פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 29: שנת 1984

אם לדבוק בנקודת המבט הפרטית שלנו, את הפרק הזה כדאי להתחיל עם שובה של ישראל לאוסקר. "מאחורי הסורגים" היה למועמד השישי של ישראל, אבל בחדשות הפחות חיוביות, הוא היה האחרון שיכניס את ישראל לאוסקר עד האלף החדש, 23 שנים לאחר מכן. יש לו גם הישג חביב ואיזוטרי משלו, לכך נגיע עוד רגע.
עוד בחדשות החיוביות, מדינה שמעולם לא זכתה לפני כן נכנסה לבנק המנצחות של האוסקר הבינלאומי, ובמקביל לכך, מדינה אחרת הביאה לעוד מועמדות שביימה אישה. זאת הפעם הראשונה בתולדות הקטגוריה ששנתיים רצוף מועמדת במאית. עד כה בסך הכול היו ארבע כאלה, והבאה (שלא נאמר "הבאות", שימו לב) תגיע ממש בשנה שלאחר מכן. אבל עוד חזנית למועד וכו'.

מחוץ לקטגוריה הבינלאומית, הטקס ה-57 היה כמובן סיבוב ניצחון של אחד מזוכי האוסקר האהובים ביותר אי פעם, "אמדאוס" של מילוש פורמן, הבמאי אותו פגשנו בפרויקט הזה ממש עם מועמדי צ'כוסלובקיה "אהבותיה של בלונדינית" ו"נשף הכבאים". הוא היוצר הראשון שלוקח את פרס הסרט אחרי מועמדות בקטגוריה הבינלאומית.
מה שמאוד משעשע, וכנראה לחלוטין במקרה, הוא שהבחירה של האקדמיה ב"אמדאוס" הדהדה גם לפרס הבינלאומי: בשתי הקטגוריות זכו סרטים על מאבק של שני גאונים בתחומם, אחד מבוגר והשני צעיר וזחוח. ההבדל הוא שבמקום המוזיקה של הזוכה הגדול, הבינלאומי התרכז במשחק השחמט. פה די מסתיים המשותף, כי אם הזוכה האמריקאי מציג את הדמות המבוגרת כנבל, בזוכה הבינלאומי הצעיר הוא האנטגוניסט. בערך.

כל חמש המדינות לאוסקר הבינלאומי ב-1984 היו מועמדות בעבר, אבל רק אחת מהן סימנה הפעם את מועמדותה האחרונה אי פעם. זוהי ברית המועצות, שלא תחזור לאוסקר עד פירוקה בתחילת הניינטיז. ארבע האחרות הן כאמור ישראל, ארגנטינה, ספרד, והזוכה שווייץ. מעניין לציין שזו השנה הראשונה מאז 1961 שבה לא נכחו אף אחת משתי שיאניות המועמדויות צרפת ואיטליה.
שאר המדינות שהגישו אך לא נכללו בחמישייה הסופית היו אוסטריה, איסלנד, ברזיל, גרמניה, דנמרק, דרום קוריאה, הודו, הולנד, הונג קונג, הונגריה, הפיליפינים, ונצואלה, טיוואן, יוגוסלביה, יפן, נורבגיה, סין, פינלנד, פורטוגל, צ'כוסלובקיה, קולומביה, קנדה, רומניה, שוודיה ותאילנד.

המועמדים

ארגנטינה – "קמילה" (Camila)

בפרק הבא אנחנו נדבר על ארגנטינה כמנצחת, אבל כעת אנחנו עדיין בעמדת השושבינה, עם מועמדותה השנייה (אחרי "הפסקת אש" לפני עשור). כשהיא, ולא אחרת, זו שהביאה למועמדות הרביעית שביימה אישה בקטגורית הסרט הבינלאומי.
מדובר במריה לואיסה במברג, אז בת 64 ועשר שנים לפני מותה, שהתחילה כתסריטאית ועברה לבימוי אחרי שנמאס לה מהאינטרפטציות של במאים גברים לחומרים שלה, לדבריה. "קמילה" היה סרטה השלישי, והיא תספיק לביים עוד שלושה לאחר מכן, כולם ייקחו חלק בפסטיבל ונציה (על אחד מהם תשלח שוב כנציגת מדינתה לאוסקר, אך לא תהיה מועמדת).

"קמילה" מבוסס על סיפורה האמיתי של קמילה או'גורמן שהתרחש באמצע המאה ה-19. קמילה הייתה בת למעמד הבינוני-גבוה השמרני של בואנוס איירס, כאשר נפשה הרומנטית נקשרה בזו של כומר צעיר בשם לאדיסלאו, ושלו בשלה. קמילה כבר הייתה מיועדת לבחור אחר, אבל הלב רוצה מה שהלב רוצה, גם אם המשפחה מתנגדת לרומן ובכלל הוא אסור על פי חוקי הדת. קמילה ולאדיסלאו הולכים עם זה עד הסוף, ומחליטים לברוח ולנסות לחיות בזהות בדויה. זה לא מחזיק יותר מדי זמן, וכאשר סודם מתגלה, הם נאלצים לבחור האם להיפרד לנצח או לעמוד מול ההשלכות הקשות. וקשות הן בהחלט.
סוסו פקוררו, בתפקיד קמילה, זכתה בפרס השחקנית של פסטיבל קארלובי וארי.

ארגנטינה – "קמילה"

ברית המועצות – "רומן מלחמה" (Wartime Romance)

וכעת, כמובטח, הגיע הזמן להיפרד מאחת המדינות הכי מגדירות של הפרויקט הזה, אחרי מסע ארוך (מילולית) ודי מדהים שלקחה אותנו. המעצמה המזרחית הסתערה על האוסקר עם כל אנשי והמלך וכל סוסיו לזכייה ב-1968 עם "מלחמה ושלום", עדיין אחד המנצחים הכי מונומנטליים אי פעם. לאחר מכן המשיכה להרהיב בהפקות ענק (ומעט מייבשות, אם להיות כנים) עם מועמדויות על "האחים קרמזוב", "צ'ייקובסקי" וסרט מלחמה נוסף, "הבקרים כאן שקטים". זכייתה הבאה התרחשה ב-1975 בזכות הייבוא היפני אקירה קוראסווה ו"שומר היערות" המופלא, לאחר מכן מוטטה את נפשי עם "ברים הלבן – האוזן שחורה", ואל שנות השמונים נכנסה שוב כמנצחת עם "מוסקבה לא מאמינה בדמעות" שסימן שינוי קו של נציגיה, כשהתרכז בנראטיב אישי ומודרני, במקום לאומי ותקופתי. המגמה הזו המשיכה עם "חיים פרטיים" שגם בעצמו היה יוצא דופן מכיוון שהיה המועמד הראשון שלה שאורכו פחות משעתיים. וכעת היא חזרה, בפעם האחרונה, עם הפקה תקופתית אמנם, אבל כזו שיותר מזכירה את הסרט הקודם שלה: דרמה קטנה וצנועה יחסית.
האמת היא שזה לא היה אמור להסתיים כאן. שנה לאחר מכן תשלח ברית המועצות את אחד הסרטים הטובים ביותר אי פעם, "צא וראה" מרסק הנשמה, אבל האקדמיה לא תתמודד עם זה, ובאחד המהלכים הכי נפשעים שלה תשאיר אותו מחוץ למועמדים. ברית המועצות תשלח עוד שבעה נציגים, אך גם הם לא יכנסו פנימה.

"רומן מלחמה" אמנם נפתח במלחמת העולם השנייה, אבל זהו רק הפרולוג. שם, בין הקרבות, פוגש לרגע קט החייל הצעיר סשה (ניקולאי בורליאב מ"נעורי איוון" ו"אנדריי רובלייב") את האחות הצבאית לובה (נטליה אנדרייצ'נקו), ויתאהב בה עד מעל האוזניים. היא לא כל כך תשים לב אליו, והוא ימשיך אל החזית. שנים לאחר מכן, כשהמלחמה כבר תמה, סשה, נשוי ועובד כמקרין באולם קולנוע, פוגש את לובה שוב במקרה. לה העתיד היה קצת פחות חביב, והיא מתקיימת ממכירת קרטושקה ברחוב, מנסה לגדל בדוחק את בתה הקטנה, כאשר די ברור שמסלול חייה הקשוח לקח לא מעט מהקסם שלה. לסשה זה לא משנה, וכאילו דבר לא קרה מאז פגישתם הראשונה, הוא רוצה שתהיה חלק בחייו ומפתח אליה אובססיה, מתעלם לחלוטין מאשתו האומללה (אינה צ'וריקובה, שעל הופעתה כאן זכתה בפרס השחקנית של פסטיבל ברלין). הפעם לובה משתפת פעולה, אבל כאשר קושי המחייה סוגר עליהם, שוב הדברים עומדים למבחן. את הסרט כתב וביים פיודור טודורובסקי.

ישראל – "מאחורי הסורגים"

כמו כל מועמדויות ישראל עד כה, קשה לומר שגם זו נחשבת לאחת הידועות והמפורסמות בתולדות הקטגוריה הבינלאומית. עם זאת, משהו אחד בהחלט הופך אותה לאבן דרך – מדובר בדרמת הכלא הראשונה שהייתה מועמדת לפרס הספציפי הזה. קח את זה, ז'אק אודיאר!
זאת גם הפעם הראשונה שבה הסכסכוך הישראלי ערבי מקבל מקום בפרס הבינלאומי, וזה התרחש בזכות "מאחורי הסורגים" שביים אורי ברבש על פי תסריט של אחיו בני וערן פרייס. דרמה קשוחה למדי המתארת מיקרוקוסמוס אכזרי שמתקיים בבית כלא אליו מגיעים אסירים ישראלים וערבים. הייתי מוסיף שהסרט מתרחש בתקופה נפיצה למדי בתולדות המדינה, אבל איזו תקופה איננה נפיצה למדי פה?

במרכז הסרט שני אסירים הניצבים משני צידי המתרס הלאומי – אורי היהודי (ארנון צדוק) ועיסאם המוסלמי (מוחמד בכרי, שאין מילים לתאר איך המצלמה כמעט נמסה בכל קלוז אפ עליו. הנוכחות שלו לא הגיונית). האסירים מנסים לשמור על התנהגות טובה על מנת לתת לאחד האסירים היהודים הזדמנות להשתתף בתחרות שירה שתשודר בטלוויזיה (בועז שרעבי), אבל נוכחותו של אסיר חדש (אסי דיין), יהודי שהואשם בקשירת קשר עם גורמים בטחונים עוינים, מאיימת לערער את המצב הגם ככה דליק. תוך כדי המאבקים יבינו אורי ועיסאם שבעצם יש להם אויב משמעותי יותר – האשכנזים, כמובן – ויחליטו לפתוח בשביתת אסירים עד שישופרו תנאיהם, מציגים דו קיום מסוג קצת אחר. את הסרט צילם אמנון סלומון, ערכה טובה אשר והלחין אילן וירצברג.
"מאחורי הסורגים" הוקרן בפסטיבל ונציה, שם זכה בפרס הביקורת.

ישראל – "מאחורי הסורגים"

ספרד – "דאבל פיצ'ר" (Sesion Continua / Double Feature)

החל מ-1977 תפסה ספרד תאוצה די מדהימה באוסקר, ותוך עשור הרוויחה שבע מועמדויות. אחת מהן, "להתחיל בשנית", גם הפכה אותה לאחת המדינות הבודדות שזכו. אם אתם קוראים את הפרויקט ברצף, אתם ודאי זוכרים את רמת הייאוש שלי כשזה מגיע לנציגים הספרדיים. זאת מכיוון שכולם להוציא את מועמדותה הראשונה ("נקמה" ב-1958) היו מהחלשים ביותר, או החלשים ביותר, בחמישיות.
והנה הקטע הבכלל הזיה בהקשר של ספרד ו-1984: בפרקים האחרונים התלוננתי על כך שלא פחות משלושה מתוך חמשת המועמדים האחרונים של ספרד ("תשוקה אפלה", "הקן", "כרמן") כללו את אותה מסגרת עלילתית: גבר מבוגר ומקסים נופל ברשתה של צעירה פתיינית וזוממת, שמשחקת בו, סוחטת ממנו צדדים אפלים אבל זה כמובן לא באשמתו. ואני באמת לא יודע אם זו בדיחה מטעם ספרד, או צירוף מקרים משונה, אבל כשהתחיל "דאבל פיצ'ר" וגיליתי שמדובר בסרט על שני חברים מבוגרים שעומלים יחד על עשיית סרט, נרגעתי. איזה יופי שלא שוב נהיה בטריטוריית הלוליטה והגבר הכה-אומלל שנסחף למערכת יחסים עם קטינה. ואז שני הגיבורים התחילו לדבר על הסרט שהם עומדים לעשות, שמו "אני לאט שוקע בדיכאון": סיפורו של גבר בן ארבעים… שמתאהב באישה בשנות העשרים לחייה. כאילו אין שום דבר אחר שמעסיק את תעשיית הקולנוע בספרד.

סרטו של חוזה לואיס גארסי, זה שכזכור סידר לספרד את האוסקר היחיד שלה נכון לתקופת הזמן ההיא, ביים על פי תסריט שכתב עם הוראסיו ואלקארסל, והוא מין מכתב אהבה לקולנוע – כזה שנפתח במונטאז' של עשרות צילומים של במאים מההיסטוריה הרחוקה והקרובה של האומנות השביעית, מאורסון וולס דרך ג'ון פורד ועד וודי אלן (לא זיהיתי אישה אחת במהלך הסיקוונס הנוסטלגי, אבל ייתכן ופספסתי). כולם, ללא יוצאים מן הכלל, היו צריכים לדעתי לתבוע את חוזה לואיס גארסי על כך שגרר אותם לתוך הדבר הזה.
לסרט, באופן מאוד נדיר בתולדות הפרויקט הזה, אין פסטיבל אחד לשמו ושום פרס מקדים או מקביל לאוסקר. הסרט הזה התקיים אך ורק בתודעה של מצביעי פרס הסרט הבינלאומי בלבד.

הזוכה

שווייץ – "מהלכים מסוכנים" (La Diagonale de Fou / Dangerous Moves)

שווייץ הפכה להיות המדינה ה-11 שזוכה באוסקר, עם הפקה צרפתית-שוויצרית (מעניין אם הצרפתים התחרטו שהם לא שלחו את הסרט). הבמאי-תסריטאי רישאר דמבו הוא הצד הצרפתי, כאשר ארתור כהן המפיק הוא הנציב השווייצרי. זה אותו ארתור כהן שכבר דחף לניצחון את "הגן של פינצי קונטיני" (איטליה) ו"שחור ולבן בצבע" (חוף השנהב).
באופן כללי, "מהלכים מסוכנים" מרגיש כמו פגישת מחזור מרהיבה של גיבורי הפרויקט הזה עד כה. הצלם היה ראול קוטאר, שהיה מועמד כנציג צרפת על "הואה-בין", והעורכת היא אנייס גילמו, שחתומה על נציג צרפת "זוגות נשואים". שניהם, ראוי להזכיר, מזוהים בעיקר בזכות שיתופי הפעולה שלהם עם ז'אן לוק גודאר. בקאסט השחקנים אפשר למצוא את מישל פיקולי הצרפתי, ליב אולמן השוודית ("המהגרים", "הארץ החדשה"), שחקן הבית של הפרויקט דניאל אולבריצ'סקי הפולני ("המבול", "הארץ המובטחת", "העלמות מווילקו"), השחקן הרוסי אלכסנדרה ארבט, וגיבוי יוקרתי מצד לזלי קארון, שהייתה מועמדת בעצמה לאוסקר פעמיים אך בעיקר זכורה מזוכיו של וינסנט מינלי, "אמריקאי בפריז" ו"ג'יג'י". כדי לזרוק עוד שם למדורה המרשימה הזו, את המוזיקה הנפלא הלחין גבריאל יארד, לימים זוכה האוסקר על "הפצוע האנגלי" וההלוואי-זוכה-אוסקר על "הכישרון של מר ריפלי".

"מהלכים מסוכנים" מתרחש בימי המלחמה הקרה, כאשר אל אליפות העולם בשחמט המתרחשת בשווייץ, מאפילים שני הפיינליסטים: עקיבא ליבסקינד ניצול השואה מברית המועצות (פיקולי), ופאוויוס פרום הצעיר והמבטיח שערק מברית המועצות להונגריה. המשחק המתוקשר הופך להיות זירה של מאבק בין לאומים, מדינות ודורות, כאשר כל מהלך על הלוח ומחוצה לו מהדהד משמעויות רבות יותר בזמן שהשחקנים סוחבים על עצמם הרבה יותר מאשר צורך להגן על התואר שלהם. כל אחד מהם מביא סוג אחר של משחק, של התבוננות, וכמובן של אסטרטגיה, והרבה יותר מתואר אליפות נמצא על הפרק.

שווייץ – "מהלכים מסוכנים"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

כמובן שאי אפשר לומר את זה בביטחון מוחלט, אבל מאיך שאני רואה את הדברים, אני בכל לבי מאמין שזו הייתה הפעם בה ישראל הייתה הכי קרובה לקחת את האוסקר אי פעם (אולי שנייה לתקרית 2008). לא רק הנושא הפוליטי הנפיץ שבמרכז "מאחורי הסורגים", כזה שהעסיק את העולם כולו עמד לטובתו, ולא רק התמיכה מפסטיבל ונציה (שהפכה את הנציג הישראלי לזה עם הקבלות היוקרתיות ביותר מבין החמישה), אלא גם שהקטגוריה של 1984 לא נראה שנוצרה בילט-אין עם מוביל ברור כמו בשנה שלפני כן. לתפיסתי, זה לכל הפחות היה מרוץ יחסית צמוד בין שוויץ, ישראל וברית המועצות.

המקום האחרון כנראה היה שייך לארגנטינה, בעיקר מכיוון שנראטיביים נשיים לא היו פופולריים לזכייה אצל הגווארדיה הגברית והמבוגרת של האקדמיה (בכל תולדות הקטגוריה רק "לילות כביריה" ו"מוסקבה לא מאמינה בדמעות" זכו עם עלילה הסובבת סביב אישה באופן מוחלט). ובזמן שנכון שהאקדמיה מאוד אוהבת סרטים תקופתיים – מה שנקרא "סרטי תלבושות", כלומר סרטים היסטוריים עמוסי שמלות וחדרי נשפים – אבל הם לא זכו באוסקר הבינלאומי עד אז (אפשר להתווכח על ההגדרה של "מלחמה ושלום").
"קמילה" הארגנטינאי, על אף שהוא מבוסס על סיפור אמיתי וטראגי למדי, נראה ומתנהל כמו הדרמות התקופתיות הנוצצות-ויזואלית של שנות השמונים, לטוב ולרע. שזאת דרכי לומר שגם אם הוא עשוי היטב בכל אספקט, הוא עובר יותר כמו רומן למשרתות, אם להשתמש במונח לא ראוי. הצילום גלוסי, יש כמובן כמה סצנות סקס לאור נרות, הרומנטיקה שלטת, והרגשות מציפים כל פינה. אני נשמע מזלזל הרבה יותר ממה שאני באמת, כמובן שלסרטים כאלה יש המון חן כשהם עובדים, אבל על אף ערכי ההפקה המרשימים "קמילה" עובר כמיושן, ואני מאמין שהוא עבר כמיושן גם ב-1984. אני ממש הרגשתי איך העיניים שלי מחליקות מהמסך תוך כדי, כי הסיפור והעיצוב כל כך מוכרים.
אם לצורך העניין נשווה אותו למועמד הקודם שבו במאית הביאה סיפור על נשים למסך, "אהבה ממבט הראשון" הצרפתי, שם היה משהו באמירה הפמיניסטית, בצלילה לעומק המורכבויות הרגשיות של הגיבורות, וההסתכלות המודרנית יחסית, שהפך אותו למשהו קצת אחר. "קמילה" איננו כזה.
לזכותו יאמר שמבחינה חזותית, הוא בפער הסרט הכי נאה ומזמין מכל החמישייה.

כשזה מגיע למועמדות הספרדית, באמת שכבר אני מעייף את עצמי, אבל במקרה הזה יותר מהשאר אני פשוט לא מבין מה הסרט הזה עושה פה. כלומר, ברור לי איך זה קרה – אם תיקחו קבוצה גדולה של גברים לבנים מבוגרים שעוסקים בקולנוע, ותתנו להם סרט על גברים לבנים מבוגרים שעוסקים בקולנוע, כנראה שהם יעמדו מאחוריו. לא צריך להיות גאון גדול כדי לפצח את זה. ובכל זאת, "דאבל פיצ'ר" סרט כל כך איום ונורא, כזה שנראה כמו סיטקום מצולם באולפן ברגעיו הטובים, שזה פשוט לא יאומן. אתוודה שהיו כמה חילופי משפטים משעשעים פה ושם, אבל זה באמת רק אנשים מדברים ומדברים בחדר (פעמים ספורות הוציאו אותם החוצה ללוקיישנים חסרי משמעות כדי שיהיה עומק שדה) ובאמת שלא היה לי אכפת.

בנוגע לנציג הישראלי, וכאמור הטוען לכתר אם הייתי צריך להמר, אומר שאני די קרוע לגביו כי הוא בהחלט אחת הצפיות הקשות שהיו לי בפרויקט עד כה, בכמה אספקטים. הראשון הוא כמובן הנושאים המאוד לא נעימים שבהם הוא מתעסק – אבל זה כמובן נאמר לזכותו. מעבר להתמודדות עם גברים מסוכנים ולא יציבים, "מאחורי הסורגים" גם דן בדיכוי שלטוני, אונס, אובדנות ואלימות באופנים בוטים למדי. בנוסף, זה סרט מאוד מרתיע ויזואלית (להוציא, וסליחה שאני חוזר על זה כמו גרופית, מוחמד בכרי). מעיצוב הדמויות, דרך התאורה והארט, נראה שעשו את כל המאמצים ליצור עולם קולנועי דוחה וחסר רחמים. ושוב, גם את זה אפשר לזקוף לזכותו עם זאת הייתה כוונת היוצרים. אם זה המצב אז ברכות, הם הצליחו.
דברים שקצת קשה להגן עליהם הם מהלכים תסריטאים לא מנומקים, המעבר של אורי מזאב בודד לגיבור חברתי לא הגיוני בכלל, ההתחברות של הצדדים הערבים והיהודים לא אמינה, ובכלל נראה שחסר שם איזה גלגל פילם שיסביר איך הגענו מנקודה אחת לאחרת.

ספרד – "דאבל פיצ'ר"

בשבילי הסרטים המוצלחים באמת של מועמדי 1984 היו בפער נציגי ברית המועצות ושווייץ, וכדי למנוע מתח אומר שהאקדמיה בחרה נכון. "מהלכים מסוכנים" בהחלט הזוכה הראוי של השנה, אבל לא הייתם שומעים ממני תלונות אם הסובייטים היו לוקחים אוסקר שלישי.
"רומן מלחמה" גם הוא לא בדיוק חגיגה לעיניים מבחינת עיצוב העולם מעורר חוסר הנוחות והקשה להישרדות, אבל יש בו אמת וכנות שממש אי אפשר לקחת כמובנות מאליהן. כמה מהמהלכים קלישאתיים למדי, אבל המאבק של הדמויות בעצמן, הרצון שלהן לפלס קדימה את דרכן בעננת העולם הנוראי אליו נקלעו, עובר בכל סצנה וסצנה, וזה עוצמתי. הבימוי נותן מקום של כבוד לכל האלמנטים המרכיבים את הסרט, המשחק של כולם נהדר, וגם אם לא מדובר בדרמה גדולה מהחיים, היא חזקה ואמינה ואולי המדויקת ביותר מבין כל סרטי הקטגוריה של אותה שנה.

"מהלכים מסוכנים" אולי מועד קצת יותר פה ושם מאשר הסובייטי, אבל לזכותו יאמר שהוא גם לוקח סיכונים גדולים יותר. זה מתחיל כמובן בבחירה לספר על משחק שח, לא בדיוק הפעולה הקולנועית המרתקת ביותר אי פעם (לא ראיתי את "גמביט המלכה" או את "מלך הגבעה" אז מוכן לסייג את הדברים הנ"ל), אבל רישאר דמבו הצליח לגרום אפילו לי, שידיעותיי במשחק מוגבלות רק לכללי התזוזה של הכלים, להיות מעורב לחלוטין במתרחש. אני חושב שהאתגרים של "מהלכים מסוכנים" הרבה יותר קשים לביצוע ממה שנראה, ובכולם הסרט עומד איתן. ברור שגם עוזר המשחק המעולה, במיוחד של פיקולי וארבט אבל גם כל צוות המשנה (ליב אולמן קצת מגזימה לפעמים, אבל היא קיבלה משימה קשה למדי). "מהלכים מסוכנים" איננו סרט שזועק על הצופים לראות כמה הוא מדהים וכמה השקיעו בו כולם, אלא פשוט עושה הכול (או את הרוב המוחלט) מאוד נכון. כך הוא מייצר אפקט מצטבר שמתפקע בדקותיו האחרונות. התחושה היא של חיים שלמים שנכנסו לטורניר שח, וזה יוצא מן הכלל.
האקדמיה צדקה ב-1984, ממשיכה רצף לא רע של זכיות בעשור הזה (שנהרס רק על ידי הספרדים, אבל בסדר, נניח לזה).

בפרק הבא היסטוריה אמיתית ובלתי ניתנת לערעור מתרחשת עם עוד מדינה שמצטרפת לקבוצת המנצחות המצומצמת. לצדה, אנחנו נפרדים סופית ממדינה אחרת שלא תשוב עוד. בנוסף, תתרחש היסטוריה נשית משמעותית למדי, נתקל בבמאי צעיר שעומד להיות הדיבור של העשור וחצי הקרוב, וקומדיה שהפכה לסרט אמריקאי מצליח. יש בשביל מה לחזור.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1984:
צרפת – 22 (מתוכן 8 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 20 (מתוכן 7 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 12 (מתוכן זכייה אחת)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
רוסיה / ברית המועצות – 9 (מתוכן 3 זכיות)
שוודיה – 9 (מתוכן 3 זכיות)
גרמניה (מערב) – 7 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
הונגריה – 6 (מתוכן זכייה אחת)
ישראל – 6
יוגוסלביה – 5
יוון – 4
מקסיקו – 4
צ'כוסלובקיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
שווייץ – 4 (מתוכן זכייה אחת)
דנמרק – 3
אלג'יר – 2 (מתוכן זכייה אחת)
ארגנטינה – 2
הולנד – 2
בלגיה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
הודו – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
נורבגיה – 1
ניקרגואה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979
1980, 1981, 1982, 1983