלה הפך אותה למיתולוגית ולפרקים מדגיש את תחושת הניכור ש-י' חש כלפי עצמו, בעודו צולל כמו התמכרות לעולם אמנותי, ההיפך ממה שהיא ייצגה.

ישנם שלושה חלקים בסרט. הראשון מתאר חיים בארץ, בסוג של בועה שנמצאת גם בתל אביב אבל לא רק. בועה של חיי השפע ודירות הפאר, של חגיגות וריקודים לצד מעורבות בשליטה במוות; החלק השני הוא מסע להבנה של מהות המצב, י׳ עובר אותו פיזית בארץ, יסמין במסע שונה רק בגבולות חלק מתל אביב; החלק השלישי, עליו לא ארחיב כעת, שואל האם יש מקום אחר על הגלובוס בו המצב הוא טוב יותר, עבור הישראלים או בכלל. כמו ב״מילים נרדפות״, אין בהכרח רק תשובה אחת לשאלה ובטח לא תשובה חד משמעית. לא סתם העשיר החזק ביותר בסרט אינו ישראלי, אלא אוליגרך רוסי.

חלומות
Dreams

כמו ב״כן״, קשר בין אמן להון כלכלי המממן את האמנות תופס תפקיד מרכזי גם בסרטו החדש הבמאי המקסיקני מישל פרנקו, שחוקר ברבים מסרטיו את הצביעות שבפערים חברתיים ומידת כוח של אנשים עקב כסף, מעמד או נסיבות חיים. במקרה של הסרט הנוכחי, הדגש הוא מערכת יחסים בין ג׳ניפר (ג׳סיקה צ׳סטיין), בת למשפחה אמידה ופטרונית של אמנות, ופרננדו (אייזק הרננדז), רקדן בלט מקסיקני שפגשה במסגרת אחד מן הפרויקטים בהם היא תומכת. אנו נכנסים לסיפור שלהם אחרי נקודת ההתחלה שלו: פרננדו חצה את הגבול בצורה בלתי חוקית על מנת להגיע, אחרי מסע מפרך, לדירתה בסן פרנסיסקו. שם מתחדש קשר מיני בו לא חזינו בתחילתו. מאוחר יותר, הקשר נקטע כאשר פרננדו מבין כי ג׳ניפר לא רוצה להיראות עמו בציבור.

פתיחת הסרט נראית כמו סרט טיפוסי על הגירה ממקסיקו לארה״ב. דימוי פסטורלי הופך להיות מאיים כאשר אנו למדים כי משאית שעומדת בחום מלאה באנשים בסכנת חיים. גם מראות אחרים, מבוססי מציאות, על המסלול מסכן החיים ומרובה ההשפלות של מהגרים, משולב במהלך הסרט, הן בארה״ב והן במקסיקו. אך פרננדו אינו בדיוק מהגר סטריאוטיפי מן סוג שהתרגלנו לראות בסרטים: אין שום סימן בסרט לכך שבתור אמן הוא לא יכול לזכות להצלחה ולרווחה גם במולדתו; הוא הגיע לראשונה לארה״ב כאמן וגורש בגלל מה התגלה כטעות שלו בשיקול בדעת לגבי היכן ניתן להופיע. יחד עם זאת, החלומות שבכותרת הם לפחות שניים עבורו – חלום על הכרה מקצועית דווקא בארה"ב וחלום על זוגיות גלויה עם ג׳ניפר.

האם הקשר ביניהם היה אי פעם קשר של אהבה, ולא רק של תשוקה הנראית בסרט במספר סצנות מין? קיים ספק תמידי לגבי כמות המאמצים שג׳ניפר עושה על מנת שיקבל אישור חוקי להופיע בארה״ב, או לאפשר לקשר ביניהם לא להיות סודי. זה לא מונע ממנה להיות אובססיבית לגביו כאשר הוא יוזם פרידה. היא מצויה בעמדת שליטה מסוימת בקשר עקב תפקידה וגם אם היא מאוהבת, היא לא רוצה לאבד את השליטה הזו, כפי שהיא לא רוצה לאבד את מעמדה המכובד. מעמד המאפשר לה לתמוך במקסיקו בנאומים ובישיבות הנהלה של הקרן, ישיבות שהם הגרסה של חייה למפגש משפחתי. היא אישה לבנה שתמיד לבושה היטב ובלא-מעט סצנות בסרט, מילולית בבגדים לבנים. אלגנטיות והדר מעוצב הם יסוד חשוב בחייה, איך שהסביבה רואה אותה היא מהות.

אבל הסרט מפשיט אותה מן האלגנטיות, מראה את הצדדים החייתיים שלה. תחילה על ידי הצגת התשוקה המינית, בסצנות המתרחשות בפועל וברגע בולט גם בדמיון שלה. לאחר מכן בחריגה מן המקצועיות כאשר היא הופכת לסטוקרית של ממש, ומשם הסרט ממשיך למקומות שהם לפרקים שלווים יותר ובשלבים אחרים משפילים יותר עם שינויים בדינמיקה של הכוח ברגעים מסוימים ובמקומות ספציפיים. גם אם במקומות הגלויים ביותר תמיד יהיה לה יתרון חברתי עליו.
הסרט מעמת בין הצדדים השונים שלה – המכובד והיצרי, אובססיבית בו זמנית לקשר מיני עם פרננדו וגם לאופן בו תופסים אותה בסביבה העשירה בה הדרך היחידה שבה היא יכולה להיראות איתו בציבור היא להציג אותו כצדקה. ברגעים מסוימים האופן בו מערכת היחסים הזו מנסה לשלב מאבקי כוח, שאיפה לרומנטיקה ותשוקה כנה, הידהד עבורי את ״סחף חושים״ של לינה ורטמולר, גם אם סרט זה לא מייצר בדיוק את אותו אפקט באותה עוצמה (ולא שיש סרט אחר שהצליח לשחזר אותה), הוא מייצר דברים אחרים.

זה נובע מסגנון הבימוי של פרנקו, יוצר שהוא כמעט תמיד מתסיס בתכנים, אבל מצלם את הסרטים באופן הנותן דגש לפעולה האנושית, עקב כך שהסצנות מצולמות בשוט בודד (להוציא צפייה במחול). אלו לא שוטים המדגישים תנועות מצלמה וירטואוזיות, אלא כאלו המאפשרים לשחקנים לבטא את עצמם ולרומם את התסריט. זה גם מוביל לריבוי סצנות קצרות וגם לתחושה שהסרט בכללותו יכול היה להיות ארוך יותר, או מעמיק יותר בפיתוח של הדמויות, בטח דמויות המשנה. אבל זה חלק מן הכוח של הקולנוע של פרנקו: הוא שם ייצוגים קיצוניים ומוצא דרך לחתור תחתיהם ולייצר סיטואציות שהיחס כלפיהם חייב להיות אמביוולנטי. שיתוף הפעולה שלו עם צ׳סטיין, כאן ובסרטו הקודם ״זיכרון״, מאפשר לה להפגין צדדים שונים בכישרון שלה ולסרטים שלו להדהד יותר מבחינה רגשית.

הקרנה נוספת:
חמישי | 24.07.25 | 21:15 | לב סמדר

בתים

דקות הפתיחה של סרט הביכורים של ורוניקה ניקול טטלבאום מכניסות את הצופה לאווירה זרה לרוב הקולנוע הישראלי. נראית דמות השבה לעיר צפת, זרה בסביבה סוריאליסטית, מרובת ערפל בפריים וגשם בפסקול. תנועות המצלמה מזכירות את הקולנוע של אנדריי טרקובסקי והנרטיב בפתיחת הסרט נראה כמו גרסת העלייה לישראל של סרטו "המראה", כאשר הדמות הראשית בסרט חוזרת לבתים שהיא גדלה בהם במטרה להתעמת עם עברה, שנראה דרך קלטות וידאו בהן נרמז על משבר אפשרי. קלטות הוידאו בצבע, כאשר רוב הסרט מצולם בשחור-לבן עתיר טשטוש. הבית הראשון שאנו רואים נראה כמו דירה ספק נטושה, כמו עיר רפאים אבל בלב עיר שיש בה אנשים אחרים. יותר ויותר זה נראה כמו חזון רפאים פנימי של אותה דמות ראשית: סשה (יעל איזנברג), אדם א-בינארי, שהיגר בילדות מברית המועצות לצפת ובה עבר כנראה כמה בתים, ניכור מההורים וכפי שמתגלה בהמשך, עוד אירוע טראומתי.

הפתיחה בבית הראשון אותו פוקד סשה היא שיא המופשטות של הסרט. בהדרגה ובלי שינוי סגנוני מורגש, הוא הופך לבהיר יותר וגם מתנתק חלקית מן ההשראה של טרקובסקי למשהו מקורי יותר, משהו שנטוע בישראל. או יותר נכון – נטוע יותר, מבחינת הניגוד בין סשה לבין הסביבה שלו, העיר צפת בו גדל כילדה, עיר חרדית ברובה אך בעלת פינות נסתרות. עיר שיש בה זיכרון של טראומה אותה סשה מנסה לאתר, אבל גם סוג של בית, גם אם הבתים אותם הוא פוקד הם לא הבית המקורי שבארץ אחרת ולא חיק המשפחה. נוכחות המשפחה מתבטאת בעיקר בשיחות טלפון אבל דומה כי סשה מתנתק ממנה, או מכל סוג של חיים בהווה שהם לא החיפוש אחר העבר. צפת ההררית והגשומה-מעורפלת נראית גם היא כשילוב בין ישראל למדינות קרות יותר כמו ברית המועצות.

הסרט הופך לבהיר יותר גם בגלל שסשה זוכה לבני לוויה במסע. אחד הוא כלב שהוא ספק אותו כלב מילדותו של סשה, אף כי סוגיה זו נפתרת, ואישה שחיה בבית השני בו חיה המשפחה של סשה, צורפת במקצועה שתומכת בסשה בגלל שהוא נזקק. מגלמת אותה טלי שרון. בשני הקשרים יש מימד של ספק ריאליזם-מאגי: הכלב באופן ברור הוא ספק אמיתי, ספק כלב אחר וספק גלגול שמידת היכולת של אחרים להבחין בו משתנה; האישה לפרקים נראית כמו מלאך, או דאוס-אקס-מכינה, אבל הסרט נותן פיסות מידע שהופכות אותה לאדם ממשי ואת הקשר בינה לבין סשה להדדי. גם אם זה רק סמלי שהיא גרה בבית בו סשה גדל.ה. שכן, האישה הזו הופכת לסוג של בית לא פיזי, או לפחות אופציה שעולה. בניין אחר, קונקרטי יותר, הוא בית הספר שמהווה אתר נוסף אותו סשה פוקד. המפגש מעמת אותו עם המציאות וגם עם שרידים לטראומה, ולקח כי גם אנשים נוספים חווים מצבים מאיימים. כי גם אם הכל השתנה במהלך השנים, יש דברים שנותרו זהים.

כותרת הסרט מתייחסת כאמור לא רק לבתים הפיזיים, אלא לחיפוש אחר תחושה של שייכות והגנה במצב בו האמון הבסיסי נפגע, דרך עיניים של דמות שהיא גם מהגרת א-בינארית מבחינה מגדרית. קטעי שירה/יומן במחברות מנסים להיות עדות לעבר, או לכך שיש משהו מתמשך במה שנראה שהוא מסע שמאיים להיות תמידי, בין בתים בעבר ואחרי גדיעת הקשר לשורשים או עוגנים כגון עבודה או משפחה. כאמור, יש גם כלב ואישה שמקנים סוג של עזרה, גם אם לא ביטחון. המסע של סשה הוא לא רק נבירה בכאב, הוא גם מסע לבנייה מחודשת של זהות ובית.
אולי כמו הגיבורה, הסרט מרגיש מגובש יותר ומתקשר יותר ככל שהוא מתקדם והופך למשהו שהוא לא רק ניסוי נדיר מסוגו בקולנוע המקומי, אלא גם ניסוי מוצלח.