״יחידת העילית״ (Warfare), סקירה

לפני שנה כתבתי כאן על "הקרב על האמריקה" (Civil War), סרטו של הכותב-במאי אלכס גרלנד אודות מלחמת אזרחים בדיונית, שעלה בישראל בזמן מלחמה אמיתית. ציינתי אז את ההבדל בין הכותרת העברית לכותרת המקורית שלו, בין היתר כי גם בימי שגרה, מפיצים בארץ לא אוהבים לכתוב את המילה "מלחמה" בשם של סרט. חלפה שנה ודומה שלא יותר מדי לא השתנה. סרט חדש של גרלנד, בשם Warfare, שם שדי מתאר את מה שמתרחש בו והמפיצים מנסים לחשוב על חלופה שבכל זאת תתאים לסרט ואולי תביא קהל. "יחידת העילית" הוא השם הנבחר והוא סוג של מתאים. רק כדאי שהקהל לא יצפה לסרט על מעללי גבורה או הצלחה במשימות חסר סיכוי. מבלי לפגוע בלוחמים האמיתיים שהסרט מצדיע להם, ואף נוצר בשיתוף עם אחד מהם, זהו תיאור של קרב אחד שמסתבך. בדגש על הקושי הבלתי-אפשרי שבלחימה בכלל ולחימה בשטח אזרחי בכלל.

במילים אחרות, אולי היה עדיף להשאיר את הסרט עם שם קרוב יותר לשם המקורי, כי דרושה כאן חתיכת אזהרת טריגר לישראלים בכלל ובטח למי שלקח חלק פעיל בלחימה. אם כי זה תלוי בצופה, כאשר עבור חלק מן הקהל מבט על ייצוג קולנועי של קרב שקרה באמת, במלחמה דומה אך אחרת מזו שמתנהלת כרגע, אולי יכול גם להיות חוויה טיפולית עם תועלת מסוימת, או דרך לשחרר קצת מן הכאב דרך עיבוד מחדש שבצפייה בקולנוע. והצפייה בסרט הזה היא קודם כל כואבת.

העבודה על הסרט הנוכחי נולדה מתוך הסרט הקודם. בסרט אודות המלחמה הבדיונית שמרגישה אמיתית, גרלנד נעזר ביועץ צבאי – ריי מנדוזה, לוחם לשעבר ביחידת "אריות הים" הידועה של הצבא האמריקאי עם ניסיון רב בשירות בלחימה בעיראק. מן השיחות בין השניים, עלה בגרלנד צורך לספר סיפור אמתי וכנה יותר על המלחמה ועל הטבע שלה, עם פחות מסגרת עלילתית. לכן, הוא חבר למנדוזה כיוצר שותף לכל דבר ועניין בסרט הנוכחי: השניים חתומים ביחד על הבימוי וגם על התסריט, שבאופן מוצהר מבוסס אך ורק על הזיכרונות של לוחמי היחידה של מנדונזה מתוך הקרב הטראומתי המתואר בסרט. הוא התרחש בעיר העיראקית רמאדי בשנת 2006. אין כמעט הקשר רחב יותר ללחימה, או רקע על הדמויות. רק אירועים של כמה שעות.

זה המשך מעניין לסרט הקודם של גרלנד, שכן ייתכן וחלק מן הצופים האמריקאים יראו בסרט את התשובה של גרלנד לשאלה שנשאלת בידי אחת הדמויות ב"הקרב על אמריקה" – איזה סוג של אמריקאי הוא. כלומר, מעבר לכך שגרלנד הוא בריטי, הכוונה היא לשאול מהי התפיסה הפוליטית של הבמאי שפועל במציאות בה השיח הפוליטי הוא בינארי. דומה כי סרטו הקודם הואשם בו זמנית בהיותו תעמולה נגד טראמפ ובכך שהוא מתחמק מתעמולה נגד טראמפ או כל צד פוליטי בשיח, תוך ניסיון לערפול. חבירה ללוחם וצילום של הסרט מנקודת המבט של היחידה המפורסמת כנראה יעצבן רבים בשמאל האמריקאי האלרגי לניואנסים: אם ארה"ב לא הייתה צריכה להיות בעיראק, איך אפשר ליצור סרט בו הלוחמים הם הצד הטוב, הצד לו הסרט ללא ספק מצדיע במידה מסוימת. גם אם הקרב עצמו פחות או יותר מתחיל כאשר באמצע הלילה היחידה משתלטת על בית אזרחי לצורך הלחימה, בלי לדעת האם המשפחות החיות בו קשורות ללחימה ובאיזה צד.

וויל פולטר ב״יחידת העילית״. התמונה באדיבות היח״צ

השאלה המעניינת יותר לגבי גרלנד בסרט הזה היא איזה סוג אמן הוא. גרלנד, סופר שתמיד שאף לעסוק בקולנוע, פרץ בעיקר בסרטי מדע בדיוני עם צד פילוסופי. אולי פשוט אעתיק את מה שכתבתי בסקירה על הסרט הקודם: "הסרטים שלו, בין אם אלו שביים בעצמו ("אקס מכינה", "העולם שאחרי: הכחדה", "רדופה"), או אלו שהוא כתב אבל ביים דני ביול ("החוף", "28 יום אחרי", "שמש"), שואפים לשאלות פילוסופיות וגם לרגש, במידה משתנה של הצלחה אבל תמיד באופן שיש בו דברים מעניינים"… ובכן, דומה כי בסרט זה גרלנד מכוון את עצמו כיוצר, לפחות למראית עין, ליצירה שפחות שואלת שאלות ויותר מספקת חוויה קולנועית ישירה: בלי רקע, בלי תהיות מוסריות באופן ישיר, רק תיאור של לוחמה. לוחמה שמתחילה בפגיעה באזרחים, עוברת לתצפית ארוכה בו כל אדם ברחוב יכול להיות אויב, ואז למצב בו די ברור כי האויב יודע עליך יותר ממה שאתה יודע עליו, בנקודת הזמן המתוארת בה הקרב הופך מתצפית לעימות עם נפגעים.

אבל זו כן שאלה, גם אם שאלה כללית יותר: מהי מהות הלחימה כאקט ואיך אפשר ליצור קולנוע על מלחמה. קיימת עמדה על פיה כל סרט מלחמה, גם אם הוא מנסה לבקר את המלחמה בכלל או מלחמה ספציפית וסיטואציה פוליטית, בעצם מאדיר את המלחמה. שכן הקולנוע מייצר ריגושים ונעזר בעשייה וירטואוזית, ואם הסרט הוא מרהיב הקהל נהנה. זה הדבר האחד שדומני כי איני מסוגל לומר על סרטם של גרלנד ומנדוזה, שכן הוא לא מהנה או מרהיב. הוא אולי מספק חווית צפייה מועילה לחלק מהקהל, או אפילו מלמד על טבעו של הקרב וטבע האדם בעת משבר, אבל הנאה או האדרה אין כאן. גם אם הסרט מסתיים במונטאז' החוגג את האנשים האמיתיים ומצדיע לשורדים.

המלחמה בסרט הזה היא לא משהו שמתווכחים על הצדקה שלו, היא מצב נתון. סוג של טבע שלא ניתן לחמוק ממנו. טבע בו אין מוסר, פרט לניסיון לעזרה לאלו שבצד שלך. הסרט מתקיים מעבר למקום שהצדיק את המצב הזה ובטח שהנתונים בו לא מחבבים אותו. הסרט מתאר את המצב כגיהנום בו על האדם לפעול. לזכותו אציין כי הוא לא הראשון ששאף לתיאור ריאליסטי של מלחמה, אבל קשה לי לחשוב על תיאור מוצלח יותר: כואב, אכזרי, נטול סנטימנטליות עודפת או הגזמה. בטח לא לגבי לחימה בנוסח המאה ה-21: לא ממש מול אויב שנראה כמו צבא מאורגן, בלב אוכלוסייה אזרחית מעורבת או בלתי מעורבת. אני לא בטוח האם זאת הגישה הנכונה לסרט מלחמה בכלל או בעת הנוכחית, אבל היא מבוצעת היטב.

את מעט הרקע על הדמויות אנחנו מקבלים בפרולוג שנראה כמו הופעת אורח של הסרט ״The Substance״ – חיילי היחידה צופים בהנאה בתכנית אימון אירובי המתענגת על דמותן של נשים, עוד דרך בה היותו של הדימוי הקולנועי חזון ראווה הכולל דילמה מוסרית. משם הם יוצאים להשתלט באמצע הלילה על בית מגורים לצורך לתצפית, בליווי משתפי פעולה מקומיים ותוך הרס השינה ובהמשך גם הרכוש של אזרחים. כאמור, זו רק הקדמה למה שקורה לאור יום, שמתואר בצורה איטית וכואבת: ציפייה והמתנה ואז וניסיון להיחלץ ממלכודת עוינת, המובא דרך עיניים של יחידה אחת בקרב עם כמה היבטים וסיבוכים. השחקנים בסרט לא רק משחקים חיילים, הם סוג של חיילים בחזון הקולנוע של הבמאים והם לא בולטים או פוגעים בחוויה. הדמויות בסרט מתחילות לקבל אישיות ספציפית דרך התגובה שלהם לדברים והדבר הלא-צפוי בעת משבר: חלקם יפעלו בקור רוח, אחרים ייכנסו להלם. הסרט אוהב את כולם באותה מידה, מראה את האנושיות הלא-מושלמת שלהם.

זה סרט שקשה להמליץ עליו ולמרות הדברים שהוא עושה טוב ולמרות שדומני כי העמדה שלו לגבי המלחמה היא בכל זאת מעט יותר מורכבת מ"זה הכרח של המציאות". הדגש כן הוא בהחלט על הכאב שהיא גורמת, גם אם התחושה כי הסרט נעשה על ידי לוחם ולמען לוחמים מאיימת לגלוש מעט לפטריוטיות. ייתכן והאמירה היותר חשובה בכלל ובאופן ספציפי עבורנו בישראל, היא שביקורת על עצם המלחמה והסיבות לה לא צריכות בהכרח לכלול ביקורת על החיילים הלוקחים בה חלק.